חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י"ב – הלכות מצה

א – מצוות אכילת מצה

מצווה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יב, יח): "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". ואף שנאמר (שם, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ", למדו חכמים על פי הכללים שהתורה נדרשת בהם, שאין כוונת התורה לצוות לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא הכוונה שזה המאכל העיקרי שאוכלים בפסח במקום הלחם, אבל מי שירצה להסתפק באכילת פירות וירקות ומיני בשר וחלב – רשאי.

בפשטות משמע שהאוכל מצות בכל שבעת ימי הפסח אינו מקיים בכך מצווה, וכפי שאמרו חכמים שאכילת מצה בשבעת הימים היא 'רשות' (פסחים קכ, א). אולם הרבה מגדולי ישראל כתבו, שאמנם חובת אכילת מצה היא רק בליל הסדר, ולכן רק על אכילת מצה שבליל הסדר תיקנו חכמים לברך 'על אכילת מצה', אבל בשאר ימי הפסח אף שאין חובה מכל מקום האוכל מצה מקיים מצווה. ומה שקראו חכמים לאכילת שבעת ימי הפסח 'רשות', כוונתם לומר, שלעומת החובה לאכול מצה בליל ט"ו, בשאר הפסח רשות ביד האדם להחליט אם ברצונו להוסיף ולקיים מצווה באכילת המצה. לפי דעתם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שנאמר (שמות יב, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ". וכן כתבו האבן עזרא והחזקוני, וכן משמע מדברי הרא"ש. וכן נהג הגר"א. אמנם גם לדעתם המצווה היא באכילת כ'זית' בכל סעודה, והאוכל יותר אין בידו תוספת מצווה.[1]


[1]. בפסחים קכ, א, מבואר עניין זה על פי אחד מן הכללים שהתורה נדרשת בהם והוא: שכל דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא על הכלל כולו. הכלל הראשוני "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ", והנה גם נאמר (דברים טז, ח): "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ", הרי שהיום השביעי יצא מהכלל שאין בו מצווה לאכול מצות, ואם כן, זה שהיום השביעי יצא מכלל המצווה, ללמד על הכלל כולו יצא, שאין מצווה לאכול מצות בכל שבעת הימים. ורק בליל ט"ו מצווה לאכול מצה, מפני שלגביו נצטוונו באופן מיוחד: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שמות יב, יח).

רוב הראשונים והאחרונים לא הזכירו שהאוכל מצה בשבעת ימי הפסח מקיים מצווה, ומשמע שאין בכך מצווה. אמנם הרבה ראשונים ואחרונים הזכירו את המצווה, וביניהם: אבן עזרא שמות כג, טו, וחזקוני שמות יב, טו. וכן כתב בתשובות הרא"ש כג, ג, בשם הגאונים שאין מניחים תפילין בחול המועד פסח שיש בו אות, והוא המצווה לאכול מצה. וכן מובא בשם הגר"א במעשה רב קפה, והביאו מ"ב תעה, מה.

ב – מצה שמורה

מצווה לשמור את המצות שלא יחמיצו, שנאמר (שמות יב, יז): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת". והכוונה למצות שאוכלים לשם מצווה בליל פסח, שנאמר בפסוק הבא: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". כלומר, את מצות המצווה שאוכלים בליל הסדר נצטווינו לשמור באופן מיוחד בשמירה יתירה, והן נקראות 'מצות שמורות'. אבל דין המצות שאוכלים בשאר הפסח כדין שאר המאכלים, שכל זמן שעל פי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שיש בהם חמץ – מותר לאוכלם.

ומאימתי צריכים לשומרן? לכתחילה מעת קצירתן. לשם כך נוהגים לקצור את החיטים בעודן לחות מעט, שאם יתייבשו לגמרי, וירד עליהן הרבה גשם, יחמיצו. וכן אח"כ כשיאחסנו את גרעיני החיטה, יקפידו לאחסנם במקומות שאין חשש שיבואו במגע עם מים.

ואפשר לצאת ידי מצוות אכילת 'מצות שמורות' גם במצות שנשמרו משעת טחינה. שכל זמן שאין סימן חימוץ בחיטים ולא הורעה חזקתן, אין לחוש שמא נרטבו והחמיצו, אלא שאין זו המצה השמורה המהודרת, מפני שנשמרה רק משעת הטחינה.

בשעת הדחק, כשאין שם קמח שנשמר משעת טחינה, אפשר לקחת קמח רגיל מהשוק, ולקיים את מצוות השמירה מעת הלישה (שו"ע או"ח תנג, ד). וגם אם רגילים באותו מקום לשטוף מעט את החיטים לפני הטחינה, עדיין אפשר בשעת הדחק ליקח קמח מן השוק, שכן מן הסתם בשטיפה קצרה החיטים עדיין לא החמיצו. אבל אם רגילים להשרותן מעט במים, אסור ליקח קמח מן השוק, מפני שהוא בחזקת חמץ (מ"ב תנג, כד). לכן למעשה אין לקנות קמח בחנויות בלא השגחה לפסח, משום שפעמים רבות משרים את החיטים במים, ויש חשש שהחמיצו.[2]

למעשה, נוהגים כיום להדר במצות שמורות, וקונים לליל הסדר מצות שמורות משעת קצירה, ובהן מקיימים את מצוות אכילת המצה. וכל כך נשתרש מנהג ההידור, עד שלמצות שמורות משעת טחינה קוראים מצות לא שמורות, למרות שלהלכה הן נחשבות שמורות, ואפשר לקיים בהן את מצוות אכילת המצה.


[2]. לרי"ף, רמב"ם ועוד ראשונים, החיטים צריכות שמירה משעת קצירה. ולרא"ש משעת טחינה, מפני שרק מעת שהחיטים נפגשות עם מים מתחילה מצוות שמירה, והיו רגילים לטחון על ידי ריחיים שהסתובבו בעזרת מים. ומשמע שלדעתו אם יטחנו בלא סיוע מים, המצווה לשמור משעת לישה בלבד (מ"א תנג, ז). אולם רבים כתבו שצריך שמירה משעת טחינה בלא הטעם שטוחנים במים, ומהם: רש"י, שבה"ל, סמ"ק. בתשובות הגאונים כתבו שאם לא שמרו משעת טחינה אפשר בדיעבד ליקח קמח מן השוק, ורבים מהראשונים הביאום. אם המצה נשמרה משעת טחינה – מברכים עליה 'על אכילת מצה', וכ"כ בבאו"ה תנג, ד. מפני שהר"ן ורבים מהראשונים פירשו שלרי"ף ודעימיה רק למצווה מן המובחר צריך לשמור את המצה משעת קצירה, ובכה"ח תפב, א, כתב שבשעת הדחק מברכים גם על מצה שמורה משעת לישה. ונראה שכן דעת רוה"פ.

כתבו טור וב"י עפ"י רי"ף, רבנו ירוחם, ר"ן ומ"מ, שכל דין השמירה מיוחד למצות מצווה, אבל בשאר המצות שאוכלים בפסח אין צריך שמירה מיוחדת אלא הולכים עפ"י כללי ההלכה, וכ"כ במ"ב תנג, כא. (אמנם יש סוברים שכל הפסח צריך להחמיר, או מפני שהואיל והמצה נעשית מקמח ומים החששות גדולים יותר, או מפני שסוברים שיש מצווה לאכול מצה שמורה בכל הפסח, ועי' בהמשך בהלכה ה). לדעת הב"ח ודעימיה מצוות השמירה מדרבנן ורק סמכו דבריהם על הפסוק, אבל לרוה"פ זו מצווה מהתורה, וכ"כ בבאו"ה תס, א, 'אין', עפ"י רשב"א, פר"ח ועוד ראשונים ואחרונים.

ג – האם השמירה צריכה כוונה לשם מצווה

שתי משמעויות לשמירת המצות לצורך קיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. האחת, להוסיף שמירה מיוחדת מחימוץ. והשנייה, כוונה, שעשיית המצה תהיה לשם מצת מצווה. לפיכך, צריכים להקפיד ללוש ולאפות את המצות על ידי יהודים בני מצווה, שאפשר לסמוך עליהם שיכוונו לשם מצת מצווה, ולא על ידי גויים, קטנים או שוטים, שאי אפשר לסמוך עליהם שיכוונו כראוי (שאילתות, רשב"א).

ויש חולקים על המשמעות השנייה, ולדעתם המצווה לשמור את המצות מחייבת רק שמירה יתירה מחימוץ עבור מצת מצווה, אבל אין צורך שעצם עשיית המצה תהיה בכוונה. לכן גם גויים וקטנים כשרים ללישת ואפיית מצת מצווה, ובתנאי שיהודי מבוגר ישגיח עליהם שיזדרזו במלאכתם ובצקם לא יחמיץ, והשגחתו תהיה לשם מצת מצווה (רא"ה).

למעשה, בעת הלישה צריך להקפיד על שתי המשמעויות של השמירה, ולכן צריך להקפיד שיהודים בני מצווה ילושו ויאפו את מצות המצווה תוך זהירות יתירה שלא יחמיצו, ויכוונו שעשייתן לשם מצת מצווה. אבל בעת הקציר והטחינה אפשר להסתפק במשמעות הראשונה, ולכן אפשר לקצור ולטחון את החיטים על ידי גויים, ובתנאי שיהודי יעמוד על גבם וישגיח על מלאכתם, שלא יארע בהן חימוץ (שו"ע תס, א; מ"ב תס, ג; שעה"צ ד).[3]

לכתחילה יש לומר בפה בתחילת העיסוק במצות, שהכל נעשה לשם מצת מצווה, ואם רק חשב על כך – יצא בדיעבד (באו"ה תס, א, עפ"י פמ"ג). הכוונה צריכה להיות לשם מצת מצווה שאוכלים בליל הסדר, ובדיעבד די בכוונה לשם מצה של פסח (שועה"ר תנג, יד).


[3]. לדעת רוה"פ יש שתי משמעויות לשימור: א' זהירות מחימוץ, ב' כוונת עשייה לשם מצת מצווה. ולדעת הרא"ה, רק משמעות אחת, והיא השימור מחימוץ לשם מצוות מצה. ולדעת רב האי גאון ודעימיה, אמנם צריך גם כוונה, אלא שאם יהודי משגיח על גוי או קטן ואומר לו ללוש לשם מצת מצווה, אפשר לסמוך שיכוון כראוי. ונפסק בשו"ע תס, א, כדעת רוה"פ, שהשמירה דורשת גם כוונת עשייה לשם מצת מצווה, ולכן אין ללוש ולאפות את המצות על ידי גויים או קטנים (מ"ב תס, ג; שעה"צ שם).

לפי הב"ח וא"ר, לסוברים שהשמירה צריכה להתחיל מעת הקצירה (כמבואר בהלכה הקודמת), צריך שגם הקצירה והטחינה ייעשו על ידי יהודים לשם מצת מצווה. ויש מדקדקים בכך. (ולסוברים שבהפעלת מכונה אין כוונה, כמבואר בהלכה הבאה, יש לקצור ולטחון בידיים ולא בקומביין ומכונות. ובזה רק בודדים מדקדקים).

והט"ז פירש, שהקצירה והטחינה אינן צריכות להיעשות בכוונה לשם מצת מצווה, ולכן אפשר לקצור ולטחון על ידי גויים, ובלבד שיהודי ישגיח מחשש חימוץ. ורק משעת לישה צריך גם כוונה בעשייה, ולכן צריך להקפיד שהלישה והאפייה ייעשו על ידי יהודי (עפ"י רוה"פ). ולכן רק לעניין לישה ואפייה כתב השו"ע (תס, א) שגויים פסולים. וכתב בבאו"ה תס, א, 'אין', שמנהג העולם להקל כט"ז, שגויים קוצרים וטוחנים בהשגחה של יהודי, וכ"כ בחק יעקב, ובשועה"ר תנג, טז. וזו היא מצה שמורה משעת קצירה.

ד – כשרות מצות יד ומצות מכונה למצוות אכילת מצה

מעת שהחלו לייצר מכונות לאפיית מצות התעוררה מחלוקת גדולה בין הפוסקים, והמחלוקת נסובה על שתי שאלות: א) האם המצות המיוצרות בהן כשרות ללא חשש חימוץ? ב) אם אפשר לקיים בהן מצוות אכילת מצה בליל הסדר?

לגבי חשש החימוץ, הוסכם שהכל תלוי בטיב המכונה וההשגחה, ולכן כל זמן שיש משגיחים המפקחים שלא יהיה בהם חשש חימוץ – המצות כשרות. וכן נוהגים צדיקים ויראים לאכול בפסח מצות מכונה.

אולם השאלה השנייה עדיין שנויה במחלוקת. יש אומרים, שהמצווה לשמור את המצות מחייבת שכל תהליך הלישה והאפייה יעשה בכוונה מפורשת לשם מצת מצווה, וכיוון שהמכונה אינה יכולה לכוון, נמצא שאין לקיים מצוות אכילת מצה בליל הסדר במצות מכונה.

ודעת רוב הפוסקים שאפשר לצאת ידי חובה במצות מכונה מכמה טעמים. ראשית, כפי שלמדנו, יש סוברים שמצוות השמירה מחייבת לשמור שלא יהיה שם חימוץ, ואין זה משנה אם השימור נעשה תוך עשייה בידיים או בהשגחה על פעולת המכונה (עפ"י רא"ה). ועוד, שהאדם הוא שמפעיל את המכונה, ואם יפעיל אותה לשם מצת מצווה, ממילא כל פעולותיה יעשו לשמה.

למעשה, אפשר לקיים מצוות אכילת מצה בליל הסדר גם במצות מכונה. ורבים מהדרים לקיים את המצווה במצות יד שנאפו בהשגחה טובה. ואין צורך לאכול בכל סעודת ליל הסדר מצות יד, אלא ההידור הוא לאכול את אותם שיעורי כ'זית' שנצטוונו לאכול לשם מצווה ממצות יד (כמבואר בהמשך טז, כב-כה).[4]


[4]. בתחילה המכונות היו מופעלות יותר על ידי אדם, וחששו מחימוץ או שינוי המסורת. לאחר שיכלול המכונות, חששות אלו הוסרו, אבל נשאר ואף התגבר החשש שאין בהפעלת המכונה כוונה. בין האוסרים היו: ר"ש קלוגר, ר"ח מצאנז (דברי חיים), חידושי הרי"ם, בעל האבני נזר, וזו היתה נטיית רוב גדולי החסידים. וכן בדור שלנו, נטיית החסידים לשלול מצות מכונה. בין המתירים: בעל שואל ומשיב, בעל תפארת ישראל על המשניות, כתב סופר, בעל ערוך לנר. היו מהם שהעדיפו מצות מכונה מפני שיש בהן פחות חשש חימוץ, וכן דעת בעל אור שמח, וכן פסק ר"ש סלאנט אב"ד ירושלים ונהג כך למעשה, וכן נהגו הפרושים בירושלים. והטעם העיקרי, מפני שעיקר השמירה וההידור שלא יהיה שום חימוץ, ולפי מה שראו, במצות המכונה יש פחות חשש חימוץ. והרב פרנק במקראי קודש ב, ג, באר, שכאשר גוי או קטן לשים, כיוון שיש להם דעת, אין מועיל היהודי שעומד על גבם, אבל במכונה שאין לה דעת, מועילה דעתו של היהודי שמפעילה. וכן מו"ר הרצי"ה היה אוכל מצות מכונה בליל הסדר. גם הרב מן ההר והרב משאש נהגו להעדיף מצות מכונה. והרב ישראלי אמר שאין עדיפות למצות יד על מצות מכונה. ודעת הרב אליהו שאף כי אפשר לברך על מצות מכונה, מצות יד עדיפות (בשו"ת עונג יו"ט או"ח מב, באר שאמנם מצוות שימור מהתורה, אך גם כשאין מצות שמורות, מצוות עשה לאכול מצה בליל פסח, ומשמע בברכה, אלא שאין בידו מצוות שימור).

כתבתי שיש יותר הידור במצות יד, על פי מה שביאר אבי מורי, שבמשך עשרות השנים האחרונות נשתנו כמה דברים, מצד אחד המכונות נעשו יותר אוטומטיות, ויש יותר מקום לחשש שאין כאן מעשה לשמה, שאולי במכונות הישנות שיהודי היה עושה פעולות רבות, אפשר להחשיב את פעולותיו – כעשיית המצות לשמה. אבל כיום נשאר ליהודי ללחוץ על הכפתור בלבד. ועוד, שבעבר כשכל המצות נעשו ביד, היה חשש שמחמת הלחץ להספיק להכין מצות לכל בית ישראל, יתרשלו בהקפדה על השמירה מחימוץ, ולכן היה תיקון גדול במצות המכונה. אבל כיום, רוב מאפיות היד מוקפדות בתכלית ההידור, עד שאולי נתהפך המצב, ויש פחות חשש חימוץ במצות יד. ואף שמוסכם להלכה שהכוונה של מפעיל המכונה והמשגיח מספיקים, יותר הידור יש כאשר כל העשייה בכוונה. ובמיוחד כאשר בעל המצות טורח בעצמו באפיית המצות, שמצווה בו יותר מבשלוחו (וכן נוהג אבי מורי לטרוח באפיית מצות יד לצורך מצות מצווה).

ה – האם ראוי לאכול בכל הפסח מצות שמורות

המצווה לשמור את המצות נאמרה על מצת מצווה שנצטווינו לאכול בליל ט"ו בניסן. ועניינה, לשמור את מצת המצווה שמירה מיוחדת לכבוד המצווה. כלומר, מותר לאכול מצות שלא נשמרו, אם לפי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שהחמיצו, אבל הן אינן כשרות למצת מצווה, משום שלא נשמרו שמירה יתירה לשם מצת מצווה. לפי זה אפשר לאכול בכל הפסח מצות כשרות לפסח שאינן שמורות.

אולם יש מדקדקים לאכול בכל הפסח מצות שמורות. שני טעמים לכך: האחד, שיש סוברים שאמנם אין חובה לאכול מצות בכל הפסח, אולם האוכל מצות מקיים מצווה (כמבואר בהלכה א), ואם כן הרוצה לקיים מצווה באכילת המצות, צריך לאכול שמורות. אמנם לפי זה אפשר להסתפק באכילת כזית מצה שמורה בכל ארוחה. וכן אפשר להסתפק במצות הרגילות שלנו, שהן שמורות משעת טחינה, וכבר למדנו (בהלכה ב) שמצד הדין יוצאים ידי חובת מצת מצווה במצה השמורה משעת טחינה.

הטעם השני, מפני חשש חמץ, שכן מכל המאכלים שלנו בפסח – המצה היא העלולה ביותר להחמיץ, ולכן אם לא ישמרו את החיטים משעת קצירה ישנו חשש שכמה מגרגירי החיטה החמיצו. לפי זה יש מקום להידור זה של אכילת מצות שמורות משעת קצירה בכל הפסח.

ויש לדעת, שכיום היתרון שבמצות השמורות משעת קצירה אינו מתבטא רק בשמירה משעת קצירה, אלא בדרך כלל גם מקפידים יותר בכל תהליך ייצורן, להפסיק את פעולת המכונות כל שמונה עשרה דקות, ולנקות היטב את המכונות, ואם כן יש בהן שורה של הידורים.

לסיכום, המצות הרגילות שהן שמורות משעת טחינה כשרות לכתחילה לכל הפסח, ואף לסוברים שיש מצווה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח – מקיימים בהן את המצווה. והמהדרים אוכלים מצות שמורות משעת קצירה, מפני שמדקדקים יותר בשמירתן מחימוץ.[5]


[5]. הגר"א נהג לאכול מצה שמורה כל הפסח, משני טעמים: א) לדעתו יש מצווה לאכול שמורה כל שבעה, אלא שמצד זה מספיק שתהיה שמורה משעת לישה. ב) חשש חימוץ, ולכן הצריך שתהיה שמורה משעת קצירה, והובאו דבריו בבאו"ה תנג, ד. בערוה"ש תנג, כ-כג, באר שלדעת רי"ף ורמב"ם ישנה מצווה מדברי חכמים לשמור משעת קצירה כדי שלא יהיה חשש חימוץ, וחשש זה נוגע לכל המצות שאוכלים בכל הפסח. אמנם דעת רוב הפוסקים, שאין צורך לאכול מצה שמורה משעת קצירה בכל ימות הפסח. וכן נראה מדברי שו"ע תנג, ד, ומ"ב שם.

נמצא שההידור העיקרי הוא עצם השמירה מחימוץ משעת קצירה, שאת החיטים השמורות משעת קצירה קוצרים לפני שהתייבשו, כך שאין חשש שאם ירד עליהן הרבה גשם יחמיצו, ואח"כ מאחסנים אותן במקום יבש, ולכן אין בתוכן חיטים מחומצות או חיטים מבוקעות שיש חשש שהחמיצו. אולם בחיטים שמייבאים מחו"ל, שמהן עושים את שאר המצות, יש לפעמים חיטים מחומצות. ואמנם מדקדקים לקחת למצות משלוחים נקיים, אלא שעדיין יש חשש שמצויות בהם חיטים מחומצות, שאמנם על פי כללי ההלכה הן בטלות בשישים, (כיוון שאופים את המצות לפני הפסח, ולרוה"פ חמץ 'אינו חוזר וניעור', כמבואר לעיל ז, ג-ד), אלא שהן פחות מהודרות. וכיוון שהשמורות מקצירה מהודרות יותר, גם בשאר הדברים מדקדקים בהן יותר, שבעת אפייתן עוצרים את המכונות כל שמונה עשרה דקות ועורכים בהן נקיון יסודי, ובכל עת מכריזים לשם מצת מצווה ומדקדקים יותר בהשגחתן. ואילו בעת אפיית המצות הרגילות, המגמה לייצר הרבה מצות ומהר, כדי להוזיל את מחירן לציבור הרחב, ולכן רק את המיקסרים ללישה מחליפים כל שמונה עשרה דקות ואילו את מכונת הרידוד מנקים תוך כדי עבודה. באופן שכל חלק מתנקה כל פחות משמונה עשרה דקות, אבל כיוון שהדבר נעשה תוך כדי עבודה, קשה יותר לנקותו ביסודיות.

אלא שהמצות השמורות יקרות בהרבה מהמצות הרגילות. (שאף הן שמורות מטחינה, ולכן ניתן לקיים בהן מצוות אכילת מצה לסוברים שיש מצווה כל הפסח). ויש אומרים שיותר מהודר לתת צדקה לעניים או לתלמוד תורה מאשר לקנות מצות שמורות. מנגד, אדם שמבזבז כסף על מותרות ומהדר בקניית רהיטים ובגדים יפים, מדוע שלא יוציא את כספו על הידור בשמירת המצוות. סוף דבר, למעשה, המצות הרגילות כשרות לכתחילה, ואפשר לסמוך על המשגיחים שעושים את מלאכתם כראוי. ובעניינים של הידורים צריך כל אדם להחליט לעצמו אם ירצה להדר ובמה.

ו – מים שלנו

אסרו חכמים ללוש את המצות של פסח במים פושרים, משום שהחמימות מזרזת את תהליך החימוץ, ואם לא יזדרזו מאוד בלישת המצות ואפייתן – יש חשש שיחמיצו. ואפילו במים צוננים רגילים המצויים בבורות ובמעיינות אסרו ללוש את הבצק, שמא התחממו מהקרקע שקלטה את חום השמש. ולכן הצריכו לשאוב את המים מבעוד יום ולהלינם במשך הלילה במקום קריר. מים אלו נקראים 'מים שלנו', ומהם מכינים מצות לפסח (שו"ע תנה, א, ג).[6]

בארצות חמות התעוררה בעיה, שבכל מקום שישהו את המים – יתחממו מעט, ואדרבה אם ישהו את המים במעיינות ישארו פחות חמים. ונפסק להלכה שאע"פ כן עליהם להלין את המים כתקנת חכמים, ואם המים התחממו מעט, יש להניחם במקררים או בחדרי קירור (מקראי קודש פסח ב, ז).

יש סוברים שאין לקחת מים מן הברז ולהלינם לילה לצורך אפיית המצות, מפני החשש שמא המים באו ממאגרים מגולים שהתחממו בשמש, ועוד, שיש חשש שהכלור המעורב במים עלול לזרז את החימוץ (שערים מצויינים בהלכה קט, ג). אמנם למעשה אין חוששים לזה, ורק מקצת מהמדקדקים במצות יד מהדרים לשאוב את המים מבארות או מעיינות, אבל בשאר המאפיות של יד ומכונה, נוהגים לקחת מים מהברז, ומסננים אותם היטב, ומשהים אותם במקום צונן כל הלילה, והם 'מים שלנו' (וכן נהג מו"ר הרצי"ה להכין מים שלנו מהברז).


[6]. מי שלא הכין לעצמו 'מים שלנו', לא יאפה מצות במים רגילים אלא יסתפק במשך הפסח באכילת פירות וירקות ושאר מאכלים. אמנם אם לא תהיה לו מצה לקיים בה מצוות עשה של תורה לאכול כזית מצה בליל הסדר, יוכל להשתמש במים רגילים קרים לאפיית המצה, כדי שלא לבטל את המצווה מהתורה (מ"ב תנה, לו).

ז – שמירה מחימוץ בעת הלישה

טוחנים את הקמח למצות לפחות יום לפני לישתו, מפני שהטחינה מחממת מעט את הקמח, ואם לא ימתינו יום עד שיצטנן לגמרי, יש יותר חשש שהעיסה תחמיץ (שו"ע תנג, ט).

אין נותנים מלח או פלפל בעיסה, מפני שאולי יגרמו לחימום העיסה ולהגברת הסיכון שתחמיץ (שו"ע תנה, ה-ו).

אין לשים לכתחילה יותר משיעור חלה (בערך קילו וחצי) בבת אחת, מפני שקשה לאדם אחד ללוש היטב ובזריזות כמות גדולה, ויש חשש שחלקים בעיסה יחמיצו. בדיעבד אם לש כמות גדולה יותר, כל זמן שלא שהתה שמונה עשרה דקות ולא נתגלו בה סימני חימוץ – המצה כשרה (שו"ע תנו, א-ב).

כאשר כמה אנשים עוסקים בלישה, עריכה ורידוד הבצק, לדעת כמה פוסקים אפשר ללוש כמויות גדולות יותר, וכן נהגו רבים. ואע"פ כן, לכתחילה ראוי להחמיר שלא ללוש יותר משיעור שאמרו חכמים (מ"ב תנו, ז).

כשהלישה נעשית על ידי מכונה, נוהגים לכתחילה ללוש עיסות גדולות.

אין ללוש את הבצק במקום חם, מפני שהחום מזרז את החימוץ. לפיכך אין ללוש במקום השמש, וביום שרב אין ללוש בחוץ וסמוך לחלונות, מפני שאף שרוב קרני השמש מוסתרות בעננים, מכל הרקיע קורן חום רב. וכמובן שאין ללוש במקום שמתחמם מהתנור (שו"ע תנט, א). בדיעבד אם לשו במקום חם ולא ראו בבצק ובמצה סימני חימוץ – המצה כשרה (שם, ה).

לכתחילה אין להניח את העיסה בלא עסק אפילו רגע אחד (שו"ע תנט, ב). כאשר ידיו של הלש התחממו, יצנן אותן במים קרים. ויש מדקדקים בכל מקרה לצנן את ידיהם במים מפעם לפעם במשך הלישה (מ"ב תנט, כז).

ח – דינים נוספים במצות

יש לחמם את התנור היטב, כדי שמיד לאחר שיכניסו את הבצק לתוכו יתחיל להיאפות, שאם החום יהיה חלש הבצק עלול להחמיץ קודם שיאפה. אין לאפות בחום השמש, ואם עבר ואפה, אף שהחום היה חזק מאוד וברור שהבצק לא החמיץ, אין יוצאים במצה זו ידי מצוות אכילת מצה, מפני שהמצה נקראת לחם, והנאפה בחמה אינו נקרא לחם (שועה"ר תסא, ו).

אבל אין צורך לאפות את המצות על ידי להבות האש דווקא, אלא גם כאשר הלהבות בוערות מתחת לפלטה של מתכת או חרס, כיוון שהפלטה רותחת – אפשר לאפות עליה (שו"ע תסא, ב). וכן מותר לאפות בתנור חשמלי שגופי החימום שלו מתלהטים, והרי זה כאש. אבל לגבי מצות שנאפו במיקרו-גל יש ספק, כי יש סוברים שהן פסולות למצוות אכילת מצה, מפני שלא נאפו באש.

אין מעטרים את המצה בציורים, שמא ישהו כדי לצייר עליה, ובינתיים תחמיץ. אין עושים בפסח מצה עבה טפח (7.6 ס"מ), שיש לחשוש שהאש לא תשלוט בתוכה כראוי ותחמיץ (שו"ע תס, ד-ה). אבל מותר לעשות מצה שעובייה מעט פחות מטפח. מנהג יוצאי אשכנז לעשות מצות דקות וקשות, שבאופן זה האש שולטת בהן היטב ואין כמעט חשש שיהיה בהן חמץ (עי' רמ"א תס, ד). ויש מיוצאי ספרד שנהגו לעשותה בעובי אצבע, ויש שנהגו לעשותה רקיקים כמנהג יוצאי אשכנז, מפני שרגילים לאפותם לפני הפסח, ואם לא יהיו רקיקים לא יישמרו כראוי (כה"ח תס, מד).[7]

אין יוצאים ידי חובה במצה גנובה או גזולה (שו"ע תנד, ד). לפעמים הקונה לוקח את המצות לרשותו בלא לשלם, ואם המוכר גילה דעתו שהוא רוצה לקבל את התשלום מיד, הקונה צריך להקפיד לשלם לו כפי שביקש. ואם המוכר מחזר אחר הקונה כדי שישלם עבורן, והקונה דוחה אותו ב'לך ושוב', אין הקונה יוצא באותן המצות ידי חובה, מפני שאינן שלו (מ"ב תנד, טו).


[7]. יוצאי אשכנז נהגו להכין מצות קשות, מפני שהן נשמרות בטריותן זמן רב, וכך יכלו להכין לפני פסח מצות למשך כל הפסח. ומבחינה הלכתית, יש מעלה להכינן לפני פסח, שאז החמץ בטל בשישים, וכאשר יגיע פסח, להלכה אינו חוזר וניעור (לעיל ז, ג-ד). ויש למצות הדקות עוד מעלה הלכתית, שהואיל והן דקות, אש התנור שולטת בהן היטב ואין בהן שום חשש חימוץ. בנוסף, יש מעלה הלכתית בכך שהן קשות, שכן היכולת לדעת אם המצה החמיצה תלויה בחוטים הנמשכים במצה האפויה, ובמצות קשות הדבר ניכר היטב ואילו במצות רכות צריך לכך יותר מומחיות. וכיוון שיש למנהג זה גם מעלות הלכתיות, אין לבטלו בחינם. אמנם בשעת הצורך לחולה וכיוצא בו, אפשר להקל, הואיל והדבר לא נקבע כמנהג מחייב. (מצות שנאפו במיקרו-גל, לרשז"א פסולות, ולרב ישראלי כשרות, מקראי קודש הררי עמ' שלה).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן