חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – קניית פירות בשביעית

א – פירות היתר המכירה עדיפים

עיקר הפירות שראוי לקנות בישראל בשנה השביעית הם פירות מ'היתר המכירה'. וכיוון שגמר אסיפת פירות 'היתר המכירה' נעשה על ידי ישראל, הפירות חייבים בתרומות ומעשרות, ונוהגים להחמיר מספק ולהפריש מהם גם מעשר עני וגם מעשר שני. אלא שהואיל ולדעת המבי"ט אין צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות, נוהגים לבצע את הפרשת התרומות והמעשרות בלא ברכה (לעיל ה, יא).

למעשה, כיום אנו נוהגים לסמוך על תעודת כשרות, ולכן יש להקפיד לקנות מרשתות או חנויות שיש להן תעודת כשרות שהפירות גודלו במסגרת 'היתר המכירה', ותעודה זו צריכה לכלול גם אישור על הפרשת תרומות ומעשרות.

מצווה להעדיף פירות של 'היתר המכירה' על פירות שגודלו על ידי נוכרים בחוץ לארץ משתי סיבות: ראשית, נאמר (ויקרא כה, יד): "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". ממה שנאמר 'לַעֲמִיתֶךָ' למדנו שכאשר יש ליהודי אפשרות לקנות מיהודים או מנוכרים, מצווה מהתורה שיעדיף לקנות מעמיתיו היהודים, ואף אם הסחורה של היהודי יקרה במעט או פחות טובה במעט, מצווה להעדיף את היהודי (אהבת חסד ח"א ה, ז). שנית, בקניית פירות של 'היתר המכירה' משתתפים בחיזוק החקלאים היהודים שמקיימים את מצוות ישוב הארץ, שככל שמצבם של החקלאים היהודים בארץ ייטב, כך אחיזתם של ישראל בארץ מתחזקת.

קל וחומר כאשר הבחירה היא בין פירות של 'היתר המכירה' לפירות של נוכרים בארץ ישראל, שעדיף לקנות מ'היתר המכירה', מפני שעל ידי כך מחזקים את החקלאים בקיום מצוות ישוב הארץ אל מול הנוכרים המתחרים בנו. ומנגד, המעדיף את פירות הנוכרים פוגע במצוות ישוב הארץ, שכן המצווה שהארץ תהיה בידינו "ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (רמב"ן בהוספותיו למצוות עשה ד), וכן למדנו מהמצווה: "וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב), שלא ליתן להם חנייה בקרקע, ועל ידי העדפת פירותיהם, מחזקים את אחיזתם בארץ. לדאבון לבנו רוב הנוכרים שחיים כיום בארץ אינם בחזקת 'גר תושב', והסיבה הראשונה לכך, כי אינם מאמינים בזכותם של ישראל על ארצם (עי' לעיל ז, 5).

אמנם בכל השנים אנו קונים גם מפירות שנוכרים מגדלים בארץ, וכן גם בשביעית מותר לקנות פירות של נוכרים מהארץ, כי המצווה להעדיף את פירות היהודי, אבל אין איסור לקנות מנוכרים. אולם הקובעים לעצמם עיקרון בשביעית, לפיו פירות הנוכרים עדיפים, הופכים את היוצרות, שהם מעדיפים שלא לסמוך על 'היתר המכירה' שמפקיע מצווה מדברי חכמים, ופוגעים במצוות ישוב הארץ ובמצווה להעדיף יהודי, שהן שתיהן מצוות מהתורה. וכך אכן קורה בפועל, שבעטיים של המעדיפים לקנות מפירות נוכרים בשביעית, נוכרים, שרובם עוינים אותנו, מרחיבים בכל שמיטה את שטחי החקלאות שברשותם.[1]


[1]. אמנם יש סוברים שהואיל ויש מחלוקת לגבי 'היתר המכירה', פירות יבוא של נוכרים מחו"ל עדיפים עליהם. אולם כיוון שכל הדיון לגבי 'היתר המכירה' נוגע לספקות בדיני חכמים, והאוסרים את אכילתם מגבבים חומרות על חומרות, נכון להעדיף קנייה של פירות 'היתר המכירה', משום שבקניית פירות מיהודים יש מצוות עשה דאורייתא של "קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ" (ספרא בהר ג, א), כפי שעולה מדברי רש"י ורבנו בחיי (ויקרא כה, יד); חינוך שלז; תשב"ץ ג, קנא; שו"ת הרמ"א י; חוות בנימין א, כב, שזו מצווה מהתורה. בנוסף לכך, יש בקניית פירות של יהודים מארץ ישראל תמיכה במצוות ישוב הארץ. לפיכך יש להעדיף את פירות היתר המכירה. וכ"כ רי"ץ רימון בשמיטה עמ' 373. ועיין באגרות הראיה שטז.

ב – יבול נוכרים מהארץ

כפי שכבר למדנו (ה, יא), לדעת כמה פוסקים, קדושת שביעית חלה גם על פירות שגדלים בשדה של נוכרים. ואף שבמשך דורות רבים לא נהגו כמותם, בדורות האחרונים, בהשפעת ה'חזון איש' ישנם שנוהגים כשיטתם. אמנם ברור שגם לדבריהם מותר לגוי לעבוד בשדהו בשביעית, ואין על הירקות הגדלים בשדהו איסור ספיחים, וכן מותר ליהודי לקנות ממנו פירות, כי אין איסור סחורה על הגוי שמוכר אותם. אבל כיוון שלשיטתם הפירות קדושים, אסור ליהודי שקנה אותם מהגוי להמשיך לסחור בהם, וממילא אסור ליהודי למכור אותם בחנות.

הפתרון לכך לשיטתם, שהקנייה תתבצע ישירות בין הגוי ליהודי שקונה את הפירות לצרכי ביתו, כאשר המוכר בחנות והמתווך בינו לבין הגוי – יהיו שליחים לביצוע הקנייה שבין הלקוח לגוי, ויקבלו עבור כך שכר טרחה מסוים. לשם כך צריך לערוך הסכם חתום בין החנווני לצרכן, שבו הצרכן ממנה את החנווני להיות שליחו לקניית הפירות מהגוי. וכך נוהגים בחלק מהחנויות בבני ברק. ולשיטתם יש להיזהר בקדושת פירות אלו, שלא לאבדם. ולגבי חיוב ביעור נחלקו בעלי שיטה זו, למבי"ט, אינם חייבים בביעור, ולשל"ה ול'חזון איש' חייבים בביעור.

אולם למעשה, אין ראוי לנהוג כשיטה זו. ראשית, מפני ששביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ועל כן הלכה כדברי המיקלים, שסברו שאין דין שביעית חל על פירות שצמחו בשדה של גוי. שנית, גדולי הרבנים בצפת, ועימם רבי יוסף קארו, חששו שמחלוקת זו תיצור קרע ופירוד בקהילות, ועל כן גזרו והחרימו שלא ינהגו כשיטת המבי"ט הסובר שדין שביעית חל על פירות שגדלים בשדות גויים. ואף שהחרם כבר אינו מחייב אותנו, לכתחילה יש לחוש לדעתם.[2]

בנוסף לכך, כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, המחליטים שלא לסמוך על 'היתר המכירה' שמפקיע מצווה מדברי חכמים, ומעדיפים לשם כך פירות של נוכרים מהארץ – פוגעים בשתי מצוות מהתורה. האחת, יישוב הארץ, והשנייה המצווה להעדיף קנייה מאחינו היהודי.

אמנם בדיעבד, כאשר יש צורך לטרוח בהשגת פירות של 'היתר המכירה' או שהם יקרים יותר, אפשר לקנות פירות של גוים, ולמעשה, אין לנהוג בהם קדושת שביעית. ואם הם נמכרו ליהודי בעודם בשדה, וגמר אסיפת הפירות נעשה על ידי יהודי, יש להפריש מהם תרומות ומעשרות, כמבואר לעיל (בהלכה א).


[2]. עיין לעיל ה, יא, 11, שלדעת רבי יוסף קארו אין על הפירות שגדלים בשדה נוכרי דין שביעית כלל, כי בעלות הנוכרי מפקיעה את חובת המצוות, וממילא אם יהודי אסף את הפירות, חייבים בתרומות ומעשרות. והמבי"ט חלק עליו וסבר שיש קדושת שביעית בפירותיו וגם אם יהודי אסף את פירותיו הם פטורים מתרומות ומעשרות. ובשאר השנים, לרבי יוסף קארו פירות שגדלו בשדות נוכרים פטורים מתרומות ומעשרות, ולדעת המבי"ט חייבים. ובספר חרדים (פרק נו) כתב שרבי יוסף קארו חזר בו בסוף ימיו. אולם שמועתו אינה נכונה כפי שביאר החיד"א (ברכ"י יו"ד שלא, י). והאריך בזה ביבי"א (ח"י יו"ד מב, ה, ז-ח). יש אומרים שלכתחילה ראוי לחוש לדעת המבי"ט ולנהוג קדושה בפירות של היתר המכירה (משפט כהן עה; מאמ"ר יח, ג). ואין נוהגים כן.

ג – פירות 'אוצר בית דין'

כאשר יש לאדם אפשרות לקנות פירות של 'היתר המכירה' או פירות שגודלו במסגרת 'אוצר בית דין'. אם מחיר הפירות שגדלו במסגרת ה'אוצר' זול באופן משמעותי ממחיר שאר הפירות, יש הידור לקנותם ולנהוג בהם קדושת שביעית. ואף שאם יבוא חקלאי לשאול, כיצד עדיף לו לגדל את פירותיו, במסגרת 'אוצר בית דין' או 'היתר המכירה', על פי מה שלמדנו לעיל (ח, ג), נורה לו שעדיף לגדל פירות במסגרת 'היתר המכירה'. מפני שלפי מרן הרב קוק, גידול הפירות במסגרת ה'אוצר' יצריך אותו לעבור על איסורים לצורך הצמחת הפירות. (אלא אם כן יעשה את כל המלאכות הללו על ידי גוי). מכל מקום למעשה, גם פירות שגודלו על ידי מלאכות אסורות מותרים באכילה (לעיל ג, ח). וכיוון שהחקלאים שעובדים במסגרת ה'אוצר' מכוונים לשם שמיים וסומכים על הרבנים שמתירים את המלאכות הללו, אחר שהם כבר גידלו את פירותיהם למען הציבור, יש מקום לחזקם ולצרוך את פירותיהם, כדי לכסות את ההוצאות של בית הדין והחקלאים שעובדים בשליחותו. בנוסף לכך, יש הידור באכילת פירות שביעית שיש בהם קדושה (לעיל ג, א, 1).

אבל אם פירות האוצר נמכרים במחיר רגיל או גבוה יותר ממחיר שאר הפירות, עדיף לקנות מפירות 'היתר המכירה' שאין בהם איסור סחורה (לעיל ח, ו-ז; ד, 7).

ד – הידורים

יש מעדיפים ירקות שגודלו על ידי יהודים בחממות עם מצע מנותק, שאין על הגדל שם דין שביעית (עיין לעיל ב, יג, 13). והמהדרים בזה תבוא עליהם ברכה, אבל אין צורך להתאמץ על כך הרבה, הואיל והירקות שגדלים ב'היתר המכירה' כשרים לכתחילה.

יש מעדיפים לקנות ירקות ופירות שגודלו בערבה על ידי יהודים בלא 'היתר המכירה', כי לדעתם הערבה, או לפחות הערבה הדרומית, מחוץ לגבול 'עולי מצרים', שהוא מקום שלא התקדש למצוות השביעית. אולם למעשה, פירות של 'היתר המכירה' עדיפים על פירות מהערבה שגודלו על ידי יהודים בלא 'היתר המכירה', הואיל והלכה כדעת הפוסקים שדינה של כל הערבה כארץ ישראל לכל דבר, ואם לא נעזרו שם ב'היתר המכירה', הפירות גודלו שם באיסור. יתר על כן, המבקשים מהחקלאים בערבה שלא ימכרו את שדותיהם ב'היתר המכירה', מכשילים אותם באיסורי שביעית. אמנם בדיעבד, אפשר לאכול את פירותיהם, הואיל ולדעת רוב הפוסקים גם פירות שגודלו באיסור מותרים באכילה (לעיל ג, ח). ובדיעבד גם אפשר לצרף את דעת הסוברים שהערבה מחוץ לגבול עולי מצרים, ואין שם איסור עבודה (לעיל ה, ח).

יש מדקדקים להעדיף פירות שגודלו בנגב הדרומי או המערבי עם 'היתר המכירה' על פני פירות שגודלו צפונה משם עם 'היתר המכירה', כי לדעתם מקומות אלו בנגב אינם בכלל גבול עולי בבל אלא רק בגבול עולי מצרים, ולכן דיניהם קלים יותר. אולם כפי שלמדנו (ה, ח), העיקר להלכה שלעניין זה אין הבדל בין גבול עולי בבל לגבול עולי מצרים, ולכן אין לדקדק בזה.

ה – פרחים ועציצים

מותר לקנות פרחים ועציצים ממשתלות שיש להם תעודת כשרות שמעידה שהם גודלו במסגרת של 'היתר מכירה', או בחממות עם מצע מנותק, או יובאו מחוץ לארץ או גודלו בשדות של גוים בארץ. אבל בלא תעודת כשרות אין לקנותם, אלא אם כן הקונה מכיר את המוכר ויודע שהוא ירא שמיים וכל עסקיו לפי ההלכה, שאז אפשר לסמוך על דבריו שהפרחים והשתילים גודלו בהיתר גם אם אין בידו תעודה (לעיל ד, יג).

וכפי שכבר למדנו, נכון להעדיף פרחים שגודלו על ידי יהודים. ויש הידור בקניית פרחים ושתילים שגודלו על ידי יהודים בחממות עם מצע מנותק.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן