שאלה שלעיתים עולה, האם מותר להזמין אדם הזמנה פיקטיבית.
למשל, קורה שמזדמן אורח סמוך לשעת הסעודה, והמארח יודע בוודאות שגם אם יפציר באורח לאכול עימו, האורח יסרב. כגון, שנודע לו שהאורח חייב להגיע למקום אחר בזמן הסעודה, או שהוא יודע בבירור שמפני הבושה, האורח יאמר יפה תודה, אבל יסרב להשתתף בארוחה.
במקרה כזה, אם בתוך ליבו יש רצון או הסכמה להזמין, למרות שברור שההזמנה לא תתגשם, ולמעשה היא פיקטיבית, מותר לבעל הבית להזמין את האורח פעם אחת או פעמיים. וזאת משום שאם אדם בא בזמן הסעודה, ולא ברור אפוא הוא יאכל, ראוי להזמין אותו. ואם לא יזמין, יתכן שהאורח יעלב. ובמיוחד אם נמצאים שם עוד אנשים, עלול הדבר להתפרש בעיניהם כחוסר התייחסות לאורח. ולכן מצד דרך-ארץ, ראוי להציע לו להצטרף לסעודה, למרות שידוע שהוא יסרב (סמ"ע חו"מ רכח, ח).
ואם בעל הבית אוהב מאוד את האורח, ובאמת משתוקק שיאכל אצלו, במקרה כזה מותר לו אף להפציר באורח שיאכל אצלו, ואפילו שידוע מראש שההזמנה לא תוכל לצאת לפועל, מכל מקום, אין בזה שקר ו'גניבת-דעת', משום שבאמת, בעל הבית משתוקק להזמין את אורחו לסעודה. ואדרבה, ראוי שאדם יגלה את אהבתו כלפי חבירו (שו"ע הרב הל' אונאה וגניבת דעת י"ד).
אבל, אם בעל הבית לא מעוניין להזמין את האורח, ובכל זאת הוא מפציר בו לאכול אצלו, משום שהוא יודע שהאורח יסרב, במקרה כזה המפציר עובר על איסור 'גניבת-דעת'. משום שמטרת ההפצרה היא להיראות לפני האורח כאוהבו הגדול, שכל תשוקתו, כביכול, לארח אותו בביתו ולשרתו, ובאמת אילו היה יודע שהאורח יסכים לאכול אצלו, היה נמנע מלהזמין אותו. ואם כן כל ההצגה הזו אינה אלא 'גניבת-דעת', שנועדה ליצור רושם חיובי מוטעה בליבו של האורח, כדי שבעתיד אולי יזכה לגמול עבור כך (חולין צד, א; שו"ע חו"מ רכח, ו).
וכן השולח מתנות לאדם שידוע שיסרב לקבלן, עובר על איסור 'גניבת-דעת', משום שכל כוונתו היא לזכות בהכרת טובה, ולא לתת מתנות. אבל אם באמת מתוך אהבה הוא רוצה להעניק מתנות לחבירו – אפילו אם ידוע לו שחבירו יסרב לקבל את המתנה – מותר לו לבטא את אהבתו בנתינת המתנה, למרות שידוע לו שחבירו לא יקבל אותה.
