מצווה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יב, יח): "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". ואף שנאמר (שם, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ", למדו חכמים על פי הכללים שהתורה נדרשת בהם, שאין כוונת התורה לצוות לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא הכוונה שזה המאכל העיקרי שאוכלים בפסח במקום הלחם, אבל מי שירצה להסתפק באכילת פירות וירקות ומיני בשר וחלב – רשאי.
בפשטות משמע שהאוכל מצות בכל שבעת ימי הפסח אינו מקיים בכך מצווה, וכפי שאמרו חכמים שאכילת מצה בשבעת הימים היא 'רשות' (פסחים קכ, א). אולם הרבה מגדולי ישראל כתבו, שאמנם חובת אכילת מצה היא רק בליל הסדר, ולכן רק על אכילת מצה שבליל הסדר תיקנו חכמים לברך 'על אכילת מצה', אבל בשאר ימי הפסח אף שאין חובה מכל מקום האוכל מצה מקיים מצווה. ומה שקראו חכמים לאכילת שבעת ימי הפסח 'רשות', כוונתם לומר, שלעומת החובה לאכול מצה בליל ט"ו, בשאר הפסח רשות ביד האדם להחליט אם ברצונו להוסיף ולקיים מצווה באכילת המצה. לפי דעתם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שנאמר (שמות יב, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ". וכן כתבו האבן עזרא והחזקוני, וכן משמע מדברי הרא"ש. וכן נהג הגר"א. אמנם גם לדעתם המצווה היא באכילת כ'זית' בכל סעודה, והאוכל יותר אין בידו תוספת מצווה.[1]
רוב הראשונים והאחרונים לא הזכירו שהאוכל מצה בשבעת ימי הפסח מקיים מצווה, ומשמע שאין בכך מצווה. אמנם הרבה ראשונים ואחרונים הזכירו את המצווה, וביניהם: אבן עזרא שמות כג, טו, וחזקוני שמות יב, טו. וכן כתב בתשובות הרא"ש כג, ג, בשם הגאונים שאין מניחים תפילין בחול המועד פסח שיש בו אות, והוא המצווה לאכול מצה. וכן מובא בשם הגר"א במעשה רב קפה, והביאו מ"ב תעה, מה.