כט – ענייני רפואה

א – תרופות סגוליות, לחשים ודרכי האמורי

אסור להשתמש בתרופות סגוליות או בלחשים שנעזרים בכוח של עבודה זרה, משום איסור עבודה זרה (שו"ע יו"ד קנה, א; לעיל ד, ד). כמו כן אסור להשתמש בתרופות סגוליות או בלחשים שנעזרים בכוחות טומאה ומלאכי חבלה, משום איסור כשפים. וכן אסור להשתמש בסגולות ובלחשים של מנהגי גויים בלא שרופאים או מרפאים טוענים שהם מועילים, משום איסור 'דרכי האמורי' ('חוקות הגויים'). אבל כשהסגולות והלחשים אינם נעזרים בכוחות טומאה, ולדעת מרפאים הם מועילים, למרות שאין הסבר לדרך שבה הם מועילים ותועלתם נראית כסגולה, כל זמן שניכר שייעודם לרפואה, מותר להשתמש בהם.

כדי שיהיה ניכר שהם לרפואה, צריך שרופאים או מרפאים שאנשים רגילים לפנות אליהם, יהיו סבורים שהם יכולים לרפא. גם מרפאים בדרכים אלטרנטיביות שלא הוכחו במחקר מדעי, רשאים לקבוע שמדובר בתרופה, הואיל ואנשים רגילים לפנות אליהם לצורכי רפואה. גם תרופות שבתחילה עובדי אלילים ומכשפים טענו שפעולתן בכוח מאגי, אם מרפאים שאינם קשורים לאותה אמונה משערים עתה שהן מועילות וממליצים עליהן – מותר להשתמש בהן. וכדרך שאמרו חכמים (שבת סז, א), שמי שסובל מכאב אוזניים רשאי ליטול ביצה של חרגול ולהצמידה לגופו כדי להקל מכאביו, ומי שסובל מהפרעות שינה רשאי ליטול שן של שועל. ואף בשבת מותר לו לצאת בהן לרשות הרבים, שהואיל והרופאים באותם הימים סברו שהן יכולות להועיל, הן נחשבות כחלק מבגדו (רמב"ם שבת יט, יג; שו"ע או"ח שא, כז).

כמו כן, התירו חכמים (שבת סז, א) להשתמש בלחשים שנודעו באותם ימים כמועילים. רוב הלחשים נאמרו יחד עם מעשים סגוליים מסוימים, כגון מי שנתקעה עצם בגרונו, היה מביא עצם אחרת מאותן מין, מניחה על ראשו ואומר: "חד חד נחית בלע, בלע נחית חד חד" (אחד אחד תרד תיבָּלע, תיבלע תרד אחד אחד). ואם נתקעה בגרונו עצם של דג, אומר: "ננעצתא כמחט, ננעלתא כתריס, שייא שייא". כל זה בתנאי שמרפאים טוענים שהם מועילים. וגם כשאין הסבר לדרך פעולתם, הואיל ובפועל מרפאים חושבים שהם מועילים – מותר להשתמש בהם. שכן ייתכן שהם מועילים בדרך שעדיין אינה מובנת לרופאים, ואולי הם מועילים בדרך פסיכולוגית (כדוגמת אפקט פלצבו).

אבל תרופות ולחשים שלדעת המרפאים למיניהם אינם מועילים, וגם אין הסבר לדרך שבה הם יכולים להועיל, כיוון שהם נעשים כחיקוי מעשי הגויים – אסורים משום 'דרכי האמורי'.^[1]

ב – האם תרופות סגוליות דוחות איסורים

כלל ידוע שפיקוח נפש דוחה את איסורי התורה, שנאמר (ויקרא יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה'". דרשו חכמים (יומא פה, ב): "'וָחַי בָּהֶם' – ולא שימות בהם", שמצוות התורה ניתנו כדי שיחיו בהן, ולא שימותו על ידי קיומן. לפיכך, עושים כל תרופה שנצרכת להצלת חולה מסוכן, גם כשהיא כרוכה בחילול שבת או באכילת מאכלים אסורים.

אלא שנחלקו הפוסקים האם מותר לעבור על איסורי תורה גם עבור תרופות סגוליות. כדוגמת אדם שבלע סם מוות, ויש שם מי שיודע לכתוב קמיע שנועד לגרום להקאת סם מוות, והשאלה האם מותר לכתוב את הקמיע בשבת (ראו ברכ"י או"ח שא, ו).

יש אומרים שדין תרופות סגוליות כדין תרופות רגילות שמרפאות בדרך הטבע, ומותר לחלל שבת כדי לרפא בהן. שכן גם תרופה טבעית אינה מרפאה בוודאות ואין ידוע בוודאות כיצד היא מרפאה, ולמרות זאת מחללים שבת עבור הכנתה, מפני שגם ספק פיקוח נפש דוחה שבת ושאר איסורים (יומא פג, א). כיוצא בזה מותר לחלל שבת גם לשם הכנת תרופה סגולית שאולי תרפא חולה מסוכן. וכל תרופה סגולית שהאנשים שם מחשיבים כתרופה בדוקה שיכולה להציל חיים, מצווה לעבור על איסורי התורה כדי להציל על ידה את החולה. לפיכך, מותר לכתוב בשבת קמיע שהניסיון הראה שהוא מסוגל להציל חולה מסוכן (רשב"א).

מנגד, יש אומרים שאין ממש בתרופות הסגוליות, ורק כדי ליישב את דעתו של החולה התירו להשתמש בהן, ולשם כך מותר לעבור על איסורי חכמים, אבל לא על איסורי תורה. ולכן אסור לכתוב קמיע בשבת (רמב"ם).

למעשה, אחר שבדורות האחרונים מדע הרפואה התפתח, נעשו התרופות הרגילות בדוקות מאוד, ולעומתן התרופות הסגוליות לא בדוקות, ועל כן אין לעבור על איסורי תורה עבור תרופות סגוליות.^[2]

ג – הילינג, רייקי ושיטות ריפוי מן המזרח

ישנן שיטות רפואה אלטרנטיביות כדוגמת הילינג ורייקי, שמבוססות על תורות המזרח, כמו בודהיזם וטאואיזם. לטענת המרפאים בשיטות אלה, על ידי מגע במקומות מסוימים בגוף, או על ידי הנחת היד מעל אותם מקומות בלא מגע, הם מזרימים אנרגיה מרפאה מהאנרגיה הקוסמית, ובכך מעניקים לגוף כוח ומחזירים לו את האיזון הטבעי, כדי שיוכל להתגבר על מכאוביו ותחלואיו. יש מרפאים שאף טוענים שהם יכולים לשלוח אנרגיה מרפאה לאנשים שנמצאים במרחק רב מהם. פירושה של המילה 'הילינג' הוא הבראה וריפוי, והכוונה לקבוצת שיטות רפואיות, שהידועה שבהן בארץ היא רייקי, וגם לה יש ענפים שונים.

שיטות אלה אינן מבוססות על מחקרים מדעיים שיטתיים ולכן אינן מקובלות על הממסד הרפואי, ולדעת רוב רובם של הרופאים אין בכוחן להביא רפואה, מלבד ההשפעה הפסיכולוגית שיכולה לרפא (אפקט פלצבו). אולם מנגד, ישנם לא מעט אנשים, מכל שכבות האוכלוסייה, שטוענים שנושעו מכאביהם וממחלותיהם על ידי מרפאים בהילינג וברייקי.

יש אומרים שאסור לישראל להתרפא בשיטות אלו, מפני שהן נשענות על תפישות אליליות, שכן אותה 'אנרגיה קוסמית' שבעזרתה הם מרפאים נקראת אצלם 'כוח הצ'י', ולדעתם הוא כוח אלילי. גם המונחים שהמטפלים במזרח השתמשו בהם לדעתם הם אליליים, וכן משפטי הריכוז ובקשת העזרה שחלק מהמרפאים אומרים לפני הטיפול הם פנייה לאלילים. עוד טענו שבשימוש בשיטות אלו עוברים על איסור כישוף. בנוסף, לדעת המחמירים, מבחינה רפואית שיטות אלה הן שקר, ונוסדו על סמך התפישה האלילית שבשורשן, וממילא הן אסורות משום 'דרכי האמורי'.

אולם העיקר כדעת המתירים להשתמש בשיטות ריפוי אלו. ואין בהן צד אלילי, הואיל וכוח הצ'י הוא רעיון אמוני כללי אודות כוח החיים הנמצא בכל היצורים, שאין בו הגשמה אלילית. ואמנם יש מאנשי המזרח שמאמינים בכוח זה כחלק מאמונה אלילית, אולם אין הכרח לקשר את התפישה אודות כוח הצ'י לתפישה האלילית. ואף אם בתחילה שיטות רפואיות אלו צמחו אצל בעלי תפישה אלילית, כיוון שבפועל המרפאים אינם מאמינים באלילים ואין בתהליך הריפוי פולחן אלילי, חל עליהם הכלל "כל דבר שיש בו משום רפואה – אין בו משום דרכי האמורי" (שבת סז, א). שכן איסור 'דרכי האמורי' חל על מנהגים שאין להם טעם מלבד היותם מסורת מקובלת של דתות זרות, ואילו כאן מדובר בדברים שנעשים לשם רפואה ולא כמסורת נוכרית. ואין צורך שהמרפאים ברפואות אלו יציגו לחכמי התורה הוכחות לכך שהן מועילות, מפני שחכמי התורה אינם צריכים להכריע בשאלות רפואיות ולבדוק את כל המחקרים ומידת אמינותם, אלא רק לבחון האם אותם מרפאים ולקוחותיהם מחשיבים עניין זה כרפואה או כמסורת פולחנית, וכיוון שהוא נחשב אצלם כרפואה, אין בכך איסור.

אמנם אין להתיר חילול שבת או אכילת מאכלים אסורים כדי לבצע רפואה אלטרנטיבית, שכן בעניין זה הולכים אחר רוב הרופאים או אחר המומחים הגדולים יותר. ואכן ברור שהרופאים על פי הרפואה הממוסדת הם הרוב, והם גם נחשבים כמומחים יותר הואיל ודבריהם נשענים על מחקרים מדעיים שיטתיים, והם אינם רואים ברפואות אלו רפואות בדוקות. אמנם נראה שאם החולה משוכנע שחייו יכולים להינצל על ידי הרפואה האלטרנטיבית, מותר לו לחלל שבת או לאכול מאכלים אסורים על פיהם (ראו פנה"ל ימים נוראים ח, ד, 5).^[3]

ד – רפואות אלטרנטיביות נוספות (מוח אחד, מטוטלת והומאופתיה)

שיטות אלטרנטיביות רבות ישנן, נעסוק בשלוש ומהן נלמד לשאר השיטות. 'מוח אחד' (קינסיולוגיה יישומית): המרפאים בשיטה זו סוברים שמוחו של האדם מודע בתת-ההכרה שלו לשורש הבעיות שמהן הוא סובל. לכן, בעת ששואלים את החולה שאלות, על פי תגובת שריריו ניתן לדעת מה אמת ומה שקר, ולאתר בכך את שורשי הבעיות הרפואיות והפסיכולוגיות שמהן הוא סובל ואת הזמן שבו החלו להתפתח, ומתוך כך להציע לו פתרונות ורפואות.

מטוטלת: המרפאים בשיטה זו נוהגים לאחוז בידם חוט שאליו מחוברת אבן או מתכת, ובעודם מתרכזים בלא להניע את ידם, שואלים את החולה שאלות, ולפי תנועת המטוטלת מבינים את התשובות לשאלות. לתפישתם, בעומק ההכרה המטפל יכול לדעת את התשובה, ולפי תנועת המטוטלת שנעה על ידי תנועה לא מודעת שלו, יוכל לפענח את המחלה ואת הדרך לריפויה.

המאמינים בשיטות אלו מתארים מקרים של חולים שהמערכת הרפואית הרגילה נכשלה באיתור מקור בעייתם, ואילו מרפאים בשיטות אלו הצליחו לקלוע אל המטרה. לעיתים הם שולחים את החולים לטיפול רגיל במערכת הרפואית, תוך שהם מחזקים את הטיפול בתרופות אלטרנטיביות, ולעיתים הם מבצעים את כל הטיפול הרפואי הנדרש לדעתם.

הומאופתיה: שיטה זו מבוססת על השערה שאותו חומר שיכול לגרום מחלה מסוימת, אם ידולל מאד בתוך נוזל עד שיישאר ממנו רק רושם קלוש, יעורר את הגוף להתמודד עם אותה מחלה ולהתרפא.

יש סוברים, שאסור ללכת למרפאים בשיטות אלו, מפני שלפי עמדת הממסד הרפואי ורוב רובם של הרופאים, אין לשיטות אלה בסיס עובדתי. וכל הטענות של המרפאים בשיטות אלו כאילו הועילו לחולים, במקרה הטוב הועילו על ידי השפעה פסיכולוגית (אפקט פלצבו), ובמקרה הרע לא הועילו כלל ודבריהם שקר והונאה. נמצא שההולך אליהם זונח את המצווה לרפא את גופו וטועה לקבל טיפולי דֶמֶה שאין בהם תועלת. בנוסף, ההליכה אחר שיטות שקר, מעקמת את מחשבתו של האדם וגורמת לו לטעות בהבנת התורה והדרכותיה. ביחס ל'מוח אחד' ו'מטוטלת', לדעת המחמירים מדובר גם באיסור תורה של 'קוסם', שעניינו לנחש עתידות ונסתרות על ידי פעולות שונות, שמסייעות לו לשקוע בתודעה מדיטטיבית שתאפשר לו לדעת נסתרות (ראו לעיל כד, א).

אולם כמבואר בהלכה הקודמת, אף שייתכן מאוד שאין תועלת רפואית ברפואות אלו, כטענת הממסד הרפואי, אין איסור לנסות להתרפא בהן. שכן המרפאים בשיטות אלה אינם צריכים להוכיח באופן מדעי שיש בהן תועלת כדי שיהיה מותר להשתמש בהן, די בכך שאנשים רבים הולכים אל המרפאים בהן כדי להתרפא ולא כדי לקיים פולחן. וכפי שאמרו חכמים (שבת סז, א): "כל דבר שיש בו משום רפואה – אין בו משום דרכי האמורי". גם אין מתפקידם של חכמי ההלכה להילחם את מלחמתו של הממסד הרפואי במרפאים האלטרנטיביים. ואף שמסתבר שהממסד הרפואי צודק ברוב דבריו, ייתכן שרפואות אלו מועילות באופן פסיכולוגי. כמו כן, ייתכן שלמרות הצלחותיו הרבות של הממסד הרפואי בתחומים שונים, ישנם דברים רבים שעדיין לא הבין, ובעתיד המחקר המדעי יוכיח שבכמה דברים המרפאים האלטרנטיביים צדקו.^[4]

אמנם נכון לאדם שלא להתפתות אחר שמועות לא מבוססות או הלכי רוח חולפים, ולבחון את דרכיו בהיגיון. אולם אחר שהגיע למסקנה שרפואה אלטרנטיבית יכולה להביא מזור למחלתו ולכאביו, אין לו איסור לפנות אליה. ובלבד שלא יעשה דברים שלפי הרפואה הממוסדת מסוכנים לבריאותו, שכן במצב של מחלוקת, יש לנהוג כפי הרפואה הממוסדת, הואיל וכך היא דעת רוב הרופאים, ודעתם נשענת על ניסיונות שיטתיים של המומחים הגדולים יותר, וכפי שהתבאר בסוף ההלכה הקודמת.

ה – אין להשתמש בתרופות שהובאו בש"ס

במספר מקומות בתלמוד הובאו המלצות רפואיות לריפוי מחלות ומיחושים שונים (שבת קט, ב – קי, ב; גיטין סז, ב – ע, ב, ועוד). אמנם למעשה הורו הפוסקים שאין להשתמש בתרופות ובלחשים שנהגו בימי התנאים והאמוראים והובאו בש"ס. כמה טעמים לכך:

האחד, התרופות והלחשים שהביאו חכמים, אינם מבטאים עמדה הלכתית, אלא כך היתה עמדת הרופאים בזמנם, וכל מה שבאו חכמים ללמדנו הוא שמצווה לשקוד על בריאות הגוף ולשם כך גם נכון לדעת את הדרכת הרופאים ולנהוג על פיה. אולם כאשר עמדת הרופאים השתנתה, יש לנהוג בכל דור על פי הדרכת רופאי אותו הדור, שעמדתם מבוססת על הניסיון שהצטבר בידם, מהדורות הראשונים ועד ימיהם (רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון).

השני, עם שינוי הזמנים גם הטבע משתנה, ולכן תרופות שהיו טובות בימי חכמים כבר אינן טובות בדורות שאחריהם. לדוגמה, ייתכן שחיידקים ונגיפים שהיו נפוצים בעבר נעשו פחות נפוצים ובמקומם נעשו חיידקים ונגיפים אחרים נפוצים יותר, או שברבות השנים החיידקים פיתחו עמידות כנגד התרופות הישנות, ולכן אינן מועילות כיום (עי' תוס' מו"ק יא, א, 'כוורא'). כמו כן, השינויים בהרגלי התזונה יכולים לשנות את השפעת התרופות.

השלישי, גם אם התרופות שהובאו בש"ס יכלו להועיל כיום, בפועל אין אפשרות לבצען בדייקנות, מפני שחלק משמות העשבים והחומרים השתנה, וגם הכמויות ודרכי השימוש שהיו ידועות בעבר נשכחו (מהרי"ל מנהגים, ליקוטים מג; חוות יאיר רלד).

הרביעי, אחר שהתברר שיש סיכוי סביר שהתרופות המוזכרות בש"ס לא יועילו, יש חשש שאם ינסו להשתמש בהן וימָּצא שלא הועילו, ילעגו על דברי חכמים (מהרי"ל). לכן, עשו הקדמונים חרם, "שאין לסמוך על רפואות התלמוד" (יש"ש חולין ח, יב). מבחינה זו האיסור הוא דווקא בתרופות ובלחשים הכתובים בש"ס, אך מותר להשתמש בתרופות ובלחשים אחרים שהועברו במסורת מימי קדם, ומרפאים טוענים שהם אולי יכולים להועיל כתרופה. ואף שתרופות אלה אינן טובות יותר, כיוון שלא הובאו בתלמוד, אין חשש שאם השימוש בהן לא יועיל, ילעגו בעטיין לדברי חכמים.^[5]

ו – איסור פנייה למכשפים לצורך חולה

לעיתים קרוב משפחה חולה במחלה קשה וסופנית שלפי הרופאים אין לה מרפא, אולם בני המשפחה הדואגים ליקירם אינם מוכנים לקבל את הגזירה, ומנסים למצוא תרופות אצל מכשפים, שטוענים שבעזרת פעולות מאגיות יצליחו לרפא את החולה. נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר לפנות לאינו יהודי שעוסק בכשפים לצורך חולה.

יש מתירים, מפני שלדעתם אין איסור לנוכרי לעסוק בכשפים. ואמנם ככלל אסור ליהודי להיעזר במכשפים שאינם יהודים, מפני מצוות עשה של "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹוהֶיךָ" (דברים יח, יג), שמצווה עלינו לקבל את הנהגת ה' ולא לנסות לשנותה בדרכים שאינן טבעיות (לעיל יט, יב-יג). אבל כאשר מדובר בחולה, מותר לדעתם לבקש מנוכרי לרפאו בעזרת כשפיו. כמו כן, מותר לדעתם לשאול חוזי עתידות על ידי אסטרולוגיה וכדומה, האם יש סיכוי לרפא את החולה בדרך מסוימת, משום שהאיסור לדרוש עתידות הוא רק מפני מצוות עשה של 'תמים תהיה', ולצורך חולה מותר (תה"ד פסקים וכתבים צו; משכנות יעקב יו"ד מא).

אולם להלכה ולמעשה רבים סוברים, שגם לצורך חולה אסור לפנות למכשפים או חוזי עתידות, מפני שבקשת הסיוע ממכשפים וקוסמים מסוכנת יותר מאשר מועילה. וכפי שכתב רבי יוסף קארו (ב"י קעט, טז): "ובספר הזוהר (ח"ג פד, א) נראה שאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפילו לחולה". ואף בשדים, שמקצת פוסקים הקילו להיעזר בהם, אין כדאי להקל, כי "ראינו שרוב הנטפלים להם אינם יוצאים בשלום מתחת ידם, ולכן שומר נפשו ירחק מהם" (רמ"א ולבוש קעט, טז; חכמ"א פט, ח; ראו לעיל כו, י). אמנם כאשר מדובר בפיקוח נפש, אין איסור לפנות למכשפים, שפיקוח נפש דוחה איסורים שבתורה (רש"ל שו"ת ג; ש"ך קעט, א). אלא שבפועל, כמעט תמיד אין בכך תועלת, ועדיף להתפלל לה' ולהתחזק באמונה שכל מה שה' יעשה יהיה לטובה.^[6]