במצב רגיל אסור לאדם לגנוב את דעת חבירו, ולעשות את עצמו כאילו היטיב לו או לפחות רצה להיטיב לו, כאשר בפועל לא עשה כלום.
לדוגמה, כשבבית השכנים ישנה שמחה, או כאשר לא עלינו, יושבים שבעה, מקובל שהשכנים והחברים מביאים להם דברי מאכל ומשקה, ועוזרים להם להגיש את האוכל ולסדר את הבית.
ויש כאלו שמנסים לגנוב את דעת הבריות, ומאחר שהם אינם מעונינים לעזור באמת לחבריהם, הם מחכים עד שהכל מוכן ומסודר, ואז הם באים ומציעים את עזרתם. וכשאומרים להם שכבר הכל מסודר, הם מביעים צער ואכזבה על שנמנעה מהם כביכול, הזכות לעזור לחבריהם האהובים…
ויש כאלו שמחכים עד שברור להם שיש כבר בבית השכנים מספיק אוכל לכיבוד, ורק לאחר מכן הם באים ושואלים אם יש צורך שיביאו עוד עוגה וכדומה. ושוב כשאומרים להם שאחרים כבר הביאו מספיק אוכל, הם כביכול מצטערים. וכך הם חושבים שהם מורווחים משני הצדדים, מצד אחד הם לא טרחו ולא תרמו כלום, ומאידך עשו עצמם כאילו רוצים לתרום.
אבל באמת הם עברו על האיסור החמור של 'גניבת-דעת'. כדרך אגב, כדאי לדעת שהאנשים לא טיפשים כל כך, ובדרך כלל מרגישים מי באמת רצה לעזור להם ומי לא, כך שבפועל פעמים רבות אותם גונבי הדעת נראים די מגוחך.
אבל חשוב לציין שיש מקרים שבהם מותר לעשות דבר שנראה כ'גניבת-דעת', וזה כדי לכבד את הזולת. למשל, אדם חשוב שהגיע אל שכניו בעת שמחתם או צערם, ורואה שנמצאים אצלם אורחים, והוא יודע שאם יציע להם את עזרתו, למרות שאין בכך שום צורך, מכל מקום על ידי עצם הבעת הנכונות מצידו, כבודם של שכניו יעלה בעיני אורחיהם. במקרה כזה מותר לו להציע עזרה, למרות שהוא יודע שהם יסרבו לקבל את עזרתו, או שכבר אין בה צורך.
וכן מותר לו להביא אליהם מאכלים, למרות שהוא יודע שכבר יש מספיק, ולכן בסופו של דבר הוא יחזיר את המאכלים לביתו, מכל מקום בעצם זה שאותו אדם נכבד יבוא אל ביתם עם סיר ביד, יעלה כבודם של שכניו בעיני אורחיהם, ולכן מותר לו לעשות כן.
והטעם לכך הוא, שבמקרים כאלו, היחס והכבוד הרבה יותר חשובים מאשר עצם הנתינה או העזרה, שהרי עצם הבעת הרצון, היא העיקר, וממנה עיקר נחת-הרוח לשכנים, ואין בזה שום 'גניבת-דעת' (חולין צד, א; שו"ע חו"מ רכח, ז; שו"ע הרב הל' אונאה יד).
