ח – דיני התענית

א – מצוות התענית

מצוות עשה להתענות ביום הכיפורים, שנאמר (ויקרא טז, כט-לא): "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם". העובר ואינו מתענה, בנוסף לכך שביטל מצוות 'עשה' עובר גם ב'לא תעשה'. ואף שעיקר מצוות העינוי להימנע מאכילה ושתייה, שעל ידם האדם מתקיים, מצוות העינוי כוללת עוד ארבעה איסורים, כמבואר בפרק הבא.

מצוות התענית היא שלא לאכול אפילו כלשהו ושלא לשתות אפילו טיפה אחת של מים. וכל האוכל או שותה אפילו כלשהו, עובר באיסור תורה. ואם אכל במזיד כשיעור כותבת הגסה (תמר גדול), או שתה 'כמלא לוגמיו', חייב כרת, שנאמר (ויקרא כג, כט): "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ". ואם עבר בשגגה, חייב קרבן חטאת. הרי שהעונש הוא רק כאשר אכל או שתה בשיעור כזה שמיישב מעט את דעתו עד שבאותה שעה הוא נחשב כמי שאינו מעונה. ושיעורים אלה הם מסורת מהלכה למשה מסיני, שכמות כזו מיישבת את הדעת מעט. ומכל מקום, גם מי שאוכל או שותה כלשהו, עובר באיסור מהתורה.^[1]

האוכל דבר שאינו ראוי לאכילה כדוגמת עלים וענפים, או תבלין חריף מאוד, או מאכל מקולקל שאינו ראוי לאכילה, אינו עובר באיסור תורה, מפני שלא אכל כדרך אכילה. וכן השותה דבר שאינו ראוי לשתייה, כגון שהוא חמוץ מאוד או מעופש, אינו עובר באיסור תורה (שו"ע תריב, ו-ח; רמ"א ט). אבל מדברי חכמים כל הדברים הללו אסורים, מפני שבכך שהחליט לאוכלם או לשתותם בצום, הרי שמבחינתו הם מאכלים או משקים ראויים, ולכן אסור לו לאוכלם ולשתותם (ואפילו בחצי שיעור יש להיזהר לכתחילה, מ"ב טו).^[2]

ב – חולה שאין בו סכנה

גם חולה שמסובל בייסורים, כל זמן שאין נשקפת סכנה לחייו, אסור לו לאכול או לשתות אפילו כלשהו. וזאת משום שצום יום הכיפורים חיובו מהתורה, ועל כן רק פיקוח נפש דוחה אותו. וזה ההבדל שבין יום הכיפורים לשאר הצומות, שבצום יום הכיפורים גם החולים חייבים, הואיל ואיסורו מהתורה, ומצום תשעה באב חולים פטורים, ומהצומות הקלים אף מעוברות ומיניקות פטורות (פנה"ל זמנים י, ב-ד).

לפיכך, חולים בשפעת, אנגינה וכל כיוצא בהם, כיוון שאין נשקפת סכנה לחייהם, חייבים לצום ביום הכיפורים. ועדיף לחולה שישכב כל היום במיטתו ולא ילך לבית הכנסת, ובלבד שלא ישתה אפילו כלשהו. שעיקר מצוות היום בתענית, שעל ידה מטהר ה' את ישראל מחטאיהם. וישתדל כשהוא על מיטתו להתפלל כפי יכולתו, ואם קשה לו לקרוא במחזור, ישתדל להתפלל בליבו ובשפתיו תפילות אישיות, ובלבד שלא יאכל ולא ישתה דבר. וכן איש שאשתו מעוברת או מיניקה, ומצבה אינו מאפשר לה לטפל בילדיהם וגם לצום, יישאר בבית ויטפל בילדיהם, כדי שאשתו תוכל לקיים את מצוות התורה לצום, שהצום חשוב מהתפילה במניין ובבית הכנסת.

מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו – לבלוע גלולות לרפואתו. ובתנאי שאין בגלולות טעם טוב, ויקפיד לבלוע אותן בלא מים. ומי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, ילעס את התרופה המרה ויבלענה, או יערב במעט מים טיפת סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את הגלולה.

וכן מותר למי שהצום גורם לו צער רב, לבלוע גלולות כדי להקל מצערו. לפיכך, מותר למי שסובל מכאבי ראש עזים בגלל חסרון הקפה, ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת כאבי ראש. וכן מותר לסובלים ממיגרנה להקדים וליטול גלולות כדי למנוע התפרצות של כאבים.^[3]

ג – חולה שיש בו סכנה

חולה שהצום עלול לגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל לפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה, שנאמר (ויקרא יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". דרשו חכמים (יומא פה, ב): "וָחַי בָּהֶם ולא שימות בהם", שמצוות התורה נתנו כדי שיחיו בהם, ולא שימותו על ידי קיומן (פנה"ל שבת כז, א, 1). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא, מפני שעבר על מצוות התורה לשמור את נפשו, ועליו נאמר (בראשית ט, ה): "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" (ב"ק צא, ב).

ואין הכוונה לסכנה גדולה בלבד, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, או יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם חולה שנוטה למות, כל זמן שהצום עלול לקרב את מותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שגם עבור חיי שעה מותר לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

אמנם מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן אם נחשוש בכל מחלה רגילה לסכנת נפשות, הרי ביטלנו את ההלכה שקבעה שחולה חייב לצום ביום הכיפורים. ולא זו בלבד, אלא שאם נפריז ונחשוש לסכנות רחוקות מאוד, נצטרך לאשפז בבית חולים את כל החולים בשפעת, או לכל הפחות לדרוש שרופא יבקר אצלם פעמיים ביום. ואם נחשוש לרמה כזו של סיכון, נצטרך גם לאסור משום פיקוח נפש את הנסיעה במכוניות ואת הטיסה במטוסים. ובוודאי נצטרך לאסור נסיעה במכוניות שלא עברו בדיקה מחמירה אחת לחודש. וכן נצטרך לאסור יציאה לטיולים רגליים וכל כיוצא בזה.

אלא כך הוא הכלל, כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים באמצע יום העבודה, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות.^[4]

ד – מי קובע את מצב הסכנה

ככלל, הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע, אימתי יש חשש סכנה ואימתי אין חשש.

אולם הבעיה שרופאים רבים מתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה – מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ויש סבורים בטעות שאם יגידו לחולה לשתות ולאכול לשיעורים, כבר אין בכך איסור. ואילו האמת, שגם שתייה או אכילה לשיעורים אסורה מהתורה, ורק לאחר שמצב החולה הוגדר כמסוכן והותר לו לשתות ולאכול, אם הוא יכול, עדיף שיסתפק בשתייה ואכילה לשיעורים (כמבואר בהלכה הבאה).

לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בהכרח בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מירבית, הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם. גם על החולים מוטלת האחריות לשאול את הרופא מתוך יראת שמיים, כי כאשר הם לוחצים על הרופא להתיר להם לשתות ולאכול, הוא נמצא במצוקה רצינית, כי בנוסף לאחריות הכבדה שהוטלה על כתפיו, קשה לו להבחין בין חולה שנמצא בחשש סכנה לבין חולה שחושש מהצום ומחפש דרך להיפטר ממנו למרות שבאמת אין שום חשש סכנה לחייו. שכן חלק מרכזי מהמידע שבידי הרופא הוא מהדיווח של החולה, וכאשר החולה לוחץ לקבל היתר, הרופא מסיק שמצבו קשה, ומסתבר שיורה לשתות ולאכול לשיעורים, בעוד שאם היה מדווח כראוי, היה מתברר שאין במצבו שמץ סכנה. במצב כזה עיקר האחריות על ההוראה השגויה מוטלת על השואל.

רופא ירא שמיים שנמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אם ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל, שמצד אחד, אינו עצלן, ומאידך, אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו.

חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים והורה לו לשתות ולאכול, צריך להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים. ואם חטא ולא שאל וכבר הגיע יום הכיפורים, ישתה ויאכל ביום הכיפורים, מפני שאף שיש לנו ספק אם הרופא השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות ולאכול.

עוד צריך לדעת, שלמרות שהלכה זו מסורה לרופאים, אם החולה סבור שהוא נמצא בספק סכנה וכדי להינצל עליו לשתות ולאכול, גם אם הרופאים סוברים שאין במצבו סכנה – עליו לשתות ולאכול. מפני שלעיתים אדם חש בחומרת מצבו יותר מהרופאים, וכפי שנאמר (משלי יד, י): "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" (יומא פג, א; שו"ע תריח, א). אבל אם החולה טוען שעליו לאכול, והרופא סבור שהאכילה תסכן את נפשו – שומעים לרופא (ערוה"ש תריח, ה-ו, שש"כ לט, ד).^[5]

ה – איזה חולה עדיף שישתה ויאכל לשיעורים

כאשר על פי ההוראה הרפואית החולה המסוכן אינו חייב לשתות ולאכול בדחיפות כמות גדולה, כתבו כמה מגדולי הראשונים שעדיף שישתה ויאכל בהפסקות פחות פחות מכשיעור, כדי למעט באיסור (כפי שיבואר בהמשך). ואף שגם בשתייה או באכילה מועטת יש איסור תורה, מכל מקום ב'שיעור' יש חומרה נוספת, שבזדון חייבים עליו כרת, ובשגגה חייבים עליו חטאת, ולכן יש מעלה מסוימת בכך שישתה ויאכל פחות מכ'שיעור'.

אמנם כאשר יש חשש שהשתייה והאכילה לשיעורים עלולה לגרום להתרשלות כלשהי בחיזוקו של החולה המסוכן, עליו לשתות ולאכול כרגיל. למשל, כאשר היולדת עייפה, מוטב שתשתה כרגיל כדי שתוכל לישון ברציפות ולא תצטרך להישאר ערה על מנת שתספיק לשתות כפי צרכה לשיעורים.

וכן חולי סכרת שלא נמצא למצבם פתרון יציב, צריכים להיזהר בזה מאוד. שאם יש חשש שבעקבות האכילה לשיעורים יתרשלו ולא יאכלו כפי צרכם, יאכלו ברציפות. ועדיף שיתפללו במניין בבית הכנסת ויאכלו כל כמה שעות יותר מ'כשיעור', מאשר יהדרו באכילה לשיעורים ולא יבואו לבית הכנסת.^[6]

ועתה נבאר את סדר השתייה והאכילה לשיעורים: שיעור שתייה הוא 'כמלא פיו', היינו כמלא פיו עם לחי אחת מלאה, כל אדם לפי גודל פיו. וכיוון שהשיעור משתנה מאדם לאדם, החולה צריך לבדוק כמה מים נכנסים ב'כמלא פיו', ויפלטם לתוך כוס, ויסמן את המקום שאליו הגיעו המים, וישתה בכל פעם פחות מזה. לכתחילה יש לבדוק זאת לפני כניסת הצום.

שיעור האכילה ככותבת הגסה (תמר גדול), שהוא פחות מכביצה. ופחות מכשיעור הוא כ-30 סמ"ק (שו"ע תריב, א-ה, ט-י).

זמן ההפסק שבין שתייה לשתייה ובין אכילה לאכילה צריך להיות כשיעור 'אכילת פרס'. וכיוון שיש סוברים שהוא כתשע דקות, לכתחילה כך טוב להפסיק. ואם צריך לאכול ולשתות יותר אפשר להסתפק בהפסק של שבע דקות. ובשתייה, אם צריך לשתות יותר, אפשר להסתפק בהפסק של דקה, מפני שיש סוברים שלגבי שתייה הפסק זה מספיק (שו"ע תריח, ז-ח). אין הבדל בין מים לשאר משקים, ולכן ממליצים לחולה שדי לו בשתייה לשיעורים, שישתה משקים עתירי קלוריות, ועל ידי כך לא יצטרך לאכול.^[7]

ו – הצד הפסיכולוגי

לעיתים אדם נחלש מאוד ביום הכיפורים והוא מפחד שמא הוא עומד לאבד את הכרתו ולמות. ואף שבדרך כלל מדובר בפחד מופרז, שכן הצום והחולשה שעימו אינם מסוכנים, ולהרבה מחלות קשות, הצום אף יכול להועיל. מכל מקום יתכן שיש לו בעיה נוספת שבעטיה הצום עלול לסכן את נפשו, ולכן אם למרות קדושת היום הוא חושש לנפשו ומבקש לאכול או לשתות – נותנים לו. אלא שהואיל ולעיתים הצורך הוא פסיכולוגי בלבד, נותנים לו בתחילה לטעום מעט, ופעמים שבזה הוא נרגע ומתאושש. ואם עדיין לא התאושש, נותנים לו לשתות ולאכול לשיעורים. ואם גם בזה דעתו אינה מתיישבת, נותנים לו לאכול ולשתות עד שדעתו תתיישב (שו"ע תריז, ב-ג).

לפעמים עצם זה שמתירים לו לאכול ולשתות מחזיר לו את הביטחון, והוא נרגע וחש שבינתיים הוא מסוגל להמשיך לצום. וכן מסופר בתלמוד הירושלמי (יומא ו, ד), על רבי חגי שנחלש מאוד עקב הצום, וכשהורה לו רבי מנא שישתה, חש שהוא מסוגל להתאפק וסיים את הצום. וכן נוהגים מורי הוראה להיעזר בעצה זו (כלבו סט, הובא בב"י תריח, א).^[8]

מאידך, צריך להיזהר מאוד שלא להקל ראש בסכנה, שאם ההוראה הרפואית היא לשתות ולאכול, צריך החולה לשתות ולאכול בשמחה, מפני שבשמירתו על נפשו הוא מקיים את מצוות בוראו. ובזכות קיום המצווה יש לקוות שיזכה להאריך ימים. וגדולי ישראל נהגו להזהיר את החולים על כך, וכשידעו על חולה שיש חשש שיחמיר על עצמו ויסתכן בנפשו, היו הולכים אצלו ביום הכיפורים כדי לשדלו לשתות ולאכול.

ז – דיני אכילת חולים מסוכנים וילדים

חולים מסוכנים וכן ילדים צריכים לברך לפני שיישתו ויאכלו ביום הכיפורים. ואם ישתו ויאכלו כשיעור שמחייב ברכה אחרונה, יברכו ברכה אחרונה. חולה מסוכן ששותה לשיעורים, כיוון שבכל פעם הוא שותה פחות ממלא לוגמיו, אינו מברך ברכה אחרונה, כי שיעור שתייה שמחייב ברכה אחרונה הוא רביעית (75 מיל'. פנה"ל ברכות י, י).

לגבי אכילה, גם אם אכל פחות פחות מכשיעור – חייב בברכה אחרונה, כי פחות מכשיעור שחייבים עליו כרת ביום הכיפורים הוא כ-30 סמ"ק, ושיעור זה יותר משיעור 'זית' שחייבים לברך עליו ברכה אחרונה (פנה"ל ברכות י, ה).

כבר למדנו (בהלכה ה ובהערה 6), שכאשר אפשר, עדיף שהחולה המסוכן יאכל וישתה פחות פחות מכשיעור, אבל כאשר יש בכך קושי מסוים, יאכל וישתה כרגיל. למשל, יולדת שצריכה לישון, עדיף שתשתה ותאכל כרגיל, כדי שתוכל להתאושש כראוי. וכן חולי סכרת שמתפללים בציבור – עדיף שיאכלו כרגיל ויתפללו במניין בלא חשש סכנה. וכן לגבי ילדים שאוכלים ביום הכיפורים, יאכלו וישתו כרגיל.

האוכל לחם צריך ליטול ידיו תחילה, ולא ייטול את כל כף ידו, מפני שמעיקר הדין אפשר להסתפק בנטילה עד סוף קשרי אצבעותיו. וייטול כל יד פעמיים ברציפות (פנה"ל ברכות ב, ג; ב, יא). המתכוון לאכול פחות מנפח כ'ביצה' – לא יברך על נטילתו, ואם הוא מתכוון לאכול יותר – יברך "על נטילת ידיים" (פנה"ל ברכות ב, ו).

הרגיל ליטול תמיד מים אחרונים לפני ברכת המזון, רשאי ליטול גם ביום הכיפורים. אבל מי שאינו רגיל ליטול תמיד, לא ייטול ביום הכיפורים (להלן ט, 5).

האוכל לחם כשיעור 'זית', צריך לומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא' ולהזכיר את יום הכיפורים. ואם שכח ולא הזכיר – אינו חוזר. אם יום הכיפורים חל בשבת, יאמר גם 'רצה והחליצנו', ואם שכח ולא הזכיר – אינו חוזר.^[9]

המברך ברכה מעין שלוש צריך להזכיר את יום הכיפורים, ומובן מאליו שאם שכח אינו חוזר, שאפילו בשבת רגילה, מי ששכח להזכיר שבת בברכת 'מעין שלוש' אינו חוזר.

יש אומרים שחולה מסוכן שאוכל ביום הכיפורים צריך לבצוע על לחם משנה, ואם הוא יום כיפורים שחל בשבת צריך גם לקדש לפני הארוחה. אבל לדעת רוב הפוסקים אין צריך לקדש ולבצוע על לחם משנה ביום הכיפורים, וכן הלכה.^[10]

ח – מעוברות

מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בצום תשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.

בדור האחרון ישנם רבנים שמקילים למעוברות לשתות לשיעורים, מפני שלדעתם הנשים נעשו חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. ורק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ובכל אופן אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להיפך, אנשים חיים כיום בבריאות טובה מבעבר, הן בזכות שפע המזון המגוון, והן בזכות ההתקדמות הרפואית, ואף תוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום (ציץ אליעזר יז, כ, ד; נשמת אברהם תריז, א).

לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות שגרתיות, לחץ דם גבוה במקצת, המוגלובין (ברזל) נמוך ומיחושי היריון מקובלים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור למעוברת גם לשתות לשיעורים. ורק במקרים של היריון קשה במיוחד, או היריון שנמצא בסיכון, וכן בשבועות הראשונים להיריון שנוצר על ידי מבחנה, יש צורך לשאול רופא ירא שמיים, ואם יקבע שיש ספק סכנת נפשות לאם או לעובר, מותר למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים. אבל בהיריון רגיל שכרוך בהקאות ומיחושים שגרתיים, חובה לצום ואין מקום לשאלה. אמנם אם באמצע הצום המעוברת תרגיש שהיא נכנסת למצב מסוכן, תשתה ותאכל כפי צרכה.^[11]

ט – יולדת

יולדת, משעה שאחזו בה חבלי לידה, או משעה שצריך להבהילה לבית חולים, נחשבת כחולה מסוכנת שצריכה לשתות ולאכול כפי צרכה. וכך הוא דינה עד שיעברו שלושה ימים מעת לעת, כלומר 72 שעות מרגע לידתה. ואם הן מסתיימות באמצע יום הכיפורים, תוכל לשתות ולאכול כפי צרכה עד לסיום 72 השעות.^[12] וכבר למדנו לגבי כל החולים המסוכנים, שרק כאשר אין בכך שום נזק, עדיף שישתו ויאכלו לשיעורים. אבל אם היולדת רוצה לישון, ואם תצטרך לשתות ולאכול לשיעורים, תתקשה לישון כפי צרכה, מוטב שתשתה ותאכל ברציפות.

משלושה ימים ועד שבעה ימים, יש לדון במצבה. אם ברור לה ולרופא, שאין במצבה סכנה – תצום. ואם אין להם וודאות בכך – לא תצום (שו"ע תריז, ד).

י – מינקת

כפי שכבר למדנו, מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואמנם יש כיום פוסקים שסוברים שמיניקת רשאית לשתות לשיעורים כדי שהצום לא יגרום לה להפסקת הנקה. אולם לפי רוב הפוסקים מיניקת חייבת לצום ביום הכיפורים ואף בתשעה באב. ולמרות שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אין בכך סכנת נפשות. גם לתינוק לא נשקפת סכנה, מפני שגם כאשר החלב מתמעט ואפילו נפסק, אין בכך סכנת נפשות, הואיל ויש אפשרות לתת לתינוק תחליפי חלב. בפועל, בדרך כלל הצום אינו גורם להפסקת הנקה.

עצה טובה למיניקות, שידלגו על שתי הנקות לסירוגין, וכך יעברו את הצום בקלות יחסית. כלומר, אשה שמיניקה כל שלוש שעות, תניק בעשר בבוקר, ובשעה אחת תיתן לתינוק תחליף, ושוב תניק בארבע, ושוב תיתן תחליף בשעה שבע. וכך לא תסבול כל כך מהצום וחלבה לא יתמעט. יש תינוקות שמסרבים לקבל תחליף מאימם, ואזי צריך שמישהו אחר ייתן להם תחליף או מים עם סוכר.

אמנם כאשר התינוק קטן וחלוש ונוטה לחולי, והרופא סבור שהוא נזקק באופן מיוחד לחלב אימו, ויש חשש שבעקבות הצום חלבה של האם ייפסק או יתמעט באופן משמעותי, על פי הוראה של רופא ירא שמיים תשתה לשיעורים (באו"ה תריז, א). אולם זה מקרה נדיר, מפני שאם המינקת תרבה בשתייה ביום שלפני הצום, קרוב לוודאי שחלבה לא יתמעט בעקבות הצום. ועדיף שתתחיל להרבות בשתייה שלושה ימים לפני הצום, ותוסיף לעצמה שעות שינה, ובכך חלבה יתגבר. בנוסף לכך, ניתן לשאוב עבור מספר ארוחות בימים שלפני הצום, ועל ידי כך גם יהיה לתינוק שפע חלב בצום, וגם אין חשש שהחלב של האם יתמעט.^[13]