קבעה התורה, שאדם המזיק את חבירו, ייענש במידה כנגד מידה – "עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל, כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כא, כד-כה). אלא שחכמים פירשו שהכוונה היא שהמזיק ישלם ממון כדמי שווי העין או השן או היד או הרגל (ב"ק פד, א). והשאלה, איך יכולים חכמים לדרוש את הפסוק ולפרשו אחרת מכפי מובנו הפשוט?
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל באר סוגיה זו באופן יסודי. התורה כלולה משני חלקים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אין אפשרות אחרת לגלות את העניין האלוקי, מפני שהעניין האלוקי גבוה ועליון מן ההגדרות הנתפשות בשכלנו, ועל כן העניין האלוקי האחד מתגלה אלינו בשני פנים אלו של תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וביחד מתגלה השלמות של התורה.
כמו משפחה שיש בה אב ואם, כך בתורה יש את שתי הבחינות הללו. כאשר התורה שבכתב ממלאת את תפקיד האב והתורה שבעל פה את תפקיד האם (עפ"י ברכות לה, א).
"כמובן שבין האבא לאמא אין מחלוקת אלא שלום בית, כי הכל עניין אחד שלם. והנה הבן גרם לכעס ואביו לוקח רצועה בידו להלקותו – קופצת מיד האמא, שמנהלת את משק הבית, תופסת את יד האבא, ועוצרת בעדו: 'חכה! נכון שהוא חטא, אבל אני אסדר את העניינים החינוכיים שבבית'. די היה ברגע הזה שהאב אחז את הרצועה בידו, כוונתו היתה רק לאיים…"
כך התורה שבכתב מתבטאת בכל התוקף כנגד המרים ידו על חבירו ומזיקו – "עַיִן תַּחַת עַיִן", אולם בפועל איך מסדרים את התיקון למעשה, מבארת התורה שבעל פה שהוא על ידי ממון. כך יהיה בסופו של דבר עונש הולם יותר, ופיצוי ראוי לניזק (עפ"י שיחות הרצי"ה שמות ע' 234-235. מקור המשל מהזוהר שמות קצ, ב).[1]
