וכן מסופר בפרק קניין תורה (אבות ו, ט): "אמר רבי יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו: בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד". הרי שגם אדם גדול כרבי יוסי בן קסמא חשש שמא אם יגור במקום שאינו תורני, יאבד את תורתו ומעשיו הטובים.
וכך אכן קרה לרבי אלעזר בן ערך, שהיה אחד מגדולי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, והכתירוהו בתואר "מעיין המתגבר". ועליו אמר אבא שאול (אבות ב, ח): "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שנייה, מכריע את כולם". ועליו סיפרו (שבת קמז, ב) שהזדמן למקומות שנקראו פרוגיתא ודיומסית, שהיו בהם מרחצאות טובות ויינות משובחים, נמשך אחריהם עד שעבר לגור שם. וכיוון שהיה חריף כל כך בתורה אמר בליבו, אין אני נצרך לחברי, אלא הם צריכים לי, ואם כן ראוי שיבואו אחרי לכאן. אבל חבריו לא הצטרפו אליו, עד שנעקר ממנו תלמודו ושכחו. וכשחזר למקומם של חבריו עמד וניסה לקרוא בתורה וטעה. בקשו חבריו עליו רחמים, וחזר לתלמודו. "והיינו דתנן רבי נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען". ויש אומרים, שלא רבי נהוראי שמו של בעל השמועה הזה, אלא רבי אלעזר בן ערך, שמתוך ניסיונו אמרה. וכפירוש רש"י: "הוי גולה למקום תורה – אם תלמיד חכם אתה אל תשב אלא במקום תלמידי חכמים חבריך, ואל תאמר תלמידים הם יבואו אלי…"
ולכן קנסה התורה את הצדיקים שהתגוררו בעיר הנידחת (שיושביה עבדו עבודה זרה), שכל ממונם שבאותה העיר נאבד, וכפי שאמר רבי שמעון: "מפני מה אמרה תורה: נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו, מי גרם להם שידורו בתוכה? ממונם, לפיכך ממונם אבד" (סנהדרין קיב, א). ואמנם אין להשוות את עמי הארץ לחוטאי עיר הנידחת, ומי שגר במקום של עמי הארץ, אינו נענש כל כך שממונו נאבד, מכל מקום הרי הוא יורד בתורתו ובמעשיו הטובים.
אפילו אברהם אבינו, שאין צורך לתאר את גודל צידקותו, ביקש להיפרד מקרובו, לוט, מפני שהיו רועיו פרוצים בגזל. ולמרות שאהב את לוט, וגם אחר שנפרדו, כששמע שנפל בשבי, מסר נפשו ונלחם בארבעת המלכים כדי להצילו. בכל זאת, כשראה שהוא מתנהג ברשעות לא רצה לגור בשכנותו. בתחילה ניסו רועי אברהם להוכיח את רועי לוט על שהם רועים את בהמתם בשדות אחרים, וכשלא קיבלו תוכחתם, וכפי הנראה גם קיבלו גיבוי מלוט עצמו, אמר אברהם ללוט: "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי".
והמעניין הוא, שאפילו אברהם אבינו, עמוד העולם, לא הרגיש עד כמה רעה השפעתו של לוט עליו. שכל זמן שלוט היה עימו, היה הדיבור האלוקי פורש ממנו, ואברהם אבינו כפי הנראה לא ידע מפני מה פרש הדיבור ממנו. ורק אחרי שנפרד מלוט, נאמר (בראשית יג, יד): "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" (רש"י שם עפ"י תנחומא ויצא י). אז ידע אברהם שהשכן הרע עיכב את הנבואה מלהתגלות אליו. כדרך אגב, אפשר ללמוד מכאן רמז, שההתרחקות משכנים רעים מקרבת את ירושת הארץ, שאחר שנפרד מלוט, קיבל אברהם אבינו נבואה על ירושת הארץ.
