חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – הלכות גניבת דעת

א – גניבת-דעת

מידת היושר והאמת צריכה להיות התשתית ליחסים שבין אדם לחבירו, ולכן קבעה התורה שאסור לאדם להטעות את חבירו, שיחשוב כאילו עשה למענו טובה, בו בזמן שלמעשה לא עשה למענו כלום. זהו איסור 'גניבת-דעת'.

המייחד את 'גניבת-הדעת' משאר השקרים הוא, שבדרך כלל שקר מכוון כלפי אירוע מסוים, שבמקום לספר בדייקנות על מה שארע, או מה שעתיד להיות, משקרים ומשנים את העובדות. אולם 'גניבת-הדעת' אינה מכוונת כלפי אירוע מסוים, אלא מטרתה כללית יותר, לשנות את התייחסותו הטבעית של האדם לחבירו. הבדל נוסף הוא, ששקר מתבצע על ידי דיבור, ואילו 'גניבת-הדעת' יכולה להתבצע גם על ידי צורת התנהגות של חנופה וכדומה.

כדי להבין את החומרה שיש באיסור 'גניבת-דעת', צריך להקדים שלכל אדם ישנה דעה על חבריו הסובבים אותו, דעה שמבוססת על מכלול האירועים המשותפים שהיו להם בעבר. וכך הוא יודע מי מחבריו אוהב אותו יותר ומי פחות, עם מי שייך להתיידד יותר ועם מי פחות. וכן בעת הצורך על מי יוכל לסמוך יותר ועל מי פחות.

אבל כאשר אדם מציג את עצמו כאילו הוא אוהבו הגדול, המוכן להשקיע למענו הרבה מעבר למקובל, ובפועל כל ההתחזות הזו אינה אלא כדי לזכות בטובות הנאה עבור חבירותו כביכול, נמצא שהוא גונב את דעתו של חבירו. שכן מצד האמת היה צריך לחשוב עליו מחשבות רגילות, ובעקבות ההצגות שלו הוא מחשיבו לאחד מחבריו הטובים.

הבעיה המרכזית היא, שבשעה שאדם באמת זקוק לחבריו הטובים שיעמדו לצידו ויעזרו לו, פתאום מתברר לו, שכל מיני אנשים שהוא חשבם לחבריו הטובים נעלמים מהאופק, ובעצם כל חברותם היתה 'גניבת-דעת' אחת גדולה. למעשה הם רצו להפיק מהחברות עמו טובות הנאה, ולכן גנבו את דעתו והתחזו כאוהביו, אולם בעת צרה, נשמטו להם אחד אחד.

והחמור מכל הוא, שבעקבות אכזבות כאלה, אנשים מאבדים את אמונם בכל בני-האדם, ובערך החברות, ומתעטפים בקליפה של אדישות כלפי החברה, ומאבדים על ידי-כך את הסגולה האנושית היקרה מכל, היכולת להיפתח ולאהוב את הזולת. וכפי שכבר אמר רבי עקיבא, שמצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) היא כלל גדול בתורה.

עתה אנחנו יכולים להבין מדוע איסור 'גניבת-הדעת' חמור כל כך, עד שכתב רבנו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג' קפד), שהחטא של 'גניבת-דעת' חמור אצל החכמים יותר מן הגזל. משום שהוא פוגע בציפור הנפש של האדם, ביכולתו לפתח יחסי רעות ואהבה כנים עם חבריו.

ב – מקור איסור גניבת-דעת

למדו חכמים שהמקור לאיסור 'גניבת-דעת' נובע מהפסוק: "לֹא תִּגְנֹבוּ" (ויקרא יט, יא), ואף שבדרך כלל בלשוננו גניבה היא לקיחת חפץ או ממון, מכל מקום מצינו בכתוב גם את המושג גניבת לב, כמו שנאמר לגבי אבשלום (שמואל ב' טו, ו): "וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל", שעשה עצמו כאילו רוצה לדאוג לזכויותיהם, ובפועל התכוון לדאוג לעצמו בלבד. ומאחר שבפסוק "לֹא תִּגְנֹבוּ" לא הוגדר על איזה גניבה מדובר, הבינו הרבה פוסקים שכוונת התורה לאסור את כל סוגי הגניבות, ובכללם גם 'גניבת-דעת' (ריטב"א חולין צד, א ועוד).

ואמנם, לדעת כמה פוסקים, הפסוק "לֹא תִּגְנֹבוּ" אינו כולל בתוכו גם את איסור 'גניבת-הדעת', אלא עניינו הוא לאסור גניבת רכוש או ממון בלבד. ולפי זה יוצא, שאין מקור מיוחד בתורה לאיסור 'גניבת-הדעת' (סמ"ק סי' רס"א ועוד).

אבל חשוב מאוד לציין, שגם לדעת הסוברים שאין מקור מיוחד בתורה לאיסור 'גניבת-דעת', מכל מקום ברור שלדעתם האיסור לגנוב את דעתו של הזולת כלול בכלל המצוות שבין אדם לחבירו. מצוות אלה מחייבות אותנו להתייחס לחבר כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, שנאמר (ויקרא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", וכפי שאמר רבי עקיבא, שזהו הכלל הגדול בתורה. וכן יש מצווה להידבק במידותיו של הקב"ה, שנאמר (דברים כח, ט): "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו", ואחת המידות המרכזיות שבהן הקב"ה מתגלה בעולם היא מידת האמת, ואף אמרו חז"ל שחותמו של הקב"ה אמת (שבת נה, א). אם כן ברור, שאף אם נאמר שאין פסוק מפורש שמתייחס לאיסור 'גניבת-דעת', מכל מקום, ודאי הוא שהאיסור לגנוב דעתו של חבר אינו רק מדברי חכמים, אלא הוא מיוסד על דברי התורה שבכתב, כפי שכל המצוות שבין אדם לחבירו יסודן במצוות התורה.

וכפי שכבר למדנו, איסור 'גניבת-הדעת' אינו פחות בחומרתו מגניבת ממון, משום שהדעת היא הדבר היקר ביותר שיש לאדם. וכבר למדנו שרבנו יונה כתב בספרו שערי תשובה (שער ג' קפד), שאצל החכמים 'גניבת-דעת' חמורה עוד יותר מגזל.[1]


[1]. הנפקא מינא בין הדעות היא במקרים גבוליים של התנגשות בין איסור גניבת-דעת לצורך לשנות מפני השלום או הצניעות, שאם המקור לאיסור בפסוק מפורש, נוכל להקל רק במקרים נדירים, ואם אין לימוד מפורש, יחסית יותר קל להקל לשנות לצורך ערכים אלו.

ג – דוגמאות של גניבת-דעת

בין האנשים שצריכים להיזהר ביותר באיסור 'גניבת-דעת' הם הפוליטיקאים, שפעמים רבות הם מנסים ליצור רושם בדעת הקהל, כאילו הם דואגים לחלשים, בו בזמן שבפועל הם אינם עושים כלום, וכל מטרתם היא רק לקדם את מעמדם הפוליטי. ויש כאלה שיוצרים רושם מוטעה כאילו איכפת להם מענייני התורה והמסורת, בו בזמן שבפועל הם מזלזלים כמעט בכל מצוות התורה, ולאחר שהם מצטטים פסוקים שונים במין כבוד מעושה – הם מסוגלים להתלוצץ ולצחוק על תמימות המאזינים המסורתיים שמתרשמים מהם לטובה.

ישנם אנשי ציבור שפונים אליהם בבקשה לעזרה, ואחר-כך בין אם העניינים הסתדרו ובין אם לאו, הם טוענים שעשו את כל מה שביכולתם, למרות שבפועל לא עשו כלום. כל אלה גונבים את דעת הבריות.

וכן בעלי חנויות צריכים להיזהר מאיסור 'גניבת-דעת'. פעמים רבות בעל החנות שרוצה למכור את מוצריו, מסתיר את החסרונות שיש בהם. ואף-על-פי שמצד המחיר, לא רימה את קוניו, שזהו אכן המחיר הראוי למוצר ברמה הזו – מכל מקום יש בזה 'גניבת-דעת', שהרי הוא מציג את מרכולתו כמושלמת, למרות שאינה כזו (חו"מ רכח, ו; סמ"ע ז).

וכך גם בחנויות בגדים. לעיתים המוכרת נותנת לקונה למדוד שמלה, ולמרות שהשמלה אינה הולמת את הקונה, בכל זאת המוכרת מתפעלת מיופייה, וטוענת בפניה שהיא ממש נראית בה נפלא – כמובן שגם זו 'גניבת-דעת'.

כדי להתגבר על גונבי הדעת, הסוחרים והפוליטיקאים, יש להרבות בדעת ובחכמה, כדי שאנשים ידעו להבחין בין אמת לשקר, בין טיעון ענייני לדמגוגיה. וככל שיותר אנשים יפגינו סלידה גלויה מפוליטיקאים רמאים, ויתנזרו מחנויות של סוחרים לא ישרים, כך יתמעטו השקרנים. בקיצור: בעטיה של הטיפשות מתרבה השקר בעולם, ועם ביעור הטיפשות יתבטל השקר.

ד – גניבת-דעת בהזמנה לסעודה

ד – גניבת-דעת לעיתים קורה שמגיע אורח סמוך לשעת הסעודה, וכל רצונו היה רק לומר שלום, ואולי למסור הודעה, או לברר דבר מה, וללכת אח"כ לאכול במקום אחר. אבל בעל-הבית שלא יודע את תוכניתו, מתחיל לחוש אי-נוחות, מצד אחד הוא סבור שהנימוס מחייב אותו להזמין את האורח להצטרף אליו לארוחה, שאם לא כן יראה כקמצן. אבל מאידך, אין לו חשק לטרוח כעת למען האורח, ובאמת הוא קצת חס על האוכל הטעים שיש לו, ובמיוחד שהאורח הזה שבא בלי להודיע – לא חביב עליו כל כך (דוגמא נוספת מוזכרת בהמשך בהלכות הכנסת אורחים ז, י).

על פי ההלכה עומדות בפניו שתי אפשרויות פשוטות: האחת, לא להזמין את האורח. שהרי אם יזמין את האורח, יימצא אומר אחד בפה ואחד בלב, בפה יזמין ובתוך ליבו יתפלל שהאורח יסרב, וזה כמובן שקר, ולכן עדיף שאם המארח אינו רוצה – שלא יזמין. והאפשרות השנייה, כמובן, לשנות את ההרגשה, ולרצות בכנות שהאורח יאכל איתו, וכך להזמין אותו ביושר כשפיו וליבו שווים.

גם בעת הארוחה יש להיזהר מאיסור 'גניבת-דעת', למשל אסור לומר לאורח, לכבודך פתחנו כעת את בקבוק היין, כאשר באמת ממילא רצו לפתוח אותו, או שהוא היה כבר פתוח. וכן אסור לומר על היין שהוא משובח מאוד, כדי לזכות על ידי כך להכרת תודה מצד האורח, כאשר בפועל היין פשוט (חולין צד, א).

ה – הזמנה פיקטיבית

שאלה שלעיתים עולה, האם מותר להזמין אדם הזמנה פיקטיבית.

למשל, קורה שמזדמן אורח סמוך לשעת הסעודה, והמארח יודע בוודאות שגם אם יפציר באורח לאכול עימו, האורח יסרב. כגון, שנודע לו שהאורח חייב להגיע למקום אחר בזמן הסעודה, או שהוא יודע בבירור שמפני הבושה, האורח יאמר יפה תודה, אבל יסרב להשתתף בארוחה.

במקרה כזה, אם בתוך ליבו יש רצון או הסכמה להזמין, למרות שברור שההזמנה לא תתגשם, ולמעשה היא פיקטיבית, מותר לבעל הבית להזמין את האורח פעם אחת או פעמיים. וזאת משום שאם אדם בא בזמן הסעודה, ולא ברור אפוא הוא יאכל, ראוי להזמין אותו. ואם לא יזמין, יתכן שהאורח יעלב. ובמיוחד אם נמצאים שם עוד אנשים, עלול הדבר להתפרש בעיניהם כחוסר התייחסות לאורח. ולכן מצד דרך-ארץ, ראוי להציע לו להצטרף לסעודה, למרות שידוע שהוא יסרב (סמ"ע חו"מ רכח, ח).

ואם בעל הבית אוהב מאוד את האורח, ובאמת משתוקק שיאכל אצלו, במקרה כזה מותר לו אף להפציר באורח שיאכל אצלו, ואפילו שידוע מראש שההזמנה לא תוכל לצאת לפועל, מכל מקום, אין בזה שקר ו'גניבת-דעת', משום שבאמת, בעל הבית משתוקק להזמין את אורחו לסעודה. ואדרבה, ראוי שאדם יגלה את אהבתו כלפי חבירו (שו"ע הרב הל' אונאה וגניבת דעת י"ד).

אבל, אם בעל הבית לא מעוניין להזמין את האורח, ובכל זאת הוא מפציר בו לאכול אצלו, משום שהוא יודע שהאורח יסרב, במקרה כזה המפציר עובר על איסור 'גניבת-דעת'. משום שמטרת ההפצרה היא להיראות לפני האורח כאוהבו הגדול, שכל תשוקתו, כביכול, לארח אותו בביתו ולשרתו, ובאמת אילו היה יודע שהאורח יסכים לאכול אצלו, היה נמנע מלהזמין אותו. ואם כן כל ההצגה הזו אינה אלא 'גניבת-דעת', שנועדה ליצור רושם חיובי מוטעה בליבו של האורח, כדי שבעתיד אולי יזכה לגמול עבור כך (חולין צד, א; שו"ע חו"מ רכח, ו).

וכן השולח מתנות לאדם שידוע שיסרב לקבלן, עובר על איסור 'גניבת-דעת', משום שכל כוונתו היא לזכות בהכרת טובה, ולא לתת מתנות. אבל אם באמת מתוך אהבה הוא רוצה להעניק מתנות לחבירו – אפילו אם ידוע לו שחבירו יסרב לקבל את המתנה – מותר לו לבטא את אהבתו בנתינת המתנה, למרות שידוע לו שחבירו לא יקבל אותה.

ו – גניבת דעת גוי

לא רק דעתו של יהודי אסור לגנוב, אלא גם דעתו של גוי אסור לגנוב, ואפילו בדברים קלים אסור לגנוב את דעתו. למשל, מסופר בתלמוד (חולין צד, א) על שמואל, שהיה אחד מגדולי האמוראים, שאמר לשמשו להעניק מתנה לגוי שהעבירם מעל הנהר. והשמש נתן לגוי במתנה תרנגולת טרפה, אבל אמר לו שהיא כשרה, כדי שיחזיק לו טובה עבור זה, שיחשוב שהיהודי ויתר למענו על תרנגולת שהיתה ראויה לו לאכילה, ויעריכנו על כך. ועוד שגם אצל הגויים יש למאכל כשר יוקרה מיוחדת.

ואף-על-פי שמבחינת המחיר, אין הבדל לגוי בין תרנגולת שנשחטה כדין לבין תרנגולת שלא נשחטה כדין, מכל מקום יש בזה 'גניבת-דעת', שהגוי יחשוב שנתנו לו מתנה יותר חשובה ממה שבאמת נתנו לו. ולכן כששמע על כך שמואל, הקפיד על שמשו ונזף בו. אין זו רק מידת חסידות להיזהר מ'גניבת-דעת' שכזו, אלא יש בזה איסור גמור, ולדעת הרבה פוסקים זהו איסור מן התורה (ריטב"א חולין צד, א).

וכן היו מקרים שגוי ברך יהודי לשלום, והיהודי ענה לו בקללות בעברית. הגוי שלא הבין עברית, חשב שהוא מברך אותו. כמובן שהיהודים שעשו כן, עשו זאת כתגובה לצרות הנוראות שהגויים המיטו על ראשינו. מכל מקום כתב על זה בספר חסידים (נ"א), שאותם שעושים כן – חוטאים, כי אין לך 'גניבת-דעת' גדולה מזו.

ז – מקרים גבוליים

עתה ננסה להבין מה צריך לעשות במקרים גבוליים של ספק 'גניבת-דעת'. בתלמוד (חולין צד, ב) מובא מעשה שניתן ללמוד ממנו יסוד לענייננו.

וכך מסופר: האמוראים רבא ורב ספרא יצאו לדרכם, והלכו אל מחוץ לעיר, ופתאום פגשו את אחד מנכבדי הרבנים, מר זוטרא בנו של רב נחמן, שהיה בדרכו אל עירם. חשב מר זוטרא בליבו שהם יצאו מן העיר לכבודו, כדי להקביל את פניו, ואמר להם: לשם מה חכמים שכמותכם היו צריכים להטריח את עצמם כל כך לכבודי? ענה לו רב ספרא: למעשה, לא ידענו שאתה עומד לבוא, וסתם הלכנו בדרכנו ופתאום ראינו אותך. ואמנם אם היינו יודעים שתבוא, היינו מכבדים אותך עוד יותר.

לאחר שנפרדו ממר זוטרא, שאל רבא את רב ספרא, למה היית צריך לצער את מר זוטרא ולומר לו שלא יצאנו לכבודו, הרי היתה לו נחת-רוח מכך שחשב שיצאנו לקראתו לכבדו, ואתה ביישת אותו בזה שהצהרת שלמעשה לא יצאנו לכבודו.

ענה רב ספרא לרבא, והרי אם לא הייתי אומר את האמת היינו מטעים אותו וגונבים את דעתו, שהיה חושב שבאמת יצאנו לכבודו.

השיב לו רבא, הוא הטעה את עצמו, שהרי היה יכול להעלות בדעתו שאולי במקרה הלכנו כאן בדרכנו, ואנחנו לא עשינו מאומה כדי לגנוב את דעתו, שיחשוב כאילו כבדנו אותו. ולכן אין לנו בזה שום אשמה.

וההלכה כדברי רבא, ומכאן יש ללמוד, שאיסור 'גניבת-דעת' הוא רק במקרה שאדם גורם במעשה או בדיבור לחבירו לחשוב עליו דברים טובים שאין בו, אבל אם חבירו מעצמו חושב עליו דברים טובים, אין חובה להעמידו על טעותו. ורב ספרא היה ידוע כמהדר מאוד במידת האמת, ולכן העדיף לומר את האמת למרות שלא היה מחויב לעשות כן.[2]


[2]. ביתר פירוט יש שתי דעות בהסברת דעת רבא. לדעה אחת, רק כאשר גורמים במעשה או בדיבור למחשבת טעות, עוברים על 'גניבת-דעת'. ויש אומרים שגם כאשר לא עושים כלום, אם ברור בוודאות שהחבר יטעה ויחשוב עלינו דברים טובים שאין בנו – חובה עלינו להעמידו על האמת, ורק כאשר יש בפניו שתי אפשרויות והוא בחר לפרש בדרך אחת, אזי אין אנו מחויבים להעמידו על האמת, כפי שאמר רבא.

ח – מתי מותר לגנוב דעת

במצב רגיל אסור לאדם לגנוב את דעת חבירו, ולעשות את עצמו כאילו היטיב לו או לפחות רצה להיטיב לו, כאשר בפועל לא עשה כלום.

לדוגמה, כשבבית השכנים ישנה שמחה, או כאשר לא עלינו, יושבים שבעה, מקובל שהשכנים והחברים מביאים להם דברי מאכל ומשקה, ועוזרים להם להגיש את האוכל ולסדר את הבית.

ויש כאלו שמנסים לגנוב את דעת הבריות, ומאחר שהם אינם מעונינים לעזור באמת לחבריהם, הם מחכים עד שהכל מוכן ומסודר, ואז הם באים ומציעים את עזרתם. וכשאומרים להם שכבר הכל מסודר, הם מביעים צער ואכזבה על שנמנעה מהם כביכול, הזכות לעזור לחבריהם האהובים…

ויש כאלו שמחכים עד שברור להם שיש כבר בבית השכנים מספיק אוכל לכיבוד, ורק לאחר מכן הם באים ושואלים אם יש צורך שיביאו עוד עוגה וכדומה. ושוב כשאומרים להם שאחרים כבר הביאו מספיק אוכל, הם כביכול מצטערים. וכך הם חושבים שהם מורווחים משני הצדדים, מצד אחד הם לא טרחו ולא תרמו כלום, ומאידך עשו עצמם כאילו רוצים לתרום.

אבל באמת הם עברו על האיסור החמור של 'גניבת-דעת'. כדרך אגב, כדאי לדעת שהאנשים לא טיפשים כל כך, ובדרך כלל מרגישים מי באמת רצה לעזור להם ומי לא, כך שבפועל פעמים רבות אותם גונבי הדעת נראים די מגוחך.

אבל חשוב לציין שיש מקרים שבהם מותר לעשות דבר שנראה כ'גניבת-דעת', וזה כדי לכבד את הזולת. למשל, אדם חשוב שהגיע אל שכניו בעת שמחתם או צערם, ורואה שנמצאים אצלם אורחים, והוא יודע שאם יציע להם את עזרתו, למרות שאין בכך שום צורך, מכל מקום על ידי עצם הבעת הנכונות מצידו, כבודם של שכניו יעלה בעיני אורחיהם. במקרה כזה מותר לו להציע עזרה, למרות שהוא יודע שהם יסרבו לקבל את עזרתו, או שכבר אין בה צורך.

וכן מותר לו להביא אליהם מאכלים, למרות שהוא יודע שכבר יש מספיק, ולכן בסופו של דבר הוא יחזיר את המאכלים לביתו, מכל מקום בעצם זה שאותו אדם נכבד יבוא אל ביתם עם סיר ביד, יעלה כבודם של שכניו בעיני אורחיהם, ולכן מותר לו לעשות כן.

והטעם לכך הוא, שבמקרים כאלו, היחס והכבוד הרבה יותר חשובים מאשר עצם הנתינה או העזרה, שהרי עצם הבעת הרצון, היא העיקר, וממנה עיקר נחת-הרוח לשכנים, ואין בזה שום 'גניבת-דעת' (חולין צד, א; שו"ע חו"מ רכח, ז; שו"ע הרב הל' אונאה יד).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן