שתי משמעויות לשמירת המצות לצורך קיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. האחת, להוסיף שמירה מיוחדת מחימוץ. והשנייה, כוונה, שעשיית המצה תהיה לשם מצת מצווה. לפיכך, צריכים להקפיד ללוש ולאפות את המצות על ידי יהודים בני מצווה, שאפשר לסמוך עליהם שיכוונו לשם מצת מצווה, ולא על ידי גויים, קטנים או שוטים, שאי אפשר לסמוך עליהם שיכוונו כראוי (שאילתות, רשב"א).
ויש חולקים על המשמעות השנייה, ולדעתם המצווה לשמור את המצות מחייבת רק שמירה יתירה מחימוץ עבור מצת מצווה, אבל אין צורך שעצם עשיית המצה תהיה בכוונה. לכן גם גויים וקטנים כשרים ללישת ואפיית מצת מצווה, ובתנאי שיהודי מבוגר ישגיח עליהם שיזדרזו במלאכתם ובצקם לא יחמיץ, והשגחתו תהיה לשם מצת מצווה (רא"ה).
למעשה, בעת הלישה צריך להקפיד על שתי המשמעויות של השמירה, ולכן צריך להקפיד שיהודים בני מצווה ילושו ויאפו את מצות המצווה תוך זהירות יתירה שלא יחמיצו, ויכוונו שעשייתן לשם מצת מצווה. אבל בעת הקציר והטחינה אפשר להסתפק במשמעות הראשונה, ולכן אפשר לקצור ולטחון את החיטים על ידי גויים, ובתנאי שיהודי יעמוד על גבם וישגיח על מלאכתם, שלא יארע בהן חימוץ (שו"ע תס, א; מ"ב תס, ג; שעה"צ ד).[3]
לכתחילה יש לומר בפה בתחילת העיסוק במצות, שהכל נעשה לשם מצת מצווה, ואם רק חשב על כך – יצא בדיעבד (באו"ה תס, א, עפ"י פמ"ג). הכוונה צריכה להיות לשם מצת מצווה שאוכלים בליל הסדר, ובדיעבד די בכוונה לשם מצה של פסח (שועה"ר תנג, יד).
לפי הב"ח וא"ר, לסוברים שהשמירה צריכה להתחיל מעת הקצירה (כמבואר בהלכה הקודמת), צריך שגם הקצירה והטחינה ייעשו על ידי יהודים לשם מצת מצווה. ויש מדקדקים בכך. (ולסוברים שבהפעלת מכונה אין כוונה, כמבואר בהלכה הבאה, יש לקצור ולטחון בידיים ולא בקומביין ומכונות. ובזה רק בודדים מדקדקים).
והט"ז פירש, שהקצירה והטחינה אינן צריכות להיעשות בכוונה לשם מצת מצווה, ולכן אפשר לקצור ולטחון על ידי גויים, ובלבד שיהודי ישגיח מחשש חימוץ. ורק משעת לישה צריך גם כוונה בעשייה, ולכן צריך להקפיד שהלישה והאפייה ייעשו על ידי יהודי (עפ"י רוה"פ). ולכן רק לעניין לישה ואפייה כתב השו"ע (תס, א) שגויים פסולים. וכתב בבאו"ה תס, א, 'אין', שמנהג העולם להקל כט"ז, שגויים קוצרים וטוחנים בהשגחה של יהודי, וכ"כ בחק יעקב, ובשועה"ר תנג, טז. וזו היא מצה שמורה משעת קצירה.