למדו חכמים שהמקור לאיסור 'גניבת-דעת' נובע מהפסוק: "לֹא תִּגְנֹבוּ" (ויקרא יט, יא), ואף שבדרך כלל בלשוננו גניבה היא לקיחת חפץ או ממון, מכל מקום מצינו בכתוב גם את המושג גניבת לב, כמו שנאמר לגבי אבשלום (שמואל ב' טו, ו): "וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל", שעשה עצמו כאילו רוצה לדאוג לזכויותיהם, ובפועל התכוון לדאוג לעצמו בלבד. ומאחר שבפסוק "לֹא תִּגְנֹבוּ" לא הוגדר על איזה גניבה מדובר, הבינו הרבה פוסקים שכוונת התורה לאסור את כל סוגי הגניבות, ובכללם גם 'גניבת-דעת' (ריטב"א חולין צד, א ועוד).
ואמנם, לדעת כמה פוסקים, הפסוק "לֹא תִּגְנֹבוּ" אינו כולל בתוכו גם את איסור 'גניבת-הדעת', אלא עניינו הוא לאסור גניבת רכוש או ממון בלבד. ולפי זה יוצא, שאין מקור מיוחד בתורה לאיסור 'גניבת-הדעת' (סמ"ק סי' רס"א ועוד).
אבל חשוב מאוד לציין, שגם לדעת הסוברים שאין מקור מיוחד בתורה לאיסור 'גניבת-דעת', מכל מקום ברור שלדעתם האיסור לגנוב את דעתו של הזולת כלול בכלל המצוות שבין אדם לחבירו. מצוות אלה מחייבות אותנו להתייחס לחבר כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, שנאמר (ויקרא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", וכפי שאמר רבי עקיבא, שזהו הכלל הגדול בתורה. וכן יש מצווה להידבק במידותיו של הקב"ה, שנאמר (דברים כח, ט): "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו", ואחת המידות המרכזיות שבהן הקב"ה מתגלה בעולם היא מידת האמת, ואף אמרו חז"ל שחותמו של הקב"ה אמת (שבת נה, א). אם כן ברור, שאף אם נאמר שאין פסוק מפורש שמתייחס לאיסור 'גניבת-דעת', מכל מקום, ודאי הוא שהאיסור לגנוב דעתו של חבר אינו רק מדברי חכמים, אלא הוא מיוסד על דברי התורה שבכתב, כפי שכל המצוות שבין אדם לחבירו יסודן במצוות התורה.
וכפי שכבר למדנו, איסור 'גניבת-הדעת' אינו פחות בחומרתו מגניבת ממון, משום שהדעת היא הדבר היקר ביותר שיש לאדם. וכבר למדנו שרבנו יונה כתב בספרו שערי תשובה (שער ג' קפד), שאצל החכמים 'גניבת-דעת' חמורה עוד יותר מגזל.[1]
