ל – אמונה בדורנו

א – התעוררות הכפירה בדורות האחרונים

בדורות האחרונים, על ידי פיתוח מדעי הטבע, האדם, החברה והתרבות – התודעה האנושית התפתחה והתרחבה מאוד.

תופעות טבע רבות שלא היו מובנות לאדם, נחקרו ונעשו מובנות ומוסברות. בתוך כך התבטל ערכם של חלק מההסברים אודות האמונה שהיו מקובלים בדורות הקודמים. בעבר, כאשר השמיים נעצרו ולא ירדו גשמים – החיטה לא צמחה ומאגרי המים התרוקנו, ואנשים מתו ברעב ובצמא. כאשר התפשטה מגפה – אנשים רבים נפלו חללים, בלא שהיתה להם כמעט דרך להתגונן מפני המוות שארב להם. גם בשגרת החיים האדם היה חשוף לסכנות חמורות, כנשיכת נחש והתפתחות מחלות זיהומיות. מתוך מצוקתו פנה האדם אל ה' בתפילה שיעזור לו, ואנשי הדת עודדו את האנשים להתפלל ולקיים מצוות, כדי שה' יושיעם.

לעומת זאת, בדורות האחרונים פותחו שיטות לאגירת מים ולהובלתם באמצעות צינורות, וכך גם בעת בצורת קשה אנשים אינם מתים ברעב ובצמא. בזכות המחקר המדעי נמצאו חיסונים ותרופות למחלות שבעבר היו חשוכות מרפא, ומגפות מסוכנות כמעט שאינן מתפרצות. כך תוחלת החיים עלתה מאוד. בעזרת מדעי החברה, פותחו שיטות יעילות לארגון החברה והכלכלה, ופותחו שיטות למתן סעד למחלות נפשיות. בעזרת פיתוח הטכנולוגיה, ייצור המזון, הרהיטים, הבגדים והבתים השתפר מאוד, עד שכיום אדם ממוצע יכול להאריך ימים ובתנאים נוחים יותר מאשר המלכים הגדולים בעבר. במצב שכזה, אנשים רבים שהתרגלו להתפלל ולקיים מצוות כדי להינצל מרעב וממגפה, מעוני ומשעבוד, חשו פחות צורך להתפלל ולקיים מצוות. תחושתם היתה שהנה המדע ימשיך להתפתח עד שיפתור את כל מצוקותיו של האדם, ולדת לא יישאר מקום בעולם. מנגד, אנשי רוח ודת טענו בצדק, שאין אפשרות שהמדע יפתור את כל מצוקות האדם, הואיל והאדם שואף לחיים מלאי משמעות ערכית ורוחנית בלא גבול, ואילו המדע יוכל לספק תנאי קיום נוחים בלבד ולא יותר. לכן היומרה תוביל לאכזבה מרה ולמשברים קשים.

אמנם לא פחות מהביקורת על היומרה המוגזמת, היה ראוי לשמוח בהתפתחות המדע, ולברך את ה' ולהודות לו על כך, שכן ה' הוא שברא את האדם בצלם אלוהים, וחנן אותו בתבונה שבעזרתה הוא יכול להתקדם בהבנת עולמו ובשיפור חייו. וכן תיקנו חכמים לברך על ראיית חכם מחכמי אומות העולם: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם" (פנה"ל ברכות טו, יח).

אולם רבים מאנשי הדת המשיכו לבסס את טיעוניהם על הקטנת האדם, והזהירו שהיצר הרע הוא שמפתה את האדם להתגאות ולחשוב שבכוחו ובעוצם ידו יוכל להבין את הטבע ולשפר את תנאי חייו. כך, במקום להעריך את פירות המדע ולברך את ה' עליהם, סברו שיש להסתייג מהמדע ולהטיל ספק באמינותו. במקביל, אנשים רבים שהעריכו את המדע, חשו שהדת אינה מועילה לחייהם ולעולם.

ב – התנגשות בין המדע לדת

במסגרת הגילויים המדעיים נדחו תפישות שהיו מקובלות על אנשי הדת כמו על שאר בני האדם. לדוגמה, היה מקובל לחשוב שהשמש סובבת סביב כדור הארץ, והתברר למדענים שכדור הארץ סובב סביב השמש. היה מקובל לחשוב שאין בעולם יצורים זעירים שאינם נראים, והתברר על ידי צפייה במיקרוסקופ שהם קיימים. מנגד, אנשי דת שונים ראו בערעור של המדענים על התפישות הישנות פגיעה בכבוד הדת, שכן לא ייתכן שהמדענים יודעים יותר מחכמי הדת הדגולים שחיו בעבר והסכימו למדע שהיה מקובל בימיהם. לא זו בלבד, אלא שלעיתים חכמי ישראל נעזרו במשלים מהמדע שהיה מקובל בימיהם כדי להסביר רעיונות רוחניים, וכאשר המדענים הפריכו את העמדות המדעיות הישנות, היו שראו בכך פגיעה בכבודם ובדברי תורתם, כי חשבו שגם המשלים הם תורה.

יתרה מזו, היה מקובל אצל חכמי ישראל שהעולם נברא לפני פחות מששת אלפים שנה, ואילו מדענים מתחום הגיאולוגיה והפיזיקה טענו שכדור הארץ קיים מיליארדי שנים. בנוסף, פותחו תיאוריות שונות אודות התפתחות הדרגתית, אבולוציונית, של האדם מבעלי חיים נמוכים כקוף, ואילו בתורה אין זכר לכך. כך נוצרה תחושה כאילו המדע עומד בסתירה לתורה.

ניתן כמובן לבאר, שאין סתירה בין התורה לתיאוריות המדעיות, שכן התורה מבארת את רעיון הבריאה ולא את תהליך הבריאה לפרטיו. לכן ששת הימים יכולים להתפרש כששה עידנים שנמשכים מיליארדי שנים. אפשר גם לבאר שתהליך הבריאה התרחש בהדרגה, כפי שמוסבר בתאוריית האבולוציה (אורות הקודש ב, תקלז). ואף חכמי ישראל אמרו ש'מעשה בראשית' הוא סוד, וממילא אין להיצמד לפירושו הפשטי. כמו כן ניתן לבאר שכוונת התורה לתאר את סדר גילוי האמונה לאדם, ולכן היא מתחילה בסיפור על אדם הראשון, שבו נפח ה' נשמה אלוהית, והוא היה הראשון שיכול לשמוע את קולו של ה' ולבחור אם לקיים את ציוויו. ואין זה שולל את האפשרות שאולי לפני כן התקיימו ברואים קדומים שמהם אדם הראשון התפתח.

אולם חכמי דת רבים, מישראל ומאומות העולם, ראו בערעור על המדע שהיה מקובל בעבר – פגיעה בחכמי הדת הגדולים. וכאשר עמדת המדענים סתרה תיאורים שכתובים לכאורה בתורה אודות בריאת העולם, היא נתפשה ככפירה גמורה. כך התפתחה בקרב חלק מהרבנים העמדה, שהמדע מסוכן לדת, ויש להילחם בו או לכל הפחות להחליש את מעמדו. לחיזוק עמדתם, דרשנים שונים החלו לקבץ מקרים שבהם מדענים טעו, מקרים שבהם פיתוחים מדעיים גרמו נזק, ומקרים שבהם 'כל הרופאים' אמרו שפלוני ימות, והוא התפלל ונרפא.

ואף שחכמי ישראל הגדולים למדו מדעים ועודדו את תלמידיהם ללומדם (שבת עה, א); והרמב"ם החשיב את מדעי הטבע כחלק מהחכמה הגדולה שנקראת 'מעשה בראשית' (רמב"ם בפהמ"ש חגיגה ב, א); והגר"א אמר שכפי שיחסרו לאדם ידיעות משאר חכמות, כך לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדות יחד (פנה"ל ליקוטים א' א, טו). למרות זאת, מתוך חשש שמא לימודי המדע יביאו לכפירה, היו רבנים שנלחמו נגדם. כדי לחזק את עמדתם, קמו דרשנים שטענו שאין צורך ללמוד מדעים, הואיל וניתן ללמוד את כולם מתוך התורה. אולם בעזרת המדע המשיכו לפרוץ דרכים להעצמת יכולתו של האדם ליצור מכונות, להאיץ את החקלאות, לפתח את התעשייה, המסחר, אמצעי התובלה והתקשורת, ולצבור עושר לאין שיעור. וככל שנציגי הדת התעצמו ללחום במדע, גברה הביקורת על הדת.

ג – תנועת הנאורות וההשכלה

במקביל לפיתוחים המדעיים, התגבשה במערב אירופה תנועת הנאורות וההשכלה, שחתרה להתחדשות (מודרנה) מתוך אמונה שהאדם בכוח מחשבתו ויוזמתו יכול לשנות את העולם לטובה ולפתור את כל הבעיות שניצבות לפניו. מכוחה התפתחו רעיונות גדולים לתיקון החברה כגון: ליברליזם, דמוקרטיה, סוציאליזם, קומוניזם, תנועות לאומיות ואף פשיזם ונאציזם. רעיונות אלו חוללו שינויים מופלגים בסדרי החברה, משלטון מלוכני שאינו מעודד יוזמה חופשית לשלטון שמעניק זכויות לאדם לבטא את כישוריו בכל התחומים, או לשלטון דיקטטורי שנועד 'לתקן את העולם'. תנועות אלו האיצו מאוד את פיתוח המדע והכלכלה, וחזרו והעצימו את הרעיונות החברתיים ואת הצורך ליישמם.

הצלחתה של תנועת ההשכלה להעצים את היוזמה, היצירתיות, המחקר והפיתוח בקרב עמי אירופה וצפון אמריקה, יצרה עושר מופלג שהושקע בהאצת פיתוח המדע והכלכלה ובייצור כלי נשק משוכללים. בעזרתם הם השתלטו על ארצות ויבשות ברחבי העולם, ניצלו את משאבי הטבע ואת האנשים שגרו בהן, והנחילו להם את תרבותם, כל זרם לפי דרכו.

רבים מראשוני ההוגים והחוקרים של תנועת הנאורות וההשכלה, כדוגמת דקראט, לייבניץ וניוטון, האמינו באלוהים. אולם התפישה הדתית המקובלת, שהדגישה את קטנות האדם, התנגדה לתנועת ההשכלה, ובתגובת נגד גרמה לרבים מתומכי תנועת ההשכלה להתרחק מהדת. בהמשך התגבשה בתנועת ההשכלה העמדה שהדת מזיקה ובולמת את פיתוח האנושות, ובמקום לציית לחוקי הדת יש להשקיע מאמץ בשינויים חברתיים, במחקר מדעי ובפיתוח טכנולוגי, כדי לגאול את האדם מעוני ומקיפוח, ולאפשר לו לבטא את מלא כוחותיו.

מנגד, רבים מאנשי הדת ראו ביומרה של תנועת ההשכלה והנאורות לשנות את העולם, התרסה כלפי שמיים, הואיל ולדעתם תפקידו של האדם לציית לאלוהים ולהתפלל אליו שיגאל את האדם והעולם (ראו לעיל יח, יב-טז). רבים הזהירו כי החוצפה לערער על סדרי העולם תגרום לאסונות. הביקורת על מוסדות הדת תוביל לכפירה באלוהים ולהתפרצות מסוכנת של יצרים רעים; המרידה במלוכה תפרק את החברה ותגרום לשפיכות דמים; העצמת זכויות הפרט תפרק את המשפחה ותאיים על הלכידות החברתית. לכן האדם צריך להציב את אלוהים במרכז (תאוצנטריזם), להקטין את עצמו מול האלוהים והמוסדות שמייצגים את הנהגתו, ולא לשים את עצמו במרכז (אנתרופוצנטריזם).

היה צדק בביקורת של אנשי הדת, שכן תנועת הנאורות הולידה את הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם, תנועות שדגלו בכפירה באלוהים והתיימרו 'לתקן את העולם', אך בפועל גרמו לעוולות איומות ולרצח של מאות מיליוני אנשים. גם הזרם הקפיטליסטי-ליברלי, שלא חרת על דגלו את הכפירה באלוהים, ולא גרם לאסונות איומים, גרם צרות רבות. בהן: שיעבודם של מאות מיליוני אנשים לשליטת עשירים ותאגידים; שיעבודם של עמים רבים לשליטת עמי המערב תוך פגיעה בזהותם הלאומית והתרבותית; החלשת מוסד המשפחה; כרסום בביטחון האדם בערכיו ובאמונתו, והפיכת האדם לבודד מול אתגרי החיים.

אולם בוויכוח העיקרי על מקומו של האדם, תנועת ההשכלה צדקה. שכן התורה היא שלימדה שהאדם נברא בצלם אלוהים, והיא שהעמידה את האדם במרכז בכך שכל מצוותיה והדרכותיה מופנות אליו, והיא לימדה שה' הטיל על האדם את האחריות לשמור על העולם, להנהיגו בצדק ובמשפט ולשכללו עד לגאולתו. לכן לא היה בכוחה של הביקורת הצודקת של אנשי הדת לבלום את תנועת ההשכלה. כך, תוך חתירה ל"חירות, שוויון ואחווה", חוללה תנועת ההשכלה שינויים מופלגים בחיי האדם והחברה. מכוחה נפלו ממלכות וקמו תחתיהן מדינות שניסו להגשים את ערכי ההשכלה והנאורות על הטוב והרע שבהם. מערך 'החירות' התפתח הזרם הליברלי, הדמוקרטי, הקפיטליסטי וה'פוסט מודרני', כולל ההקצנות הקשות שבהם. מערך ה'שוויון' התפתח הזרם הסוציאליסטי, ומהקצנתו הזרם הקומוניסטי. מערך ה'אחווה' התפתחה השאיפה להקמת מדינות לאום, ומהקצנתו התפתחו הזרמים הפשיסטי והנאצי.

ד – משבר החילון וההתבוללות

משתי סיבות, בני העם היהודי נמשכו באופן מיוחד לתנועת ההשכלה ונתנו לה את מרצם וכישרונם:

הסיבה הראשונה, במשך דורות רבים יהודים חיו בהשפלה איומה ואפליה קשה, והנה עתה קמה תנועה שטוענת שכל בני האדם נבראו שווים, וחותרת להעניק לכולם, כולל היהודים, זכויות שוות. עם הצלחתה של תנועת ההשכלה, נפתחה בפני היהודים האפשרות לממש את כישרונם ולהשתלב בתחומי מדעי הטבע והרוח, הכלכלה, החברה והאומנות, ולזכות לעושר וכבוד. הכישרון היהודי החל להבהיק, ויהודים החלו להוביל בכל תחומי המדע, החברה, הכלכלה והאומנות.

הסיבה השנייה, יהודים האמינו תמיד בגאולת העולם, ולכן החזון של תנועת ההשכלה לגאול את האדם מכל מצוקותיו, הדהד בלבבות היהודים. ככל שתנועת ההשכלה הצליחה לחולל בפועל שינויים מהפכניים יותר לקידום האדם והחברה, כך רבים יותר החלו להאמין שאכן מדובר בתנועת גאולה. כך עומעם החזון המשיחי אודות חזרת ישראל לארצם לשם קיום דבר ה' והבאת ברכה לכל משפחות האדמה. במקומו הועמד חזון משיחי חדש של תיקונים חברתיים ומוסריים, ופיתוח מדע וטכנולוגיה לטובת האנושות.

בניגוד למה שאירע לכל שאר העמים שעברו גלות, במשך קרוב לאלפיים שנות גלות, ולמרות כל הייסורים והרדיפות, עם ישראל הצליח לשרוד, כפי שהבטיח ה' לעמו. שמירה זו נעשתה בנס שהתגשם בדרכי הטבע, כלומר בדרך שיש לה הסבר הגיוני. ההסבר הוא, שחזון הגאולה של עם ישראל גדול ועצום כל כך, עד ששום גלות וייסורים לא יכלו לו. וכפי שכתב מרן הרב קוק: "צְפיית הישועה היא כוח המעמיד של היהדות הגלותית" (אורות, ארץ ישראל א). אך כאשר עלה חזון משיחי חלופי, הניסיון הפך להרבה יותר קשה.

ראוי להוסיף, ללא המסורת היהודית וחזון הגאולה הנבואי המשיחי, תנועת ההשכלה לא היתה קמה, מפני שלא היה עולה על דעתם של בני האדם להתיימר לחולל מהפכה ולשנות את העולם לטובה. המורשת היהודית שבתנ"ך אודות יציאת מצרים ומתן התורה, שחוללו שינוי מהפכני בתודעה האנושית, והנבואות שהמשיכו להדהד את חזון הגאולה, היו הבסיס להעזה העצומה ליצור תנועה שחותרת לתיקון העולם. לכן יהודים רבים חשו שתנועת ההשכלה, על ענפיה השונים, מהדהדת את הצפון בלבבם, וכאשר רבנים הסתייגו ממנה, טענו כלפיהם: הנה, כאשר הגאולה שכולנו ציפינו לה מתחילה להתרחש, אתם עומדים מנגד ומתכחשים לה. כך רבים מישראל הצטרפו לתנועת ההשכלה, ובתהליך הדרגתי התרחקו מהיהדות והתבוללו בגויים.

ה – הבחירה והאכזבה

כדי להסביר מה השתנה בדורות האחרונים, שפתאום התעוררה ועלתה תנועת ההשכלה, צריך להתבונן בהנהגת ה' בעולם. ביאר מרן הרב קוק (מאמר הדור), שכל עוד גזירת הגלות נמשכה כעונש על חטאי ישראל, יהודים הרכינו את ראשם וקיבלו את גורלם, כי חשו שלכך הם ראויים, ובכך הם מכפרים על עוונותיהם ועוונות אבותיהם. במשך כל אותה תקופה, שמירת היהדות היתה על ידי עמדה שמרנית שנזהרה מכל חידוש, שכן המטרה העיקרית היתה לשרוד. מצב זה הקרין על כל העמים, שכן ישראל בעמים כמו לב באיברים.

אולם גבול יש לעונש, וכאשר גדשה סאת הייסורים, החלה ההנהגה האלוהית לעורר את לבבות בני האדם להכיר את גדולתם ולגלות את כישרונם. מתוך כך החלו לבקש חירות לאדם ולעמים, וליצור תנאים כלכליים, טכנולוגיים ותחבורתיים, שמאפשרים לממש את החזון של גאולת ישראל והעולם בנס שמופיע בדרך הטבע. אך כמו תמיד, הבחירה נתונה לאדם, האם לבטא את גדולת האדם בגאווה ובעריצות או בהוספת טוב. גם בפני העם היהודי, לב העמים, עמדה הבחירה: להצטרף לתנועת ההשכלה העולמית ולהיטמע בה, או לקיים את הצו האלוהי ולעלות לארץ, להתגדל בתורה ובמצוות ולהקים חברת מופת לתפארת עמנו והאנושות, עד ש"מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג).

למרבה הצער, רוב היהודים ויתרו על החזון הייחודי של ישראל והפסיקו לשמור תורה ומצוות. בהמשך רבים מהם נחלו אכזבה קשה, כאשר על מזבח 'העולם החדש', נאלצו להקריב את כל היקר להם ואף את חייהם. יהודים רבים שפעלו במסירות נפש למען התנועה הקומוניסטית, הוצאו להורג בהשפלה על ידי שלטון הרצח הסובייטי, תוך שהם מבינים שהמהפכה לה היו שותפים גרמה סבל נוראי לאנשים רבים ואף לבני עמם. יהודים רבים שהזדהו עם התרבות הגרמנית ותרמו לה את מיטב כישרונם, הושפלו ונרצחו. על ידי פירות הפיתוח הטכנולוגי של תנועת ההשכלה, יכלו המוני יהודים לעלות לארץ וליישבה, אולם במקום שמיליוני יהודים יעלו על פסי הרכבת בדרכם לארץ ישראל, על פסים אלו הם הובלו למחנות ההשמדה. גם בין היהודים שהיגרו לעולם החדש באמריקה, וּויתרו על המסורת היקרה וחזון הגאולה כדי לזכות ב'גן עדן עלי אדמות' – רבים התבדו ונאלצו להתמודד עם אנטישמיות ואפליה, ומערכת ערכים שרחוקה מלהיות אידיאלית.

ו – אופיו של הדור החדש

כאמור, למרות כל הביקורות הצודקות על תנועת ההשכלה, כיוון שמבקריה לא עמדו על האמת שבה, לא הצליחו למנוע את הסחף הגדול של המוני האדם שהצטרפו אליה ועזבו את הדת. ביאר מרן הרב קוק (מאמר הדור), שבכל הדורות עד העת החדשה, עוזבי התורה היו אלו שנמשכו אחר יצרם הרע, גנבו וגזלו, בגדו ונאפו. אולם עוזבי התורה של הדור החדש מאמינים בערכי האמת והטוב, ולעיתים אף מוכנים להקדיש את חייהם למען הגשמתם. הם מאמינים שהאדם יכול להתפתח ולהבין יותר, להיות מוסרי יותר, יצירתי יותר ומאושר יותר. אך לפי מה שהיו רגילים לשמוע, תפשו את הדת כמי שעוסקת בהקטנת האדם ובהפיכתו לצייתן ולא יוזם, ומתמקדת בהלכות פרטיות בלא הצבת חזון לתיקון העולם. לכן רבים מהם זנחו את הדת ונגררו אחר רעיונות ששבו את לבבם, בלא שהעלו על דעתם, שדווקא על ידי הדרכת התורה, ניתן היה להעצים את כל הרעיונות החדשים, לזקקם מהסיגים, ולהגשימם באופן הנכון והטוב ביותר.

לכן כתב הרב קוק, שלא ניתן להחזיר את הדור החדש בתשובה על ידי איומים בעונש בעולם הזה או בעולם הבא, ולדכא בכך את הרעיונות החדשים שמעוררים את מחשבתו ולבבו. מפני ש"גם אם ירצה להיות כפוף ושחוח" לא יוכל לעמוד בכך, כי זה נגד טבעו. "הוא לא יוכל לשוב מיראה", היינו איומי עונש, "אבל מאוד מוכשר הוא לשוב מאהבה" אל החזון הגדול. לכן צריך לפנות אל בני הדור החדש מתוך הערכה לשאיפותיהם ורצונותיהם. "להם אנחנו צריכים ללמד תורת חיים ממקור החיים, דרכי מוסר מלאי אורה וצהלה, דברי חן ושכל טוב, מזוקקים ומצורפים… של אוצר החיים לתורת חיים". "לא נעשוק ממנו את כל האור והטוב, את כל הזוהר והעוצמה שרכש לו, כי אם נרבה עליהם, נזריח עליהם, באור של חיים, באור אמת, המנהיר ממקור הנשמה הישראלית. ובנינו יביטו אליו וינהרו". "לא נחפוץ לדכא תחת רגלינו, לא נאבה להגיש לנחושתיים את הכוחות הצעירים והרעננים, המסתערים ומתרוממים. כי אם נאיר לפניהם את הדרך, נתהלך לפניהם בעמוד אש של תורה ודעת קדושים כבירי כוח לב" (אדר היקר עמ' קטו).

לשם כך לימוד התורה בדורות אלו צריך להיות מתוך מודעות לחזון הכללי של תיקון העולם שבתורה, ומתוך הבנה עמוקה שחזון גדול זה מתגלה על ידי כל כלליה ופרטיה של התורה (אורות התשובה ד, י). וכפי שביאר מרן הרב קוק שצריך לראות בהדרכת התורה כיצד "בתוך כל הפרטים יחד נמצאת הנשמה האלוהית של שכלול העולם, בחיים בחומר ורוח, בחברה וביחיד, וממילא נוקב האור ויורד גם כן בכל פרט ופרט" (אורות התורה ב, ב). על ידי כך לא זו בלבד שכל ההישגים של מדעי הטבע והרוח לא יפריעו לגילוי האמונה ויהיו לה למכשול, אלא יעצימו וירוממו את גילוי האמונה, וכפי שיבואר בהלכה יג.

כדי שתלמידי החכמים יוכלו לגלות את המאור שבתורה, עליהם להפסיק לפחד מרעיונות גדולים וחדשים. וכפי שכתב מרן הרב קוק (עקבי הצאן 'הפחד'), שכדי לקלוט את האור הגדול שמתחיל להאיר באחרית הימים, בעקבתא דמשיחא, צריך להסיר את הפחד והחולשה שבהם לוקים במיוחד צדיקים וחסידים שחרדים לשמירת המסורת היקרה. "אז תקבע הגבורה במשבצת הקדושה, והמחשבה תפריח".

למרות שמאז שכתב מרן הרב קוק את דבריו עברו כמה דורות, עדיין הערכים של תנועת ההשכלה הם הערכים שמכוננים את חיי החברה במדינות המפותחות, ועדיין רוב ישראל אינם שומרים תורה ומצוות כראוי, ויהודים רבים, מלאי רצון לעשות את העולם טוב יותר, סבורים שלא ימצאו בתורה מענה לשאיפתם.

ז – המפתח לתיקון בזיכוך האמונה

ביאר מרן הרב קוק (אורות, זרעונים 'יסורים ממרקים') שכל המבוכות והסיבוכים בחיי האדם נובעים מחוסר הבנה במושג האלוהות, שהוא ים שאין לו סוף. באופן טבעי אדם משתוקק לקרבת אלוהים, וממילא מעוניין להגדיר אותו. אולם אלוהים הוא מעל ומעבר לכל תפישה והגדרה. רק את מה שמתגלה אלינו אנחנו יכולים לקלוט, ולכן מה שניתן לומר על אלוהים, שהוא המקור האחד לכל הרעיונות והערכים, הכוחות והברואים. וכל מי שמנסה להגדיר אותו עצמו או אף את כלל ההארה שהוא משפיע, חוטא בשמץ אלילות, מגביל את גילוי אורו לתחומים מסוימים, וממילא מתנכר לרעיונות ולערכים טובים שגם הם מגלים את דברו.

כלומר, כאשר מגדירים את האמונה באופן מצומצם, היא אינה מכילה את כל הרעיונות שמתגלים בעולם, וממילא נוצרת כביכול התנגשות בין האמונה לאותו רעיון. לדוגמה, כאשר אנשי הדת סבורים שה' מתגלה אך ורק על ידי ההסבר המדעי המקובל עד כה, נוצרת התנגשות בין האמונה לעמדות המדעיות החדשות, אולם באמת ה' הוא מעל לכל העמדות המדעיות לדורותיהן, שכן בכל עמדה מדעית מתגלה ניצוץ אלוהי כפי המתאים לאותו דור. וככל שהעמדה המדעית מתפתחת, כך דבר ה' מתגלה על ידה בתוספת הארה. כמו כן, כאשר האמונה אינה כוללת את כל הערכים המקודשים שבאים לידי ביטוי בחיי המעשה, נוצרת התנגשות בינם לבין האמונה. כיוצא בזה, כאשר אנשי הדת סבורים שעבודת ה' נעשית רק בדרך של כניעה, נוצרת התנגשות בין הדת לאמונה שנטע ה' באדם, שמתוכה הוא רוצה ליצור וליזום בזקיפות קומה. אולם באמת ה' מתגלה על ידי כל הכוחות כולם. על ידי היצירה והיוזמה האדם ממשיך את דבר ה' וברכתו לעולם, ועל ידי הכניעה והזהירות הוא מזקק את הסיגים הרעים שעלולים להכשיל את יצירתו ויוזמתו.

לפיכך, עלינו להתרגל לזכך את האמונה באופן שעל ידי לימודה, האמונה תהיה בה' אחד, שהוא שלמות אין סוף. כלומר "בגדולת שלמות אין סוף, שכל מה שנכנס בתוך הלב הרי זה ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת". ממילא ברור ששום אמונה ברעיון סופי ומוגדר לא תבטא את האמונה השלמה ולא תניח את הדעת, ולכן לעולם יהיו התחדשויות נוספות של תנועות שמגלות את האמונה עד אין קץ.

מתוך אמונה טהורה זו נוכל לראות את אור ה' שמתגלה בכל התנועות המתחדשות והעתידות להתחדש מתוך בקשת אמת וטוב, כי "בַּכֹּל יש ניצוץ אור, הניצוץ האלוהי הפנימי זורח בכל אחת מהאמונות השונות". לכן במקום להתנגד להן, נרבה את האור המקורי של ישראל, על כל עומקו ורוחבו, ומתוך כך נַראה כיצד כל ניצוץ טוב שבכל תנועה נובע ממקורו, ואז מכל הניצוצות יתווספו ויתחדשו אור וחיים לכלל ישראל, ולבבות צמאי אורה לא יתעו עוד בשדות זרים, אלא יביטו ויראו כי דווקא מתוך התקשרות לאמונת ישראל יזכו להגשים את כל שאיפותיהם (אורות, זרעונים, 'למלחמת הדעות והאמונות' עמ' קלא).^[1]

ח – מעמד הכופרים והטועים בעיקרי האמונה

מתוך העיון באתגרי האמונה בדורות האחרונים, נפנה להבין את היחס אל הכופרים בדורות הקודמים ובדורנו. ככלל, מצווה לאהוב כל אדם מישראל, ואפילו אם היה עובר עבירות רבות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נקרא 'פושע ישראל' ונענש עליהן, אבל לא יצא מכלל ישראל, שיש להם חלק לעולם הבא. וחובה לאהוב אותו ולחמול עליו, ולקיים כלפיו את כל מצוות האחווה שבין בני ישראל. והמוציא חוטאים כאלו מכלל ישראל הרי הוא נוהג ב'דרך המינים' ('פרק בהלכות ציבור', מאמרי הראיה עמ' 58).

יתרה מזו כתב הרמב"ם (אגרת השמד), שאפילו מי שהמיר את דתו מחמת הלחץ, אף שחטא חטא חמור, נשאר בכלל ישראל ויש לקרבו ולא לדחותו, הואיל ולא החליט בבחירה חופשית לכפור בעיקרי אמונת ישראל. אמנם חוטאים שהוציאו את עצמם מכלל ישראל, וקבעו בעצמם שאינם חלק מעם ישראל, אין חובה לאהוב.

בנוסף למוציאים את עצמם מכלל ישראל, לדעת הרמב"ם גם מי שבחר לכפור באחד משלושה עשר עיקרי האמונה, "הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' ו'קוצץ בנטיעות', וחובה לשונאו ולהשמידו. ועליו הוא אומר (תהלים קלט, כא): הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא" (פיהמ"ש סנהדרין י, א). אמנם גם הרמב"ם מודה שהכופרים באחד מהעיקרים נחשבים כישראל, ולכן הם יורשים את הוריהם כישראל (רמב"ם נחלות ו, יב), ופוטרים את היבמה מן הייבום בחליצה (יבום וחליצה א, ד), ואם התחתנו כדת משה וישראל, קידושיהם תקפים (אישות ד, טו). אלא שהואיל וכפרו באחד מהעיקרים – אין להם חלק לעולם הבא, ובכל הנוגע למצוות האחווה יש להתייחס אליהם כאילו יצאו מכלל ישראל.

מנגד, רבים מחכמי ישראל סברו שהטועה בחלק מעיקרי האמונה, נשאר בכלל ישראל לעניין מצוות האחווה ויש לו חלק לעולם הבא. וכן כתב הראב"ד, שרבים מישראל, וביניהם גם חכמים גדולים, טעו לחשוב שאפשר לייחס ביטויים גשמיים לה', ואין לטעון שבעקבות זאת יצאו מכלל ישראל, אלא יש להם חלק לעולם הבא (השגה להל' תשובה ג, ז). וכן דעת הריא"ז (קונטרס הראיות סנהדרין צ, א). כיוצא בזה כתב רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים א, א), שלא ייתכן שהכופר בביאת המשיח, שלדעת הרמב"ם הוא העיקר השנים עשר, נחשב כמי שיצא מכלל ישראל, שכן בתלמוד (סנהדרין צט, א) מובאת דעת האמורא רבי הילל, שאמר: "אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה". הגיב על דבריו רב יוסף: "שרא ליה מריה לרבי הילל", כלומר ימחל ה' לרבי הילל, שטעה בדבריו. ואם רבי הילל נחשב ככופר שיצא מכלל ישראל, מדוע הובאו דבריו בתלמוד? ואם הביאו את דבריו כדי לדחותם, מדוע במקום להגדירו ככופר שצריך לנדותו ולהחרימו, כיבדו אותו בתואר 'רבי'? מכאן שגם הטועה בדברים חמורים נחשב כחלק מכלל ישראל שצריך לכבדו. וכן כתב הרדב"ז (ד, קפז), שהטועה באחד העיקרים מחמת עיונו המוטעה, אינו נחשב ככופר אלא כאנוס, הואיל וכך עלה לו בעיונו. וכן דעת התשב"ץ (אוהב משפט ט), והרמ"ק (פרדס רימונים א, ט). וכן דעת רוב הפוסקים להלכה. כפי הנראה, לדעתם רק מי שהמיר את דתו לעבודה זרה, יצא מכלל ישראל לעניין מצוות האחווה. ואף הוא עדיין נקרא בן אצל ה', וכל דיני ישראל חלים עליו (עי' שו"ת הרשב"א א, קצד; רמב).

ואולי גם הרמב"ם יסכים שבפועל אין להוציא מכלל ישראל את מי שאינו מאמין באחד העיקרים, שכן כמעט תמיד ניתן לדון אותו לכף זכות, שאולי לא למד ועיין מספיק או שלא היה לו רב שיְלַמד אותו כראוי. ואם כן, גם לדעתו רק מי שהבין היטב את העיקרים והחליט לכפור באחד מהם, הוציא את עצמו מהכלל.^[2]

ט – דעת מרן הרב קוק על הכופרים בעת החדשה

לדעת מרן הרב קוק אין להוציא מכלל ישראל את הכופרים בעיקרי האמונה בדורות האחרונים, וזאת על סמך שני יסודות מרכזיים.

האחד, רוב הכופרים בעת החדשה אינם עוזבים מבחירה, אלא הרי הם כאנוסים, הואיל ורוח הדור מקשה מאוד על האמונה (אגרות הראי"ה ח"א קלח, עמ' קע-קעא). יסוד זה מוסכם על רוב ככל הרבנים, ורבים מהם ביססו אותו על הרחבת המושג "תינוק שנשבה בין הנוכרים" (שבת סח, ב), שאינו יודע את יסודות האמונה וההלכה, ולכן בעבירות שהוא עובר דינו כאנוס. וכעין מה שכתב הרמב"ם (הל' ממרים ג, ב-ג) לגבי ילדי הקראים, שאין להרחיקם, למרות שהקראים כופרים בעיקר השמיני.^[3]

היסוד השני עמוק יותר: פעמים רבות הכפירה נובעת מהסבר מוטעה ומקטין של האמונה, ואזי כפירתם מפני שהם מאמינים שיש אמת מדעית ומוסרית גדולה יותר, ולכן אינם יכולים לקבל אמונה בה' שאינה מתעלה לאמת ולטוב שאליו הם שואפים. וכפי שכתב מרן הרב קוק: "ישנם הרבה אפיקורסים שהם כופרים לפי המדה של (גדרי) ההלכה, אבל כשנבין לחקר נפשם, נמצא בהם קישור לתוכן האלוהי בצורה נעלמה. ומטעם זה רבה היא מאד הנטיה כלפי זכות וחסד בדורותינו, אפילו לאלה הכופרים המוחלטים" (שמונה קבצים א, שכז).

יתרה מזו כתב הרב קוק: "יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כל כך משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו". אבל באמת הוא מאמין בערכי האמת והטוב, ומאמין שיש דרך חיים נכונה שהיא 'התורה' מבחינתו. ולכן "הוא אומר: התורה – יש לה מקור יותר נעלה מזה (שנציגי הדת מציגים), ומתחיל למצוא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו". אמנם בפועל "עדיין לא הגיע בזה למרכז האמת", אך "מכל מקום כפירה זו כהודאה (באמונה) היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן". לכן יחד עם הביקורת הצודקת על הכופרים, יש לדרוש 'דור תהפוכות' זה גם למעלה, שכפירתם מפני אמונתם באמת ובטוב שנתפשים בעיניהם כגבוהים יותר (שמונה קבצים א, תרלג). לפיכך, סיכם מרן הרב קוק למעשה, שאין להחשיב יהודים בעלי דעות כפרניות כיוצאים מדת ישראל, אלא רק מי שכפירתו הביאה אותו לעבודת אלילים או להמרת דת נחשב כמי שהוציא את עצמו מכלל ישראל.^[4]

י – צמיחת האמונה מתוך הכפירה

מתוך הכפירה, האמונה תצמח ותתחדש במדרגה גבוהה וטהורה יותר, שכן הכפירה שנראית כתוקפת את האמונה, באמת תוקפת את הקליפות והסיגים שהחשיכו את אורה. עד שייחסו לאלוהים תכונות של דיקטטור רודף כבוד, שנוקם ונוטר בכל מי שאינו מציית לאחת מהוראותיו, ודורש מהאדם להיכנע לו ולבטל את כל כישרונותיו ושאיפותיו, גם כשהם נראים לו כטובים. כנגד אמונה חשוכה כזו, אנשים ששואפים לחיים של חירות ויצירה, חשים חובה להתמרד. בתוך כך הם בועטים גם בגרעין האמת והטוב של האמונה וגורמים לצרות רבות לעצמם ולעולם.

במשך הגלות, לא היה ניכר עד כמה גדול נזקם של הקליפות והסיגים שהחשיכו את האמונה, אולם כשהגיעה השעה שישראל יחזרו לארץ ישראל, ותחזור השכינה לשרות בארץ, הקליפות והסיגים הפכו למכשול גדול, וכנגדם התעוררה כפירה גדולה.

עלינו להתעמק בלימוד האמונה והתורה, ולזכך את האמונה מהסיגים והקליפות שדבקו בה, ומתוך כך היא תאיר את אורה, ונבין שה' לא רוצה לדכא את האדם אלא להעצים אותו. לכן בראו בצלם אלוהים, כדי שיוכל להיות שותף עמו בהוספת טובה וברכה לעולם. מתוך כך יוכלו כל מבקשי האמת והטוב לדעת, שדווקא על ידי האמונה בה' יוכלו להגשים את שאיפותיהם באופן הנעלה ביותר. כך כל ישראל יחזרו לקבל את התורה ברצון ובאהבה, מתוך ידיעה ברורה שרצה הקב"ה לזכותם, ולכן הִרבה להם תורה ומצוות, כדי שיוכלו לדייק ולהעצים על ידן את כל כוחותיהם עד אין קץ.

בהלכות הבאות נבאר את ארבעת היסודות שעליהם ישראל מבססים ומשרישים את האמונה: א) דרך ההתגלות שהתגלה ה' לעמו ישראל במעמד הר סיני ובכל האירועים שסביבו, כמבואר בתורה. ב) דרך תולדות עם ישראל, שהן תולדות גילוי דבר ה' בעולם. ג) דרך ההתבוננות בבריאה על כל פלאיה, ובמרכזה האדם שנברא בצלם אלוהים. ד) דרך הליכה בדרכי ה' על פי הדרכת התורה.

יא – האמונה דרך ההתגלות לעם ישראל

היסוד הראשון מבוסס על ההתגלות שהתגלה ה' לעמו ישראל, כמסופר בתורה. דרך זו מבררת ומדייקת את שלוש הדרכים הנוספות, שכן כל בני האדם מאמינים מטבעם, אולם משמעותה של האמונה מתבררת על ידי הגילוי האלוהי שהתגלה ה' לעמו. תמצית הגילוי במעמד הר סיני, שבו נתן ה' את התורה לעמו ישראל, אולם גם כל האירועים שסבבו את מעמד הר סיני מבארים את האמונה ומשמעותה, כמובא בחמשת חומשי התורה.

תחילה התגלה ה' לאבות, אברהם, יצחק ויעקב, ובחר בהם ובזרעם שינחלו את הארץ ויביאו את ברכתו לעולם, כמבואר בחומש בראשית. המשך הגילוי היה כאשר גאל ה' את בני ישראל ממצרים, והוציאם לחירות באותות ובמופתים כדי להעלותם לארץ ישראל, כמבואר בפרשות הראשונות של חומש שמות. בדרכם לארץ הביא ה' את ישראל להר סיני, ובמעמד ניסי נתן להם את התורה, כמבואר בפרשות נוספות בחומש שמות ובחומש דברים. מכל הגילויים הגדולים הללו למדנו כי ה' מושל בכל, והוא בחר בישראל להיות לו לעם סגולה ונתן להם את התורה בגילוי שאין אחריו פקפוק (לעיל א, ד-ט). לאחר מכן, בכל משך שהותם במדבר לפני כניסתם לארץ, השגיח ה' על ישראל, גונן עליהם ופרנסם, והשרה את שכינתו עליהם על ידי המשכן שהקימו במצוותו. כמו כן, בכל התורה מבוארות המצוות שנתן ה' לישראל במעמד הר סיני.

מצוות רבות נועדו להשריש בנו את יסודות האמונה שמבוססים על הגילוי האלוהי לעם ישראל: כדי לזכור את יציאת מצרים, שעל ידה גילה ה' את כוחו בעולם ואת בחירתו בעם ישראל, נצטווינו לחגוג בכל שנה את חג הפסח, ובלילה הראשון של הפסח, שחל בתאריך שבו יצאנו ממצרים, נצטווינו לקיים את ליל הסדר כדי לספר ביציאת מצרים. כמו כן, נצטווינו לזכור את יציאת מצרים בכל הקידושים והתפילות של השבתות והחגים. בנוסף, נצטווינו לזכור את יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, ולהניח תפילין שבפרשיות שבהן נזכרה יציאת מצרים.

כדי לזכור את מעמד הר סיני, שבו התגלה ה' לישראל עד שהאמינו בו אמונה שאין אחריה פקפוק, ומתוך כך נתן לישראל את תורתו – נצטווינו לחגוג את חג השבועות ביום שבו התקיים המעמד. כמו כן נצטווינו לקרוא קריאת שמע בכל יום בבוקר ובלילה, כדי לזכור את יסודות האמונה שהתגלו לנו במעמד הר סיני. ונצטווינו להניח תפילין על זרוענו וראשנו, ולקבוע מזוזות בפתחי בתינו, שבהן מופיעים יסודות אמונת הייחוד. גם במצוות תלמוד תורה, אנחנו ממשיכים לזכור את מעמד הר סיני ומתן התורה.

כדי לזכור את השגחתו של ה' עלינו בכל ימי נדודינו במדבר, נצטווינו לחגוג את חג הסוכות. מתוך כך אנחנו זוכרים את הארץ שהנחיל ה' לאבותינו ולנו, ובה ה' פורשׂ את סוכת שלומו עלינו.

כדי לבטא את הברית שכרת ה' עם אברהם ועם זרעו לגלות את שמו בעולם, נצטווינו למול כל זכר ביום השמיני ללידתו.

בנוסף, אחת המגמות העיקריות של המצווה לשבות ממלאכה בשבתות ובחגים, כדי שנוכל להתפנות ללימוד התורה. וכפי שאמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". הכוונה שנקדיש את חציו של היום לה' בלימוד תורה בבית המדרש ואת חציו לעונג שבת של אכילה, שתיה ושינה (פסחים סח, ב; פנה"ל שבת ה, א-ב; מועדים א, ה-ו). וזאת כדי שכל יהודי ימשיך תמיד ללמוד את יסודות האמונה המבוארים בתורה, ואת כל המצוות שנתן ה' לישראל, שעל ידן ישראל יכולים להגשים את ייעודם להוסיף טובה וברכה לעולם.

יב – האמונה דרך תולדות ישראל

היסוד השני: בנוסף לגילויים הגדולים שהתגלה ה' לעמו ישראל בצאתם ממצרים ובמעמד הר סיני, מאז ואילך כל תולדות ישראל הם תולדות גילוי האמונה בעולם. שכן זו משמעות היותנו עמו של ה', שנאמר (ישעיהו מג, כא): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי – תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ", ונאמר (שם מג, י): "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'". וכן נאמר בשירת האזינו (דברים לב, ז-ט): "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר. שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם – יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". כלומר, כאשר ישראל זוכים לגלות את דבר ה' בעולם על ידי יישוב הארץ ושמירת המצוות, נמשכת על ידם ברכה לעולם. וכאשר ישראל מועלים בתפקידם וחוטאים, הם נענשים בארצם, ואם לא חוזרים בתשובה הם נענשים בעונש החמור ביותר – הגלות. שנאמר (דברים יא, יג-יד; טז-יז): "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ… הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם". (וכן בבמדבר לג, נג; נה-נו, העונש על התרשלות מקיום מצוות יישוב הארץ הוא גלות).

לכן עיקר פועלם של הנביאים היה לעורר את ישראל לשמור את דרך ה', כדי שלא ייענשו ויגלו מארצם. שנאמר (מל"ב יז, יג): "וַיָּעַד ה' בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לֵאמֹר: שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי, כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים". (וכן בירמיהו ז, כג-כה; כו, ה; כט, יט; לה, טו; מד, ד, דבה"י ב' לו, טו-טז, ועוד).

אולם הבטיח ה' שגם אם ישראל יחטאו מאוד, לא יפר את בריתו עימם, ולאחר שישובו בתשובה או לאחר שיושלם עונשם – יגאלם. שנאמר (ויקרא כו, מב): "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר…". וכן נאמר (דברים ל, ג-ה): "וְשָׁב ה' אֱלֹוהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם – מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".

עוד מבואר בנביא (יחזקאל לו, יט-כא; כג-כד), שהואיל ובגלות שם השם שנקרא על ישראל מתחלל, לא ייתכן שהגלות תימשך לעד, ולכן גם אם ישראל לא יחזרו בתשובה כראוי, יקדש השם את שמו ובייסורים קשים יחזיר את ישראל אליו ויגאלם. שנאמר (יחזקאל כ, לג-מ): "חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָ-י אלוהים, אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת… בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית. וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי… כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל, נְאֻם אֲדֹנָ-י אלוהים, שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ…".

כדי שנבין עניין זה על כל רוחבו ועומקו, נצטווינו ללמוד על הגילויים האלוהיים שהתגלו לעולם דרך ההיסטוריה של עם ישראל. תחילתם בתנ"ך והמשכם בדברי חכמים עד ימינו. כדי להשריש זאת בתודעתנו, תיקנו הנביאים את צומות החורבן, עשרה בטבת, י"ז בתמוז, תשעה באב וצום גדליה. וכן תיקנו חכמים את ימי הפורים כדי להודות לה' שהצילנו מידי מלכות פרס, ואת ימי החנוכה כדי להודות לה' על הצלתנו ממלכות יוון.

מתוך הבנת יסוד עמוק זה, שעוסק בקשר שבין ה' לישראל עמו, ניתן ללמוד ולבסס את הקשר שבין ה' לאדם ולכלל האנושות. אכן, עובדה מופלאה היא שתולדות ישראל הן הבסיס לגילוי האמונה בשתי הדתות הגדולות – הנצרות והאסלאם. אלא שהואיל ובעוונותינו הרבים גלינו מארצנו, מאמיניהן סברו שהם נועדו להחליף אותנו. אולם בחסדי ה' בדורות האחרונים ההבטחה האלוהית על הגאולה החלה להתקיים, ומארבע כנפות תבל עם ישראל חוזר לארצו, לבנותה ולהפריח את שיממותיה, ודבר ה' וברכתו הולכים ומתגלים על ידי עמו ישראל. מהרה נזכה להגשמת דברי הנבואה (ישעיהו ב, ג): "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹוהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם".

יג – האמונה דרך ההתבוננות בבריאה

היסוד השלישי לביסוס האמונה הוא זכרון בריאת העולם וההתבוננות בחכמה האלוהית הנפלאה שמתגלה בכלל הבריאה, במרחבי החלל והגלקסיות, בתא הזעיר ובחלקיקי האטומים, בימים וביבשות, בצומח ובחי. בפלא, בשגב, בעוצמה וביופי שבבריאה. "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (תהלים יט, ב). מתוך כך האדם מתמלא באמונה ובתודה לה'. וכפי שאמר דוד: "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה', ה' אֱלוֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד… מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם, שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר, חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת…" (תהלים קד, א; כד-כה). התבוננות זו גם מעצימה באדם את אהבת ה' ויראתו, וכפי שכתב הרמב"ם (יסה"ת ב, ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד (תהלים מב, ג): צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹוהִים לְאֵל חָי. וכשמחשב בדברים האלו עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד, ויֵדע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד (תהלים ח, ד-ה): כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ… מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ…".

בכלל ההתבוננות במעשה ה' נכלל גם לימוד מדעי הטבע, שנקרא 'מעשה בראשית' (רמב"ם פהמ"ש חגיגה ב, א; מהר"ל נתיב התורה יד). וכפי שאמרו חכמים (שבת עה, א), שכל המסוגל ללמוד את חכמות הטבע, כדוגמת חכמת האסטרונומיה, ואינו לומדן, "עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב): וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ". וכן כתב מרן הרב קוק, שהואיל והמדעים מביאים "להכרה האלוהית ולאהבת אלוהים, אם כן הם כלולים בציווי של 'שְׁמַע' 'וְאָהַבְתָּ', שעל זה סובב 'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ'" (שמונה קבצים א, תתק).

כדי לבסס יסוד זה בחיינו, קבעו חכמים שבמסגרת התפילה נאמר מזמורי תודה והלל לה' על פלא הבריאה ועל כל הטוב שבחיים, כדוגמת 'פסוקי דזמרא' והברכה הראשונה שבברכות קריאת שמע. כמו כן תיקנו חכמים שיברך כל אדם את ה' על כל הדברים הטובים שהוא נהנה מהם, מהנאת המזון ועד הנאת הריח. וכן יברך ברכות שבח לה' בעת שיראה את נפלאות הבריאה, כדוגמת ימים, נהרות ונופים מיוחדים.

עוד צריך להתבונן באדם, נזר הבריאה, שגם על ידי צורת גופו האמונה מתגלה, שנאמר (איוב יט, כו): "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ". קל וחומר שהאמונה מתגלה מתוך התבוננות באדם על כל מגוון כישרונותיו והישגיו המופלאים במהלך ההיסטוריה, הכוללים: מדע, מחקר, ספרות ואומנות. ומעל הכל המוסר והשאיפות האידיאליות, שמבטאים את צלם אלוהים שבאדם.

גם מצוות השבת משרישה יסוד זה בחיינו, שביום השבת אנו זוכרים שברא ה' את העולם בששה ימים ושָׁבַת ביום השביעי, ומתוך עונג ומנוחה לומדים בתורה על ייעודו של האדם שנברא בצלם אלוהים.

יד – האמונה המתגלה על ידי ההליכה בדרכי ה'

היסוד הרביעי לביסוס האמונה נפרשֹ על כל מרחבי החיים, שבכל דרכיו של האדם ילך בדרכי ה', ימשיך את אורו וברכתו, יגלה את צלם אלוהים שבו, ויהיה שותף עם ה' ביישוב העולם ופיתוחו, ובכך יהיה דבק בה' והאמונה תְחַיה אותו. כפי שנאמר (דברים יג, ה): "אַחֲרֵי ה' אֱלֹוהֵיכֶם תֵּלֵכוּ… וּבוֹ תִדְבָּקוּן". שאלו חכמים (סוטה יד, א): "וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד): 'כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא'! אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא". מה הוא מלביש ערומים – אף אתה הלבש ערומים, מה הוא מבקר חולים – אף אתה בקר חולים, מה הוא מנחם אבלים – אף אתה נחם אבלים וכיוצא בזה.

כמו כן אמרו חכמים (ויק"ר כה, ג), שהדרך לדבוק בה' היא על ידי עיסוק ביישובו של עולם. מה הוא "מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחילה… אף אתם – כשאתם נכנסים לארץ ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחילה", שנאמר (ויקרא יט, כג): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל". וכן כל אדם צריך לכוון במלאכתו להוסיף טובה וברכה בעולם, שאם הוא בנאי – ישתדל לבנות בתים חזקים וטובים, ואם הוא חקלאי – יגדל פירות בריאים וטעימים, ואם הוא מייצר רהיטים – ייצר רהיטים טובים ונוחים. וכן הסוחרים צריכים לכוון במסחרם להוסיף טובה וברכה, ולהיזהר שלא לרמות במשא ובמתן, ובכך ידבקו במידתו של ה' שחותמו אמת (שבת נה, א). ואם הוא מדען, יכוון לגלות את עמקי חכמת הבורא בבריאה, וישאף שמתוך גילויים אלה תימשך ברכה לאדם ולחברה. גם בכסף שאדם מרוויח בעבודתו, צריך להוסיף טובה וברכה, לקיים את משפחתו ולחנך את ילדיו לתורה ולדרך ארץ, ולהפריש ממנו מעשר לקיום התורה ולהאדרתה, ולהחזיק בו ידי עניים. ואם הוא מגדל פירות, יפריש מהם תרומות ומעשרות לכהנים, ללויים ולעניים.

גם בנישואיו ישתדל להיות אוהב ונאמן, שבזה הוא הולך בדרכי ה', שכן רעיון האהבה והאחדות נמשך מהאהבה שה' אוהב את ברואיו, ומהשורש האחד של כל הברואים. וכפי שאמרו חכמים, שאיש ואשה שנאמנים ואוהבים זה את זה – שכינה שורה ביניהם (סוטה יז, א). גם בהולדת הילדים, חינוכם ופרנסתם, ההורים דבקים בה' ונעשים שותפים עמו בהוספת חיים בעולם. אמרו חכמים (קידושין ל, ב): "שלושה שותפים הם באדם: הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני". בתוך כך למדנו שגם מצוות כיבוד הורים קשורה לכבוד שמיים.

עוד ישנם חוקים, כגון האיסור לאכול מאכלים שונים, כדוגמת חיות טמאות או בשר בחלב, שעל ידי שמירתם אנו דבקים בה' גם באכילתנו. כדי שנוכל לדבוק בה' בכל דרכינו, נתן לנו ה' את תורתו ומצוותיו, ועל ידי ההתמדה וההעמקה בלימוד התורה והחריצות בקיום המצוות, אנו זוכים לבסס את האמונה בחיינו, לדבוק בה' ולפעול לתיקון העולם. זהו שנאמר (משלי ג, ו): "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". אמרו חכמים (ברכות סג, א): "זוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה".

יהי רצון שהאמונה תאיר את חיינו, ומתוך הזדהות מלאה ולא מתוך פחד נלך בדרכי ה', נעסוק בתורה ובמצוות, ניישב את הארץ, נעשה צדקה ומשפט. מתוך כך נתפלל לה' שיאיר על ציון אור חדש, ונזכה כולנו לדבוק בו ברצון טהור ובלא שום כפייה, שנאמר (הושע ב, יח-כב): "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'". ויסיר ה' את כל המחיצות שנוצרו בעקבות החטא, והאור האלוהי יאיר וִיחַיֶּה עדי עד, שנאמר (ישעיהו כה, ח-ט): "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלוהים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר. וְאָמַר (ישראל) בַּיּוֹם הַהוּא: הִנֵּה אֱלוֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ".