חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק כז – פיקוח נפש וחולה

א – כללי פיקוח נפש

פיקוח נפש דוחה שבת, שנאמר (ויקרא יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". ודרשו חכמים (יומא פה, ב): "וָחַי בָּהֶם ולא שימות בהם", שמצוות התורה ניתנו כדי שיחיו בהן, ולא שימותו על ידי קיומן.[1]

גם כאשר סיכוי ההצלה קטן, מחללים שבת כדי לנסות להציל. למשל, מחללים שבת כדי להביא תרופה שמועילה רק במקצת המקרים. וכן מחללים שבת כדי להביא תרופה נסיונית שספק אם תועיל. אבל עבור תרופה שאין בסיס ממשי לכך שאולי תועיל, אין מחללים שבת (מ"א שכח, א; רמ"א יו"ד קנה, ג; ארח"ש כ, ז).

גם במקרה של ספק מחללים שבת. כגון שבניין התמוטט וספק אם יש שם אדם, וגם אם יש שם אדם, ספק אם נותר בחיים, מפקחים (מפנים) את הגל מפני הספק (שו"ע שכט, ב-ה). ועל שם פעולה זו נקרא הכלל – "פיקוח נפש דוחה שבת".

וגם כאשר מלאכת ההצלה לא הצליחה, יש לכל המשתדלים בה שכר טוב מאת ה'. וכן אם היה צורך להביא תרופה, וכמה אנשים נסעו להביאה ממקומות שונים, למרות שחלקם נסעו בחינם, לכולם יש על כך שכר טוב (מנחות סד, א; שו"ע שכח, טו).

ואף שמותר לחלל שבת כדי להציל חולה, מי שיודע שיצטרך לטפל בשבת בחולה מסוכן, צריך להכין את כל מה שיוכל בערב שבת, כדי שבשבת יצטרך לעשות פחות מלאכות, שחובה על אדם להתכונן מערב שבת לשבת (מ"ב שמד, יא). ובמצב של ספק, אף שאין בזה חובה, טוב להתכונן מספק לטיפול בחולה (מ"ב של, א). למשל, מי שלעיתים מזדמן לו לטפל בפצועים, טוב שיכין לעצמו לפני שבת תחבושות ופלסטרים, כדי שלא יצטרך לחותכם בשבת.

אשה שעומדת ללדת, טוב שתכין לעצמה לפני השבת את התיק שהיא צריכה לקחת לבית החולים. ואם הם מתכוונים לנסוע במכונית שלהם, טוב שיוציאו ממנה את המשאות המיותרים. אבל אין היולדת צריכה לשבות בקרבת בית החולים בשבתות הסמוכות ללידה, כי זו טרחה יתירה שאין חייבים בה בערב שבת. ואם תצטרך לנסוע בשבת – תיסע, שפיקוח נפש דוחה שבת (שש"כ לב, לד; לו, ו-ז).


[1]. פיקוח נפש דוחה את כל המצוות חוץ משלוש עבירות חמורות – עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, שעליהן אמרו: "יהרג ובל יעבור" (סנהדרין עד, א; רמב"ם יסודי התורה ה, א-ב). ואמנם העונש שקבעה התורה לחילול שבת הוא החמור ביותר, סקילה, כמו העונש לעובד עבודה זרה. מכל מקום כאשר עוסקים בהצלת חיים, אין עשיית מלאכה בשבת נחשבת עבירה. ואילו שלוש העבירות החמורות, נחשבות לעבירות בכל מצב, שכל העובר עליהן מאבד את ערך חייו וגורם מיתה וחורבן לעולם.

ב – כיצד קובעים אם המצב מסוכן

כל מחלה שהרופאים רגילים להתייחס אליה כמסוכנת, ואנשים רגילים להזדרז כדי להציל את החולה בה, גם אם רק מיעוט קטן מת ממנה, הרי היא נחשבת מסוכנת, ומחללים עליה את השבת. ולכן מסיעים יולדת לבית חולים, למרות שברוב מוחלט של המקרים תוכל ללדת בבית בשלום (מ"מ ב, יא). אבל מחלות וסכנות שאין רגילים להתייחס אליהן כמסוכנות, אין מחללים עליהן את השבת (שבט מיהודה ח"א יט, ב; שש"כ לב, הערות ב, כג).

חכמים הגדירו מצבים שונים כמסוכנים, כגון: מכה של חלל, היינו כאב גדול או פצע או שטף דם בתוך חלל הגוף; מכה על גב היד או גב הרגל, היינו חתך מסוכן או זיהום; חום גבוה מאוד; נשיכת עקרב או נחש וחולי בעיניים (שו"ע שכח, ג-ט). וכל המקרים הללו, שנקבעו על סמך הניסיון, מוסכמים כעקרון על רופאי זמנינו, אלא שכיום המינוחים שונים. ולא כאן המקום להרחיב בגדרי המצבים של סכנת נפשות. אלא כך הוא הכלל, אם נראה לאנשים שם, שהחולה או הפצוע בחשש סכנת חיים, עושים מיד את הנדרש כדי להצילו. אם צריך להזמין רופא – יזמינו רופא, ואם צריך להסיעו לבית חולים – יסיעו אותו לבית חולים.

וכאשר האנשים שנמצאים שם אינם יודעים אם יש חשש סכנה במצבו, שואלים רופא או אחות או חובש שנמצאים במקום, או שמתקשרים לרופא. וכאשר רופא סבור שיש ספק סכנת חיים במצבו של החולה, גם אם החולה יטען שאין במצבו שום סכנה, והוא אינו רוצה שיחללו עבורו שבת, שומעים לרופא (שו"ע שכח, י; תריח, א, ה).

אם החולה טוען שמצבו מסוכן, גם אם הרופא סבור שמצבו אינו מסוכן, צריך לחלל עליו שבת ולהסיעו לבית חולים כדי לבודקו, כי "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ", ולפעמים רק החולה עצמו מבחין במצבו. וכן כאשר החולה תובע תרופה מסוימת או טיפול מסוים שלפי ניסיונו יכול להציל את חייו, שומעים לחולה (שו"ע תריח, א). וזה בתנאי שיש הגיון מסוים בדברי החולה, שאז אנו סומכים על הרגשתו. אבל אם מחלתו ידועה והחולה דורש טיפול שלדעת הרופאים אינו מועיל, שומעים לרופא (באו"ה שכח, י, 'ורופא'). וכן כאשר החולה ידוע כפחדן גדול, אם זה שמבין שם ברפואה בטוח שאין סכנה במצבו, אין מחללים עליו את השבת.

המתחסד לשאול רב, אם לחלל שבת כדי להציל חולה מסוכן, הרי זה שופך דמים, כי בעוד שהוא שואל, מצבו של החולה עלול להחמיר, והתורה צוותה (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וגם הרב שתלמידיו שואלים זאת מגונה, שהיה צריך ללמד אותם שפיקוח נפש דוחה שבת (ירושלמי יומא פ"ח ה"ה; מ"ב שכח, ו).

ג – על מי מחללים שבת כדי להצילו

אמרו חכמים סברה: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה, ב). אולם למעשה, גם כשברור שהניצול לא ישמור שבת, מצווה לחלל שבת כדי להצילו, כי זו מגמת התורה, להוסיף חיים. ולכן, מחללים שבת גם על שוטה שפטור מן המצוות, וכן מחללים שבת על הצלת חולה מחוסר הכרה שעומד למות, כדי לקיים אותו עוד שעה אחת (באו"ה שכט, ד, 'אלא').

מחללים שבת כדי להציל עובר שברחם אמו, גם כשהוא בן פחות מארבעים יום (בה"ג; ריטב"א; באו"ה של, ז, סוד"ה 'או').

וכן מחללים שבת על תינוק שנולד טרם זמנו. ואף שבעבר היה ברור שכל מי שנולד בחודש השמיני להריון ולא נגמרו שערותיו וציפורניו לא יחיה, ולכן לא חיללו עליו את השבת כדי להצילו, כיום שהרפואה השתכללה ויש אינקובטורים, כל אימת שהרופאים מעריכים שיש סיכוי שהפג יחיה ויעמוד על רגליו, מחללים עליו את השבת כדי להצילו (עי' שו"ע של, ז-ח; שש"כ לו, יב, הערה כו).

מעיקר הדין אסור ליהודי לחלל שבת עבור גוי, שכן מותר לחלל שבת רק עבור מי שנצטווה בעצמו לשמור שבת. אולם למעשה הלכה זו מתקיימת רק כאשר יש שם גוי שיכול להציל את חבירו. אבל כאשר אין שם גוי שיכול להצילו, צריך היהודי לטפל בגוי, גם כאשר הדבר כרוך בחילול שבת. שהואיל ואנו רוצים שגויים יצילו יהודים, גם אנו צריכים להציל אותם. נמצא שהצלת הגוי בשבת בכלל פיקוח נפש.[2]


[2]. יסוד ההיתר כדי למנוע סכנה מיהודי מבואר בחת"ס יו"ד קלא, ודברי חיים או"ח ב, כה. וכ"כ אג"מ או"ח ד, עט; רשז"א בשש"כ מ, הערה מז; צי"א ח"ח טו, ו; ח"ט יז, א; יבי"א ח, לח. ויש להוסיף שלרמב"ן (הוספות לעשה טו), מחללים שבת על הצלת גר תושב. וכן דעת רשב"ץ. ויש אומרים שגם בלא קבלת המצוות בפני שלושה מי ששומר בפועל שבע מצוות נחשב כגר תושב (מהרי"ץ חיות, רמ"ד פלאצקי). וכ"כ הרב רבינוביץ' במלומדי מלחמה מג. ולדעת רבים אין מחללים שבת על גר תושב, וגם אין כיום דין גר תושב. אבל לכל הדעות מצילים כמבואר למעלה. ובבית חולים שמתנהל על פי ההלכה, יש להעדיף לקבוע בשבת תורנות לרופאים ואחיות גויים. ואם הגיע גוי עם מחלה שהרופא היהודי מומחה יותר ברפואתה, ורגילים בימות החול לפנות אליו במקרים שכאלה, כך יעשו גם בשבת, והרופא היהודי יטפל בחולה הגוי גם במלאכות דאורייתא.

ד – האם טוב להיעזר בגוי או קטן כדי למעט באיסור

כפי שלמדנו (לעיל כה, א), כאשר יהודי עושה מלאכה בשבת הוא עובר באיסור תורה, וכאשר היהודי מבקש מגוי לעשות עבורו את המלאכה, היהודי עובר באיסור מדברי חכמים בלבד. וכן קטן שלא הגיע למצוות שעושה מלאכה בשבת עובר באיסור חכמים בלבד (לעיל כד, א). ולכאורה לפי זה, כאשר צריך לעשות מלאכה להצלת חולה, עדיף לבקש מגוי או קטן לעשות את המלאכה, כדי להפחית את האיסור. אלא שאמרו חכמים: "אין עושים דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל" (יומא פד, ב; שו"ע שכח, יב). כלומר, גם כאשר נמצא שם גוי או קטן, אין לבקש ממנו לעשות את המלאכה, אלא יעשה אותה יהודי מבוגר. ובארו הראשונים שהטעם לכך, שמא הגוי והקטן יתרשלו בהצלה (תוספות). וגם כאשר ברור שלא יתרשלו, יש לחשוש שהרואים יטעו לחשוב, שאין ראוי להציל חולה מסוכן בשבת על ידי יהודי מבוגר, וכשיבוא לפניהם בעתיד חולה מסוכן, יתעכבו כדי לחפש נוכרי או קטן, ובינתיים החולה ימות (ר"ן).

ולכן כתבו הראשונים, שכאשר ישנם שם אנשים שונים שיכולים לעשות את מלאכת ההצלה, מצווה על הנכבדים לעשותה, כדי שילמדו הכל, שפיקוח נפש דוחה שבת, ואין חובה לחפש דרכים למעט במלאכת ההצלה (ריא"ז, תשב"ץ, מ"ב שכח, לד).

אמנם כאשר המצב אינו בהול, וניתן בקלות להיערך לכך שגוי או קטן יעשה את המלאכות הנצרכות בשבת בלא שום עיכוב, למרות שמותר לכתחילה לגדול לעשות את הנדרש לצורך החולה, יותר מהודר שגוי או קטן יעשו את המלאכות, כדי למעט באיסור (שש"כ לח, ב). אבל כאשר יש אפילו צל של חשש קלוש, שמא ההזדקקות לגוי או לקטן תגרום לעיכוב בהחשת ההצלה בהווה או בעתיד, מוטב שיהודי מבוגר יעשה את המלאכה.[3]


[3]. לרשב"א ולר"ן, שבת דחויה מפני פיקוח נפש, ולמהר"ם מרוטנבורג שבת הותרה. ומשמעות המחלוקת לכאורה, שלסוברים 'דחויה' יש למעט באיסורים, ואם אפשר צריך לעשות את המלאכות בשינוי או על ידי גוי או קטן. ולסוברים הותרה, יש לעשות הכל כרגיל, שהכל מותר לכתחילה. אולם למעשה המחלוקת מצומצמת מאוד, שכן גם לסוברים 'דחויה' יש להעדיף שישראל יעסוק בהצלה ולא גוי (שועה"ר שכח, יג), כפי שמבואר ביומא פד, ב, ובראשונים שם, שאם יתנו לגוי, יש לחשוש שיתרשל בהצלה (תוס'), ואולי זה יגרום להתרשלות בעתיד (ר"ן). ולכן אף שכתב הרמ"א שכח, יב, שיש להעדיף גוי וקטן ושינוי, דעת רוב ככל האחרונים כשו"ע שם, שיש להעדיף להציל על ידי ישראל (ט"ז, א"ר, תו"ש, מ"ב לז, שש"כ לב, ו). אמנם כאשר אין שום חשש התרשלות, לא בהווה ולא בעתיד, עדיף למעט באיסור, ולבקש מגוי לעשות את המלאכה. שכן מבואר בשבת קכח, ב, לגבי יולדת שמצבה אינו בהול, שאם אפשר לשנות משנים כדי למעט באיסור. וכ"כ בשש"כ לח, ב. ובסדר העדיפויות, עדיף על ידי גוי, ואחריו בקטן, ואחריו בשינוי, ואחריו בשניים יחד.

ה – האם ראוי להשתדל לשנות כדי למעט באיסור

כאשר עוסקים בהצלת נפשות בשבת מתעוררת דילמה גדולה, מצד אחד, עדיף לכאורה לעשות את המלאכות הנצרכות בשינוי, שכל מלאכה שנעשית כדרכה – איסורה מהתורה, ואם היא נעשית בשינוי – איסורה מדברי חכמים בלבד (לעיל ט, ג). ומצד שני, אמרו חכמים: "הזריז הרי זה משובח" (יומא פד, ב; שו"ע שכח, ב), ולשם כך עדיף שלא יהיו על המציל שום מגבלות, אלא יפעל כדרך שרגילים לפעול בימות החול. שאם לא כן, המחשבות על הדרכים להפחית באיסורים והניסיון לבצע את המלאכה בשינוי, עלולים לעכב אותו, ובמיוחד אם יחשוב שעליו ללכת לשאול רב כיצד להפחית באיסורים.

למעשה, הכלל היסודי הוא, שההצלה צריכה להתבצע באופן הטוב והמהיר ביותר, ואם הניסיון לעשות את המלאכות בשינוי עלול לעכב את הטיפול, עדיף לבצע את מלאכת ההצלה כרגיל בלא שינוי. שכן מצד הדין מותר למציל לעשות את המלאכות כדרכן, שפיקוח נפש דוחה שבת. אמנם כאשר ברור שהשינוי לא יגרום לשום פגיעה בהצלה, עדיף לכתחילה לשנות. ולכן טוב שרופאים ואחיות ואנשים שעוסקים בהצלה, ילמדו כיצד למעט באיסורי שבת.

התלבטות דומה יש ביחס לטיפולים שרגילים להעניק לחולים מסוכנים בימות החול, שחלקם אינם הכרחיים לצורך הצלת נפשו ממוות. אלא שהואיל והמטפלים אינם יודעים מה נחוץ ומה לא נחוץ, ההוראה היא לטפל בחולה בשבת כדרך שמטפלים בו בחול. אמנם מי שמבין ברפואה ויודע בוודאות שמלאכה מסוימת אינה נצרכת להצלת נפשו של החולה, או שאפשר לדחותה למוצאי שבת, ימנע מלעשותה בשבת (שו"ע שכח, ד). ועושים בשבת טיפולים שנועדו להפגת כאבים, גם כשידוע שאינם מועילים לריפוי המחלה, מפני שעל ידי הפגת הכאבים יהיה לחולה יותר כוח להתגבר על מחלתו.[4]


[4]. לכאורה לדעת הסוברים ששבת 'הותרה' לצורך פיקוח נפש, כל הטיפולים שרגילים לעשות לצורך חולה מותרים ואין צורך לשנות או למעט בהם, וכך משמע מדברי השו"ע שכח, ד: "עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול". ובבאו"ה 'כל' כתב, שהואיל ולדעת רוב מכריע של הראשונים שבת 'דחויה' אצל פיקוח נפש, אין לעשות מלאכות דאורייתא שאינן נצרכות להצלת נפשות. בנוסף לכך, כתב הרמ"א שכח, יב, שכאשר אפשר, נכון לשנות בדרך עשיית המלאכות. אולם נראה שלמעשה אין כמעט מחלוקת. שכן כל מה שמועיל להפגת כאבים או חיזוק החולה עושים גם לדעת המ"ב, כי יש לזה השפעה עקיפה על יכולתו להבריא (שש"כ לב, כב; נז). ומנגד, כאשר אפשר לעשות את המלאכה בשינוי בלי לגרום לעיכוב או רשלנות, עדיף לעשות בשינוי, וכפי שנפסק לגבי יולדת (שו"ע של, א). וכ"כ בבא"ח ש"ב תצוה טו. ואמנם יש סוברים שיולדת הוא מקרה יוצא דופן ובשאר החולים אין צריך לשנות כלל ממה שעושים בימות החול (אול"צ ח"ב לו, ב-ג, הליכות עולם ח"ד תצוה א, ד). אולם הנראה כפי שכתבתי למעלה, שכאשר אין שום חשש שהשינוי יגרום לעיכוב בטיפול, עדיף לשנות ולמעט במלאכות. וכן למדנו במנחות סד, א, ושו"ע שכח, טז, לעניין חיתוך תאנים לצורך חולה מסוכן שצריך למעט באיסורים. אלא שכדי שלא יחששו לטפל בחולה, ההוראה הבסיסית היא שעושים לחולה "כל שרגילים לעשות לו בחול" (שו"ע שכח, ד), וכל הנוהג כך, למרות שהיה יכול לשנות, עושה כשורה, שפיקוח נפש דוחה שבת. ונלענ"ד שלהגדרה זו כל הפוסקים יסכימו, שאף אם יאמרו שלסוברים 'הותרה' אין צורך בזה, מדוע שלא לחוש לכתחילה כשאפשר לדעת רוה"פ הסוברים 'דחויה'. ועי' בהרחבות. והנהלות בתי החולים צריכות לבחון את נהלי השבת, בסדרי הניתוחים, הבדיקות, החלפת המצעים והבישולים, כדי לצמצם עד כמה שאפשר באיסורים בלי לפגוע בטיפול הנדרש. וכן ראוי לתת עדיפות לגויים במשמרות השבת.

ו – הנסיעה לבית חולים

בעת שצריכים להבהיל חולה לבית החולים, יש לנסוע כדרך שרגילים לנסוע ביום חול, שאם ינסו לשנות, יש חשש שיתעכבו או יסתכנו בדרך. ואפשר לנסוע ברכב פרטי או להזמין אמבולנס. וכל מה שצריך לקחת לצורך ריפוי החולה או היולדת, כגון תרופות נחוצות, מסמכים רפואיים ותעודת זהות, מותר להביא מהבית למכונית, גם כאשר אין שם עירוב. וגם דברים שאינם נחוצים לצורך פיקוח נפש, אבל חשובים לחולה או למלווה שלו, כגון בגדים נוספים, מאכלים, ספרים, מותר לקחת לבית החולים, אלא שאם אין שם עירוב, יקחו אותם בשינוי, ובנוסף לכך ילכו ברציפות מהבית עד שיניחום בתוך המכונית, שבאופן זה הטלטול נעשה בדרך של 'שבות דשבות', וכיוון שהוא לצורך גדול – מותר. ואם הם מוקצה אסור לקחתם, אבל אם היו מונחים בתיק יחד עם דברים נחוצים, מותר להביא את התיק. וכאשר ידוע שבמוצאי שבת יצטרכו מאוד לדברי מוקצה, ככסף וטלפון נייד, מותר להכניסם לתיק בשינוי, ולהביאם לבית החולים אגב התיק. וכאשר צריך להבהיל במהירות את החולה לבית החולים ואין זמן לחשוב על דרכי הטלטול, אפשר לקחת את כל הדברים הנחוצים גם אלה שהם מוקצה בלא להתאמץ לשנות.[5]

לאחר שמגיעים לבית החולים וחונים במקום שאינו מפריע להגעת כלי רכב אחרים, לכאורה אסור לכבות את הרכב. שכן עד עתה הנסיעה היתה לצורך החולה, אולם הכיבוי נועד לצורך המכונית, כדי לנעול אותה מפני גנבים. וכן כיבוי הפנסים הוא כדי שהמצבר לא יגמר. ולכן כאשר אפשר, יש לבקש מגוי שיכבה את המנוע והפנסים וינעל את הרכב.

ואם אין שם גוי, או שהחיפוש אחריו עלול לעכב את ליווי החולה, מותר ליהודי לכבות את הרכב והפנסים בשינוי, שאז האיסור מדברי חכמים בלבד. כגון שיתפוס את המפתח והכפתור של הפנס באחורי האצבעות. וכן ינעל את הרכב בשינוי, על ידי לחיצה על השלט בגב האצבע, ואז למרות שהפנסים נדלקים עקב כך, הם נדלקים בשינוי. וטעם ההיתר, משום שהתירו חכמים "סופם משום תחילתם", שאם הנהג ידע שלא יוכל לכבות ולנעול את הרכב, בפעם הבאה אולי ישתמט מלהסיע חולה לבית החולים, ועל כן התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם, כדי להקל על המסייעים בהצלת נפשות.[6]


[5]. לדעת רבים די בהליכה רצופה מהבית למכונית כדי להתיר נשיאת דברים נחוצים (שכן לדעת רבים הרחובות שלנו כרמלית, ובהליכה רצופה אין איסור תורה לרוה"פ, עי' כא, 3), ובשעת הצורך כשאין יודעים כיצד לשאת בשינוי, אפשר לסמוך עליהם. אבל לכתחילה נכון לשאת את הדברים בשינוי, ולצאת בזה ידי כל הפוסקים.    ←

בספרים רבים הרחיבו בביאור דרכי הנסיעה בשינוי, אולם העיסוק בזה עלול להכביד מאוד על מלאכת ההצלה, ולעיתים אף ליצור סכנה בדרך, ולכן ככלל, ההוראה היא לנסוע בלי שינוי, ורק מי שיודע לשנות בלא שום סיכון, רצוי שישנה. וכ"כ בנשמת אברהם רעח, ד, 37, בשם רשז"א. ועי' בהערה הקודמת. לעניין הטלטול עי' בשש"כ מא, לג, וארח"ש כ, פה. ולעניין המוקצה עי' בהרחבות. חייל שנקרא למלחמה, רשאי לקחת גם תפילין, שבשעת הדחק סומכים על הסוברים שאינן מוקצה (לעיל כג, ח).

[6]. עי' שש"כ מ, עב, הערות קמו, קנג; נשמת אברהם רעח, ד, 24 ו-28; וחזו"ע ח"ג עמ' שכא. ובכל מקום שמדובר על כיבוי, כשהוא נעשה בשינוי, הרי זה 'שבות דשבות', ומותר במקום הפסד (לעיל ט, יא). אמנם כאשר גורמים לפנסים להדלק בשינוי, הוא 'שבות' אחד, וההיתר בזה הוא על פי הטעם של התירו סופם משום תחילתם. ואולי אפשר לומר שמעוד צד המלאכה מדרבנן, כי היא פסיק רישא דלא ניחא ליה.

ז – בחירת בית החולים ורופא לנסוע אליו

כאשר צריכים לנסוע עם חולה מסוכן או יולדת לבית חולים, יש לנסוע לבית החולים הקרוב, כדי שלא להוסיף בחילולי שבת. ואף שיש בתי חולים שנחשבים טובים יותר, לגבי טיפולים שגרתיים כפציעות, לידות ומחלות רגילות, אין הפרש משמעותי בין בתי החולים ויש לנסוע אל הקרוב. וגם כאשר החולה או היולדת מעדיפים את בית החולים הרחוק מפני שהוא זול יותר, או שחדריו נאים יותר, כיוון שאין בזה שיקול רפואי הכרוך בפיקוח נפש, אסור להאריך את הנסיעה לשם כך. וכן יולדת שמתגוררת במרכז הארץ, אם שהתה בשבת בצפון או בדרום, תיסע ללדת בבית החולים הסמוך.

וכאשר מדובר במקרה מסובך שעל פי השיקול הרפואי יש עדיפות לבית החולים הרחוק, מותר לנסוע אליו. למשל, כאשר בית החולים הרחוק נודע כמתמחה יותר בטיפול במחלה זו. וכן כאשר המחלה מורכבת, והחולה כבר מוכר בבית החולים המרוחק, ושם יוכלו להעניק לו במהירות את הטיפול המתאים. וכן יולדת שנמצאת בסיכון מיוחד ובבית החולים המרוחק כבר נקבעה המדיניות לטיפול בה. והכל לפי ההדרכה הרפואית המקובלת, שככל שמדובר במקרה מורכב וקשה יותר, כך מותר להאריך יותר את הדרך עבורו, אבל כאשר מדובר ביתרון רפואי קל, אפשר להאריך את הדרך רק במעט. וכשם שביום חול אין מדריכים את החולים והיולדות שמתגוררים בצפון הארץ או דרומה לנסוע על כל סיבוך קל לבית החולים הטוב ביותר שנמצא במרכז הארץ, כך גם בשבת אין היתר להאריך את הנסיעה אליהם, כי זו היא הארכה מעבר לשיקול הרפואי המקובל.

ואם לטענת היולדת בבית החולים המרוחק יטפלו בה יותר טוב מבחינה רפואית, למרות שאין בסיס אמיתי לדבריה, אפשר להאריך במעט את הדרך כדי ליישב את דעתה, אבל אסור להאריך לשם כך את הדרך בהרבה.

ככלל יש להעדיף בית חולים שמתנהל על פי ההלכה, ואף בשבת אפשר להאריך מעט את הנסיעה כדי להגיע אליו, שעל ידי כך ימעטו בעשיית איסורים בבית החולים וגם הרגשתו של החולה תשתפר, אבל אין להאריך את הנסיעה בהרבה כדי להגיע אליו.[7]


[7]. גם כאשר גישתו הרפואית של בית החולים הרחוק מתאימה יותר להשקפת החולה, כגון שהוא נוטה להעדיף לידות טבעיות על פני ניתוח קיסרי, מותר להאריך את הדרך כדי לנסוע אליו. אבל כיוון שאין זה יתרון מובהק, וברוב המקרים הוא אינו בא לידי ביטוי, אין להאריך את הנסיעה בהרבה כדי להגיע אליו.

כאשר מבחינה רפואית אין סיבה להעדיף את הרופא הרחוק, אבל החולה סבור שמבחינה רפואית הוא עדיף. כתב בציץ אליעזר יג, נה-נו, ששומעים לחולה ומרבים בחילול שבת כדי לקרוא לו, שאמרו בירושלמי (נדרים פ"ד ה"ב): "לא מכל אדם זוכה להתרפות", וכן דייק מבבלי ע"ז נה, א, שנגזר על היסורים שיצאו על ידי רופא מסוים, ולכן שומעים לחולה שתובע רופא מסוים. וכיוצא בזה כתב בשש"כ לב, לח. וכ"כ בתורת היולדת ז, ב, שאם היולדת סבורה שהרמה הרפואית טובה יותר בבית החולים הרחוק, מותר לנסוע אליו. והעיר רח"פ שיינברג על כך (שם בהערה ד), שבמצב רגיל צריך לסמוך על בית החולים הקרוב, שאין להתיר חילול שבת כדי ליישב דעתו של החולה אלא במצב שידוע לחז"ל שאם לא יישבו את דעתו – יסתכן. ונלענ"ד שבמקרה שאין סיבה רפואית ממשית להעדיף את בית החולים הרחוק, ולמרות זאת תחושתו של החולה – שהרחוק עדיף לו מבחינה רפואית, או שלדעתו יוכל להתאושש שם יותר מפני שקרוביו גרים בקרבתו ויקל עליהם לבקרו שם, שמותר להאריך לו את הדרך במקצת כדי להגיע לרחוק, אבל אסור להאריך בהרבה. והטעם לכך, שעושים לחולה המסוכן "כל שרגילים לעשות לו בחול" (רמב"ם ושו"ע שכח, ג), אבל מעבר לזה הוא פינוק. וגם ביום חול, העמדה הרפואית היא, שנכון להאריך את הדרך במקצת כדי ליישב את דעתו של החולה המסוכן או היולדת, אבל להאריך בהרבה אין צורך. וכן מצינו (שבת קלג, ב; שו"ע שלא, ב) שמותר בתוך תהליך המילה לחתוך גם ציצים שאינם מעכבים, למרות שחיתוכם בנפרד אסור מהתורה. שהואיל ומילה דוחה שבת, כל הכלול במילה דוחה שבת (רש"י). ואפשר לומר שגם בשעה שנוסעים אפשר להאריך מעט בנסיעה לבית החולים שהחולה סבור שעדיף מבחינה רפואית. אבל אם מאריכים בהרבה, תוספת הנסיעה כבר אינה נלווית לעיקר הנסיעה, והרי היא כנסיעה נפרדת שאסור לבצעה שלא לצורך הצלת נפשות. אבל כשגם החולה מודה שאין ברחוק תועלת רפואית אלא רק הרגשה טובה יותר, אין להאריך את הנסיעה כלל. ועי' בתורת היולדת ז, סוף הערה ד. ויש להוסיף, שבמחלה מורכבת, לעיתים יש תועלת רפואית בהכרות אישית עם אדם מהצוות הרפואי.

כתב בתורת היולדת ז, ג-ד, שאין להאריך את הנסיעה כדי להגיע לבית חולים שמהדר יותר בכשרות, אבל אם ברחוק יותר ימעטו בחילול שבת, יתכן ועדיף לנסוע למרוחק, משום שמוטב לעשות יותר פעולות במלאכה אחת מאשר פחות פעולות בכמה מלאכות (עפ"י מנחות סג, ב; עב, א). ויש להוסיף, שאולי גם משום שהחולה נותן יותר אמון בצוות הרפואי שבבית החולים הדתי, אפשר להאריך במעט את הנסיעה אליו.

אם היולדת טוענת בפני נהג האמבולנס שהיא מעדיפה את הרחוק כי מבחינה רפואית הוא טוב יותר לדעתה, ובאמת הסיבה להעדפתה כי חדריו נאים יותר, חילול השבת נזקף לחובתה, שכן הנהג אינו יכול לדעת שלא אמרה את האמת, ומבחינתו זהו ספק פיקוח נפש שמחללים שבת עבורו.

ח – נסיעה של מלווי חולים ויולדת לבית חולים

חולה שמגיע לבית חולים זקוק בדרך כלל למלווה, כדי לסעוד אותו ולדאוג שהצוות הרפואי יאבחן את מצבו כראוי, כי לפעמים מרוב עומס, חולים שאין מי שיעמוד לצידם נשכחים. ולכן אם נודע לבני משפחה שקרובם אושפז בבית חולים בעקבות מחלה או פציעה רצינית, ואין עמו מלווה, על אחד מהם לנסוע אליו בשבת.

וכן צריך ללוות יולדת שנוסעת לבית חולים, וגם אם היא אינה מבקשת זאת, צריך שבעלה או אמה או תומכת לידה תסע עמה לבית חולים. ואם היולדת או החולה מגיעים לבית החולים בלא מלווה, מותר להזעיק מלווה שיסע בכוחות עצמו לבית החולים. ואף שהטיפול ביולדת פשוט ומוכר, יש לחשוש שמא מתוך הבהלה תיכנס לסכנה, ולכן התירו לחלל שבת עבורה בכל מה שנצרך לחולה מסוכן (שו"ע של, א; מ"ב ג; באו"ה 'ומדליקין').

בשנים האחרונות ישנן יולדות שמבקשות שגם הבעל וגם האמא יסעו עמהן לבית חולים, ויש שמבקשות להיעזר גם בתומכת לידה (דולה). אבל כיוון שאין בזה צורך רפואי הקשור להצלת נפשות, רק מלווה אחד יכול להצטרף לנסיעה, הבעל או האם או תומכת לידה. ורק במקרים חריגים, כאשר היולדת נכנסת להיסטריה ותובעת שגם בעלה וגם אמה יסעו עמה, יוכלו שניהם לנסוע. וכן אם מחמת חרדתה היא תובעת שיזעיקו את תומכת הלידה, אפשר להענות לבקשתה. אבל אסור לתכנן מראש שיסע עמה בשבת יותר ממלווה אחד.

ויש חולקים וסוברים שצריך להיענות לבקשת היולדת, גם כאשר היא אינה בהיסטריה, שאם תרצה שיסעו עמה בעלה ואמה ותומכת לידה – יסעו כולם, כדי ליישב את דעתה. ולדעתם מותר גם להאריך את הנסיעה כדי להביאם, או להתקשר אליהם כדי שיסעו בכוחות עצמם לבית החולים. אולם נראה שזה פינוק מוגזם, שאינו מצדיק נסיעה בשבת. וכך המנהג הרווח שרק מלווה אחד מצטרף ליולדת. ואם הנסיעה ארוכה והם נוסעים ברכב פרטי והבעל מתכוון לנהוג, יוכלו לצרף את תומכת הלידה או האם, כי לעיתים יש צורך באדם נוסף שיחיש עזרה ליולדת בעת הנסיעה.

כאשר יש ליולדת ילדים קטנים בבית, צריך לתאם מראש עם השכנים, שבמקרה ויסעו בשבת, יסכימו לשמור על הילדים. ואם הם גרים לבדם במקום נידח, או שהשכנים שלהם אנשים רעים או חשודים שמסוכן להשאיר אצלם את הילדים, ואין אפשרות להשאיר את הילדים לבדם בבית, כי הם עלולים להסתכן שם, מותר לצרף אותם לרכב שנוסעים עמו לבית חולים, ואף להאריך מעט את הדרך כדי להביאם למשפחה שתוכל לשמור עליהם.[8]


[8]. כדי ללוות יולדת או חולה מותר לעבור באיסורי תורה, כשם שהתירו להדליק אור ליולדת, גם כשאין בזה צורך כל כך (שו"ע של, א; מ"ב ג, ובאו"ה 'ומדליקין'). ק"ו כאשר ההנחה המקובלת היא, שהחולה צריך מלווה בבית החולים שידאג שיטפלו בו כראוי (נשמת אברהם או"ח רעח, ד, 29; של, ו, בשם הרב נויבירט; הרב יואל קטן אסיא ט). ואם יש שם גוי שיכול להסיע את הילדים, אפשר להקל ולהסיעם לקרובי משפחה או ידידים, גם כאשר ניתן בדוחק להיעזר בשכנים. וכאשר אין צורך בנסיעה נוספת או בהארכת הנסיעה כדי לצרף את תומכת הלידה או את האם, גם כשהיולדת אינה בהיסטריה גמורה, אם היא דורשת שיסעו עמה למרות השבת, אפשר בדוחק לצרפם. אבל אסור לתכנן מראש שיסעו עמה, כי באמת אין צורך ביותר ממלווה אחד.

גם יולדת שרוצה לסמוך על דעת המקילים ושיסעו עמה שני מלווים, צריכה לבחון את עצמה היטב, עד כמה נחוץ לה שיבוא עמה עוד מלווה. למשל, אם הלידה היתה מתרחשת בשבת חתן, כאשר האמא שלה או הדולה מארחת אורחים רבים, ואם תיסע עמה לבית החולים, לא תוכל לחזור אל אורחיה עד מוצאי שבת, ולא תשתתף בעליה לתורה של בנה. אם גם אז היתה דורשת שבנוסף לבעלה גם האמא או הדולה תצטרף, והן היו מסכימות, סימן שהדבר נחשב אצלן כפיקוח נפש, ולדעת המקילים מותר להן להצטרף. אבל אם בשבת חתן היתה היולדת מוותרת עליהן, סימן שאין הדבר חשוב בעיניהן כפיקוח נפש, וגם בשבתות רגילות תסתפק במלווה אחד. ונהג האמבולנס אינו בחשבון כי הוא לא ישאר עם היולדת או החולה בבית חולים. (ועי' באג"מ או"ח א, קלב; אול"צ ח"ב לו, כג; ובאו"ה של, א, 'ומדליקין'; וחזו"ע ח"ג עמ' שכ). והנכון שלא לסמוך על דעת המקילים, כי אין בליווי הנוסף תועלת לפיקוח נפש, וזכות השבת מועילה יותר.

ט – האם מותר לאמבולנס, לחולה ולמלווים לחזור למקומם

אם התברר שלא נשקפת לחולה סכנה ושחררו אותו מבית החולים, אסור לחולה ולמלוויו לחזור לביתם תוך חילול שבת. ורק בשעת הצורך, כשהחולה נזקק למנוחה, מותר להחזיר אותו לביתו על ידי נהג גוי, אבל למלווה שלו אסור להצטרף לנסיעה זו. ואם החולה זקוק למלווה שיסייע לו, מותר גם למלווה להצטרף לנסיעה (עי' להלן כח, ב).

וכן הדין לגבי יולדת שהובהלה לבית חולים, ולאחר בדיקה התברר שעוד לא הגיע זמן לידתה ושחררו אותה – אסור ליולדת לחזור לביתה תוך חילול שבת. ובשעת הצורך, אם היולדת נחשבת כחולה, כגון שהיא צריכה לשכב, מותר לה לחזור לביתה על ידי נהג גוי, אבל למלווה שלה אסור להצטרף.

נהגי אמבולנס בישובים מרוחקים, שיש צורך שיהיה בהם אמבולנס לשעת חירום, רשאים לחזור לישובם אחר שהסיעו חולה לבית חולים. אבל אינם רשאים להחזיר עמם את החולה והמלווה שלו לישוב, מפני שהסעתם כרוכה באיסורי תורה, שעל ידי תוספת המשקל שלהם האש במנוע בוערת יותר. וגם אם האיסור היה מדברי חכמים בלבד, אסור היה להם לחזור עם יהודי.[9]

נהגי אמבולנס בעיר שנסעו לטפל בחולה, אינם רשאים לחזור לתחנת מד"א לאחר סיום הטיפול, שהואיל ויש ברכבם מכשיר קשר, יוכלו להזעיקם מהמקום שבו הם חונים. ואם יש להם בכך צורך ממשי, כגון שיתכן ויצטרכו לצרף אליהם בנסיעה הבאה חובש נוסף או ציוד נוסף, או שהם נחים בתחנה כדי שיטיבו לטפל אח"כ בחולים, מותר להם לחזור לתחנת מד"א.

אם הזעיקו אמבולנס כדי לטפל בחולה מסוכן ועד שהאמבולנס הגיע נמצאה דרך אחרת להבהיל את החולה לבית חולים, יש להתקשר לאמבולנס כדי לבטל את ההזמנה. כי אולי יש צורך להציל חולה במקום אחר, והאמבולנס אינו יכול לנסוע להצילו כי הוא נוסע לשווא למקום שכבר אין בו צורך. בנוסף לכך, יש לחשוש שבעתיד אנשי הרפואה יתרשלו בנסיעתם בשבת, מפני שיחשבו, אולי הצורך התבטל ולא הודיעו להם מפני שלא רצו להתקשר בשבת.

נהג שהסיע יולדת לבית חולים ובאמצע הנסיעה אמרה היולדת שפסקו ציריה, באופן שאם היתה נשארת בביתה לא היתה מעלה כלל בדעתה לנסוע לבית החולים – אין היתר להמשיך בנסיעה, ועליהם לעצור ולחנות במקום בטוח עד צאת השבת (רשז"א). ואם מדובר באמבולנס שצריך מסיבות של פיקוח נפש לחזור למקומו, יסתובב הנהג ויחזור למקומו, והיולדת ומלוויה רשאים להישאר באמבולנס ולחזור עמו.

רופא שהוזעק לטפל בחולה מסוכן, אף שמותר לו לנסוע בלא לברר את הפרטים, שספק פיקוח נפש דוחה שבת, יותר טוב שיתקשר כדי לברר את מצב החולה, מפני שיתכן ויתברר לו שאין צורך בנסיעה, ועדיף למעט בעשיית איסורים. וגם כאשר ברור שהחולה מסוכן ונזקק לרופא, יש תועלת בשיחה, כי אולי יש צורך לתת כבר עכשיו הדרכה מסוימת לטיפול בחולה, ואולי יתברר שהרופא צריך להביא עמו בנסיעה ציוד נוסף.[10]


[9]. עיקר מה שהתירו חכמים סופן משום תחילתן, כמבואר בהלכה הבאה ובהערה 12, שייך לרופאים, אחיות ומתנדבים, שנצרכים לצאת פעמים רבות בשבת, ואם לא נקל להם לחזור, יש לחוש שישתמטו בעתיד מלהציל. אבל לא הקילו לחולה ומלוויו, שאין חשש שמא יתרשלו בעתיד, שאדם קרוב אצל עצמו ודואג לבריאותו, וגם אין מדובר באירועים שכיחים, שמשביתים באופן קבוע את מנוחת השבת. אמנם בשעת הצורך יהיה מותר לחולה לחזור על ידי נהג גוי, כדין חולה שאין בו סכנה שאומרים לגוי לעשות עבורו איסור תורה (שו"ע שכח, יז, מ"ב מז; להלן כח, ב). אבל למלווה אין להקל, שתוספת המשקל שלו גורמת ליותר הבערה (נשמת אברהם רעח, ד, 47; של, ט). ואם החולה נזקק למלווה, מותר למלווה להצטרף לנסיעה כשהנהג גוי.

[10]. למדנו בעירובין לב, ב, שעדיף לחבר לעשות איסור קל כדי להציל עם הארץ מאיסור חמור שאין בו פשיעה. וכן נפסק בשו"ע שו, יד, ומ"ב נו, שיש לחלל שבת כדי להציל יהודי משמד. ועפי"ז יש להתקשר לאמבולנס למנוע את המשך נסיעתו, שזה איסור חמור יותר, שיש בו הבערות רבות בכל משך הנסיעה. אולם מנגד אמר רשז"א טענה חזקה, שאין בנסיעה להצלת נפשות שום איסור, וממילא ההתקשרות בטלפון אינה ממעיטה באיסור (רשז"א ב'הצבא כהלכה' לב, א, 3). וכ"כ בתורת היולדת כא, הערה ב בשם ריש"א. אולם העיר שם הרח"פ שיינברג, שגם כשעוסקים בהצלת נפשות יש למעט באיסורים, וכפי שכתב במ"ב שכח, לה. ונראה שגם מצד פיקוח נפש חייבים לבטל את ההזמנה, שאולי יש עכשיו חולה מסוכן שאין נוסעים להצילו בגלל הנסיעה הזו. בנוסף לכך, כל הזעקת שווא עלולה לגרום להתרשלות בעתיד, ק"ו אם ידעו שבשבת אין מבטלים את הזעקת הרופא או האמבולנס.

אם בעת הנסיעה פסקו צירי הלידה אסור להמשיך לנסוע (רשז"א מנחת שלמה ח"א צא, כא; נשמת אברהם של, כה, 7). אבל אם היו נוסעים עם נהג אמבולנס יהודי ממקום מרוחק שצריך לחזור עם האמבולנס למקומו, אין הנהג צריך לעצור להם כדי להורידם, כיוון שעצירה זו כרוכה בתוספת הבערה בפנסים ובמנוע, וכיוון שהם כבר על הרכב הרי הם חוזרים עמו.

י – נסיעת רופאים ואחיות לתורנות בשבת וחזרתם לביתם

רופא שנקבעה לו תורנות לשבת בבוקר, ומפני המרחק הרב אינו יכול להגיע ברגל מביתו לבית החולים, חובה עליו לנסוע לבית החולים לפני השבת, כדי שלא יצטרך לחלל את השבת בנסיעה לבית החולים. ואמנם בדיעבד, אם לא נסע לבית החולים לפני כניסת השבת – מותר לו לנסוע אליו בשבת, שפיקוח נפש דוחה שבת. אלא שאם הוא יודע לפני כניסת השבת שיש לו תורנות בשבת, חובה עליו להתכונן לשבת ולשבות בבית החולים או סמוך לו (אג"מ או"ח א, קלא).

והנכון ביותר לשכור נהגים גויים שיסיעו את הרופאים והאחיות מביתם לבית החולים. וכך יוכלו הרופאים והאחיות לענג את השבת בביתם, וכשיגיע זמנם לצאת לבית החולים, יסעו לשם בעזרת גוי. ואף שאסרו חכמים ליהנות ממלאכת גוי בשבת (לעיל כה, א), לצורך חולים התירו. [11]

רופאים ואחיות שסיימו את התורנות שלהם בשבת בבוקר, רשאים לחזור לביתם על ידי נהג גוי. שהתירו חכמים ליוצאים בשבת לצורך הצלת נפשות לעבור על איסור חכמים כדי לחזור לביתם, כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא. שאם יאלצו להישאר בבית החולים עד צאת השבת, יגרם להם ולבני משפחתם צער רב, ויש לחשוש שבעקבות זה ירצו להתפטר מעבודתם או להשתמט מתורנויות בשבת.[12]


[11]. כתבתי למעלה כדעת אג"מ, אמנם לרשז"א, כשאין אפשרות להיעזר בנהג גוי, מותר לרופא להישאר בביתו עד שעת התורנות, וכשיגיע הזמן, ייסע לבית החולים לצורך פיקוח נפש. ואף שככלל נכון להתכונן לשבת באופן שימנע ממנו את הצורך לחלל שבת, אין צורך לעשות לשם כך מעשה גדול וקשה של יציאה מהבית לכל השבת תוך פגיעה בעונג שבת ובמשפחה. אמנם גם רשז"א הדגיש שאין להקל בזה אלא במקום שהנהלת בית החולים עושה מאמץ אמיתי למנוע חילולי שבת מיותרים. לפיכך, גם לדעתו אין להקל בזה כיום, מפני שאפשר לסדר את הנסיעה על ידי נהג גוי. ועל ידי גוי אפשר להקל ולנסוע אף יותר מי"ב מיל (שש"כ לב, הערה קו; מ, הערה עא. ועי' בסוף ההערה הבאה).

[12]. למדנו במשנה עירובין מד, ב, שהתירו ליוצאים להציל מחוץ לתחום ללכת אלפיים אמה לכל רוח. וכתבו התוס' 'כל' שהתירו "סופם משום תחילתם", שאם לא יתנו להם ללכת אלפיים אמה, יתרשלו מלצאת להציל. וכן התירו בר"ה כג, ב, למיילדת שיצאה מחוץ לתחום ללכת אלפיים אמה כאנשי העיר. וכ"כ בשו"ע (שכט, ט; תז). ועי' להלן ל, יא. ולרוה"פ התירו לשם כך רק איסורי חכמים (מ"א תצז, יח; ציץ אליעזר יא, לט), ואפילו איסורי חכמים לא תמיד התירו (הר צבי או"ח ב, י; מנחת שלמה א, ח). ובתוך י"ב מיל התיר במנחת שלמה תנינא ס, יא, לחזור על ידי נהג גוי. ויש אומרים שבשעת הצורך גם איסורי תורה התירו כדי שלא להכשילם לעתיד שיתרשלו מלהציל (עי' חת"ס או"ח רג, אג"מ או"ח ד, פ; עמוד הימיני יז). ועי' ב'הצבא כהלכה' כד, 18; ארח"ש כ, נט-סא, ובסוף הספר מאמר ה'. ובשש"כ מ, פא. ופג, ונשמת אברהם רעח, ד, 47.    ←

למעשה, כיוון שניתן לסכם שנהג גוי יחזיר את הרופאים והאחיות לביתם, אין להקל בשום אופן לחזור על ידי נהג יהודי. ואם יהיה מקרה שלא יהיה נהג גוי, אין חשש שיתרשלו בעתיד בגלל אותו מקרה. ועל ידי נהג גוי אפשר להקל גם מחוץ לתחום י"ב מיל, שכן לדעת רוב הראשונים גם בזה האיסור מדרבנן (רא"ש ורשב"א. להלן ל, א). בנוסף לכך, כאשר הם נמצאים בתוך רכב והכביש הוא כרמלית והיהודי אינו עושה דבר, יש מקום לומר שגם למחמירים אין בזה איסור תורה (ועי' אסיא ח"ז עמ' 241-249).

יא – קביעת ניתוח ומילה בימים הסמוכים לשבת

מי שצריך לקבוע לעצמו תור לניתוח, שלאחריו יצטרכו להמשיך לטפל בו תוך עשיית מלאכות שונות. וכן מי שצריך לעבור ניתוח שגורם לכאבים שנמשכים מספר ימים ופוגעים ביכולת לענג את השבת, כמו למשל עקירת שן בינה. אם אין דחיפות בקביעת התור, ראוי לכתחילה לקבוע את התור בשלושת הימים הראשונים של השבוע. אבל אם הרופא המומחה יכול לנתחו רק בשלושת הימים האחרונים של השבוע, מותר לקבוע את הניתוח באותם ימים, למרות שאפשר לקבוע תור בשלושת הימים הראשונים אצל מנתח פחות מומחה (עי' לעיל ב, י-יא).

כאשר הניתוח דחוף, גם כאשר אפשר לדחות אותו לשלושת הימים הראשונים של השבוע, אין לדחותו, כי לפעמים קורות תקלות והניתוח מתעכב מעבר לרצוי מבחינה רפואית.

וכן אשה שעומדת ללדת, וקבעו הרופאים שהיא צריכה זריקת זירוז, מותר לה לקבל אותה בערב שבת, למרות שמסתבר שהדבר יגרום שתלד בשבת (שש"כ לב, לג, הערה).

תינוק שהיה חולה ומילתו נדחתה ליום חמישי או שישי, נחלקו הפוסקים אם למולו באותם ימים. יש אומרים, שהואיל וכבר נדחתה מילתו מן היום השמיני הקבוע בתורה, אין למולו ביום חמישי או שישי, שמא אחר המילה יצטרכו לטפל בו ולחלל עליו את השבת, וכן נהגו רבים מיוצאי ספרד (רשב"ץ א, כא; רב פעלים יו"ד ד, כח; יבי"א ה, יו"ד כג). ויש אומרים, שאין חשש כל כך שמא יצטרכו לחלל עבורו שבת בעקבות מילתו ביום חמישי או שישי, וכיוון שיש מצווה להזדרז בביצוע הברית, יש לקיימה אפילו ביום חמישי או שישי (ש"ך יו"ד רסו, יח; מ"א שלא, ט). וכן המנהג הרווח אצל יוצאי אשכנז ותימן וחלק מיוצאי ספרד.

יב – מלחמה בשבת

מצווה לצאת למלחמת הגנה כנגד אויבי ישראל, ומצווה זו גדולה מהמצווה להציל חיי אדם. מפני שלמען הצלת חיי אדם אחד או אפילו חיי כמה אנשים, אין המציל חייב לחרף את נפשו, אבל כדי להציל את ישראל מיד אויביהם, מצווה על כל יחיד לחרף את נפשו (משפט כהן קמג; צי"א יג, ק, עי' פנה"ל ליקוטים ח"ב יא, ג).

ולכן אם באו אויבים לתקוף את ישראל, מצווה לצאת נגדם למלחמה, תוך סיכון נפשות וחילול שבת. וכן פסק הרמב"ם (שבת ב, כג): "ומצווה על כל ישראל שיכולים לבוא – לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת, ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת…". וכן כאשר נודע על אויבים או מחבלים שעומדים לתקוף יהודים, מצווה לצאת כנגדם למלחמה כדי להרתיעם. ואם יש תועלת מבצעית לצאת כנגדם בשבת – יוצאים בשבת (היכל יצחק או"ח לז, ג; עמוד הימיני טז. ועי' רמ"א שכט, ו).

ולא זו בלבד, אלא שגם כדי למנוע סכנה בעתיד מצווה לצאת למלחמה תוך סיכון נפשות וחילול שבת. וכפי שאמרו חכמים, שאם באו אויבים לבזוז אפילו תבן וקש בלבד מעיירות שסמוכות לגבול, "יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת" (עירובין מה, א). מפני שאם ידעו האויבים שהם יכולים לגנוב רכוש סופם שיבואו לפגוע בנפשות. וכן נפסק בשולחן ערוך (שכט, ו). ועל פי זה מצווה לקיים בשבת פעילות של ביטחון שוטף כדי להגן על הגבולות מפני האויב. וכיום כל הארץ נחשבת כמקום גבול לעניין פעילות מחבלים (הרב גורן). ולכן בכל רחבי הארץ מצווה לקיים בשבת פעילות של ביטחון שוטף שנועדה להגן על החיים ועל הרכוש.

מחללי שבת שיצאו לטייל בשבת במקום שצריך אבטחה, ואין דרך למנוע מהם את הטיול, מצווה על החיילים לשמור עליהם גם כשהדבר כרוך בחילול שבת. ואף שכל הצורך לאבטח את המקום נגרם עקב חילול השבת שלהם, מכל מקום כיוון שבפועל הם נמצאים במקום מסוכן, יש להגן עליהם מפני האויב (הרב גורן במשיב מלחמה ח"א ז, ח"ב קי. ועי' ב'הצבא כהלכה' פרק כא). אבל אסור לחיילים לסייע להם בחילול השבת, כגון לפתוח להם מחסום כדי שיוכלו לעבור ולנסוע, או לתת להם אישור לנסוע, או לעלות על האוטובוס שלהם כדי שיוכלו לנסוע. אלא רק אחר שהם כבר נוסעים לטיול, מותר לאבטח אותם.

מותר לפנות חללים משדה הקרב ביום השבת, כדי שלא יפלו בידי האויב. ואף שמעיקר הדין, אין מחללים שבת כדי להציל גופות. כיוון שבפועל נפילת הגופות פוגעת במורל החיילים, והחברה הישראלית מוכנה לשחרר מחבלים עבור החזרתם, הרי שיש בהצלת גופות משום פיקוח נפש. ואחר שהגופות פונו משטחי הקרבות, אסור להמשיך לחלל שבת כדי לטפל בהם (משיב מלחמה ח"א עמ' סא, ח"ב סימן קיז. הצבא כהלכה פרק כ).

המלחמה לכבוש את ארץ ישראל היא מלחמת מצווה, ואם יש תועלת מבצעית בכך, מותר לפתוח בה אפילו בשבת, וכפי שנהגו ישראל בימי יהושע שכבשו את יריחו בשבת (ירושלמי שבת פ"א ה"ח, טור או"ח רמט, א).[13]


[13]. אין פותחים במלחמת רשות בשבת, ולא בשלושה ימים שלפני השבת, ואם נמשכה המלחמה עד שבת, גם אם נראה שהשביתה בשבת לא תפגע במערכה, אין להפסיק את המלחמה בשבת, שנאמר (דברים כ, כ): "וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ". ואמרו חכמים (שבת יט, א): "אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו – אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר: עַד רִדְתָּהּ – אפילו בשבת". ומהי מלחמת רשות? מלחמה שנועדה להרחיב את גבול ישראל ולהרבות גדולתם. ואין עושים מלחמת רשות אלא על ידי מלך ישראל ובהסכמת בית דין של שבעים ואחד זקנים (רמב"ם מלכים ה, א-ב). ויש לבאר, שבזמן שכל הממלכות נהגו לערוך מלחמות רשות, גם ישראל היו צריכים ליזום מלחמות שכאלה כדי לבסס את מעמדם, שאם לא היו נוהגים כך, היו מסכנים את קיומם לטווח ארוך.

והמלחמה לכיבוש הארץ היא מלחמת מצווה, וכפי שכתב הרמב"ן (השמטות למצוות עשה ד), ורבים מאוד הסכימו עמו, עי' בלנתיבות ישראל ח"א כג, 'למצוות הארץ'. ולכאורה לרמב"ם אין כיבוש הארץ בכלל מה שהוגדר כ'מלחמת מצווה', אלא שגם הוא מודה, שאם האויב תוקף, מצווה לצאת למלחמת הגנה הן משום מצוות ישוב הארץ (דבר יהושע ח"ב או"ח מח), והן משום פיקוח נפש (מלומדי מלחמה סימן א). ועי' ב'הצבא כהלכה' עמ' ז-י.

ועי' במשיב מלחמה לרב גורן ח"א סימן ב', שלמד מהדרשה: "עַד רִדְתָּהּ – אפילו בשבת" שהיתר מלחמה בשבת מקיף יותר מהיתר פיקוח נפש, שמלחמת מצווה הותרה בשבת, ופיקוח נפש רק דוחה שבת. ומה שהרמב"ם לא התיר להתחיל מצור בשלושה הימים הסמוכים לשבת, הכוונה במלחמה מקומית, אבל במלחמה כוללת, אין שום הגבלה בשבת, שהותרה לגמרי. ורבים ביססו את מצוות המלחמה בשבת על יסוד פיקוח נפש והרחבתו – הואיל ועסוקים בהצלת רבים. ויש שלמדו מהרמב"ם שבת ל, יג, שאפילו במלחמת מצווה אין צרים על עיירות בשלושת הימים שלפני שבת. וכ"כ הרדב"ז (ח"ד עז). והטור או"ח רמט כתב שמלחמת רשות אין פותחים בימים שלפני השבת, אבל מלחמת מצווה פותחים אפילו בשבת. וכל מחלוקתם היא רק כשאין יתרון מבצעי בפתיחת המלחמה בשבת, אבל אם פתיחת המלחמה בשבת עשויה להציל חיי אדם, לכל הדעות יש לפתוח את המלחמה בשבת. ועי' ב'הצבא כהלכה' כה, יג, עמ' רנ-רנא.

יג – מצב מלחמה ומצב שיגרה בצבא וסמכות המפקד

בעת מלחמה בשבת יש לעשות הכל למען הניצחון, ואסור להתעכב בהפניית שאלות לרבנים, וגם אין להטריד את המפקדים בשאלות, מה הכרחי ומה לא, אלא עושים את כל מה שנצרך במהירות המירבית.

אבל בעת שיגרה, כאשר מקיימים פעילות של ביטחון שוטף או פעילות מודיעינית, יש למעט באיסורים, ורק פעולה שנועדה למניעת סיכון חיים עושים, ואם אפשר, עדיף לעשותה בשינוי או בדרך שאסורה מדברי חכמים בלבד. לשם כך צריכה הרבנות הצבאית לקבוע נהלים מיוחדים לשבת, שיאפשרו לקיים בכל חיל וחיל את שגרת הביטחון בפחות איסורים. ואימונים אסור לקיים בשבת, ורק בעת כוננות, כאשר יש צורך ביטחוני, מותר לאמן חיילים לקראת מבצע שהם צריכים להשתתף בו.[14]

במצב תקין ניתן לסמוך על המפקד שמכיר את צרכי הביטחון ואת ההלכה כפי הוראות הרבנות הצבאית, ואם נתן פקודה הכרוכה בחילול שבת, משמע שהיא נצרכת לשמירת הביטחון ויש לקיים אותה. אולם כאשר האמון במפקדים נסדק, או מפני שהם מזלזלים בהוראות הרבנות הצבאית, או מפני שהרבנות הצבאית אינה ממלאת את תפקידה, או מפני שהפקודה אינה הגיונית, החייל צריך לברר עם מפקדו האם באמת מדובר בפעולה הכרחית לצורך ביטחון. ואם למרות דברי המפקד ברור לחייל שהפקודה הכרוכה בחילול שבת אינה נוגעת לביטחון, אסור לו לקיים אותה, שאין מחללים שבת שלא לצורך פיקוח נפש. וכל זמן שהוא בספק, יקיים את הפקודה, שספק נפשות דוחה שבת. אלא שלאחר השבת חובה עליו לברר עם הרבנות הצבאית, ובשעת הצורך עם רבותיו, האם הפקודה ניתנה כהלכה או לא. ואם ניתנה שלא כהלכה, חובה עליו להגיש קובלנה על מפקדו ולהתלונן עליו בכל הדרכים העומדות לרשותו.

הדרך העיקרית לדעת אם הפעולה נוגעת לפיקוח נפש היא לפי ההתייחסות אליה בפועל. שאם רגילים בכל השבוע להתייחס לפעולה כזו כפעולת הצלה הכרחית, ומבצעים אותה גם כאשר הדבר כרוך בביטול מנוחה או בהפסקת מופע בידור – מותר לבצעה בשבת. ואם במשך השבוע מזלזלים בביצועה ומפני סיבות של נוחיות מבטלים אותה – אין היתר לחלל שבת כדי לקיימה.[15]


[14]. עי' בהערה הקודמת שבעת מלחמה כוללת, לרב גורן שבת הותרה, וגם לסוברים דחויה, יש להימנע מכל דבר שעלול לעכב את המלחמה. וכפי שלמדנו לעיל בהלכות ד-ה, אין לשנות כאשר יש חשש שהשינוי יגרום לעיכוב ההצלה בהווה או בעתיד. אבל בזמני שיגרה, כאשר אפשר להיערך בסבלנות לביצוע הפעילות, יש למעט עד כמה שאפשר באיסורים, ולעשות הקל הקל תחילה, וכפי שלמדנו לגבי חולה ביום הכיפורים (שו"ע תריח, ז-ח), וכן לגבי שאר רפואות ברמ"א יו"ד קנה, ג, ובאור הגר"א כד. ועי' למשל לעיל יח, ב, לעניין כתיבה, כיצד ממעטים באיסור. ועי' ב'הצבא כהלכה' טז, כו, 51; יז, ח.

[15].קשה להגדיר מהי סכנה שמחללים עבורה שבת, מפני שאין סוף לסכנות, וגם חיי השיגרה, מלווים בסכנות רבות, כדוגמת נסיעה בכבישים ויציאה לטיול וטיפוס על סולם בבית. וגם מחלת שפעת לעיתים נדירות מסכנת חיים, ואע"פ כן אין מאשפזים את כל החולים בשפעת בבית חולים. אלא הכלל הוא שמה שאנשים רגילים להחשיב כסכנה ופועלים ברצינות ונחישות למניעתה נחשב כסכנה שמחללים עליה את השבת. וכ"כ הרב אונטרמן בשבט מיהודה ח"א יט, ב, והובא בשש"כ לב, הערה ב. והסכימו לזה רשז"א וציץ אליעזר (ח"ט יז, פרק ח, כב). ולכן ניתן לקבוע בדרך כלל את ההלכה ביחס לסכנה לפי ההתייחסות אליה בכל השבוע. ועי' ב'הצבא כהלכה' טז, סעיפים: ח, יג, יד, טז-יט.

יד – שאלות שכיחות בצבא

חיילים שיוצאים לסיור רכוב, אסור להם לסטות מהמסלול כדי לאכול במוצב ביתר נוחיות או כדי לפגוש חברים, כי רק לצורך ביטחון הותרה הנסיעה. אמנם אם תוואי הסיור אינו קבוע, מותר להם לתכנן את הנסיעה באופן הנוח להם, כגון שאם נקבעו להם הפסקות של חצי שעה לאכילה ומנוחה, יוכלו לקיים את ההפסקה במקום שנוח להם. ואם במסגרת הסיור עליהם לסייר גם בתוך הישובים, כדי להפגין נוכחות ולהרתיע מחבלים, אזי מותר להם לחנות ליד בית הכנסת או במקום שיוכלו לאכול.[16]

חיילים שיודעים שיצטרכו לצאת באמצע השבת לפעילות קרבית, צריכים לשבות בבסיס, שאם יסעו בערב שבת לביתם, יגרמו לעצמם לחלל שבת בנסיעה מביתם לבסיס (עי' מ"ב שמד, יא). וגם כאשר מדובר במפקד נשוי, שהשארותו בבסיס בשבת תגרום לבני משפחתו צער רב, כל זמן שברור שהפעולה תתקיים בשבת, לא ישבות בביתו כדי שלא יגרום לעצמו לנסוע בשבת. אבל אם יש סיכוי שהפעולה תתבטל, מותר לו לשבות בביתו. שכל זמן שאין ודאות שהפעולה תתבצע בשבת, מותר לו לדאוג לעונג השבת שלו ושל בני משפחתו, ויקפיד לומר להם שיש ספק אם יקראו לו, ולכן הוא רשאי לפי ההלכה לשבות בבית, ועל ידי כך לא ילמדו מזה לזלזל בשמירת השבת. ואם יקבל בשבת הודעה שהפעולה מתבצעת, יסע לבסיס. ואם יש אפשרות שנהג גוי יסיע אותו לבסיס בשבת, גם כאשר יש ודאות שהפעולה תתבצע בשבת, מותר לו לשבות בביתו, ויסע עם הגוי לבסיס. ולאחר הפעולה, אם יש שם נהג גוי שיכול להחזירו לביתו, מותר לו לנסוע עמו, ואם אין לו נהג גוי, אסור לו לחזור לביתו.[17]

אם הזעיקו חיילים לאירוע, ועוד לפני שהגיעו התברר שאין בהם צורך, יש להודיע להם שלא יבואו, כדי למעט בחילולי שבת. בנוסף לכך, אם יתברר לחיילים שלא הודיעו להם על ביטול הקריאה מפני שלא רצו להתקשר בשבת, יש לחשוש שבעתיד כאשר יקראו להם לאירוע בשבת, יתרשלו (עי' לעיל בהערה 10).

כאשר נקבעה לחייל דתי תורנות שמירה או סיורים בשבת, ויש שם חייל חילוני שמעוניין לשמור במקומו בשבת כדי שהדתי ישמור במקומו ביום חול, אם אין חשש שהחלפת השמירות תגרום לזלזול בחובת השמירה, טוב שיחליפו את השמירות. שעל ידי כך הדתי יוכל להתפלל ולענג את השבת וגם לחילוני תהיה בזה זכות. בנוסף לכך, בעת שהחילוני ישמור, יקיים מצווה ולא יחלל את השבת. אבל אין החייל הדתי צריך ליזום זאת, כי העיסוק בצרכי הביטחון הוא מצווה, ואין צורך לחפש דרכים להיפטר ממנו בשבת (עי' ב'הצבא כהלכה' פרק כז).


[16]. למדנו ביומא פד, ב, שאפשר לעשות פעולות שנועדו לצרכי הצלת חיים גם כשיש בהם תועלת נוספת, כגון להעלות תינוק שנפל לנהר על ידי מצודה ותוך כך לצוד דגים. וכן להעלות תינוק שנפל לבור תוך יצירת מדרגה שתועיל להבא. וכן נפסק בשו"ע שכח, יג, ובתנאי שלא יוסיף במלאכה עבור כך. ונחלקו הראשונים אם מותר לכוון לצורך הנוסף, כמובא בשעה"צ יז. אולם במקרה של חיילים, גם אם הם מכוונים לאכול במקום יותר נח, נראה שלכל הדעות מותר, מפני שיש בזה קצת תועלת מבצעית, שיהיו יותר רעננים, ועי' ב'הצבא כהלכה' יז, ו, עמ' קעב-קעג.

[17]. עי' לעיל בהלכה י והערה 11, לגבי רופא שיש לו תורנות בשבת, ומשם יוצא שכאשר ברור שהפעילות תתבצע בשבת, על המפקדים והחיילים לשבות בבסיס. ואמנם לדעת רשז"א מותר להם לשבות בביתם ולנסוע לבסיס בשבת, אולם ההוראה המקובלת להחמיר. וגם אם היה אפשר באופן חד פעמי להקל בזה, אסור להפוך קולא זו לדבר שבשיגרה (ועי' לעיל ב, 7). וגם רשז"א לא הורה כך הלכה למעשה, אלא רק שאין חייבים למחות במי שמיקל (הצבא כהלכה כה, יט, 41). ולכן למעשה על המפקד שיודע שיצטרך לצאת לפעולה בשבת לשבות בבסיס. אבל אם יש סיכוי שהפעולה תתבטל, נראה שמותר לחיילי הקבע לשבות בביתם, ואם יקראו להם – יסעו, שיש לחשוש שאם נחמיר עליהם לשהות בבסיס, יגברו עליהם הלחצים המשפחתיים לעזוב את הצבא. ואף שאין מקילים משום כך לחזור אחר הפעולה לבית תוך עשיית מלאכות האסורות מהתורה, כמבואר לעיל בהערה 12, מכל מקום, לפני הפעולה, כאשר יש ספק מסוים אם תתבצע, אפשר להקל. ועי' עוד לעיל ב, י-יא. ועל ידי נהג גוי, מותר לנסוע ולחזור, כשם שהתירו לרופאים ואחיות, כמבואר לעיל בהלכה י, 12.

טו – האם אנשים צריכים לוותר כדי למעט באיסור

אין אדם חייב לוותר על מנוחתו או על דברים שיקרים לו כדי שחבירו שעוסק בהצלת נפשות ימעט בעשיית מלאכות. בנוסף לכך, יש לחשוש שאם יצטרך לוותר על דבר שיקר לו, יתרשל מלעשות את הדבר הנצרך להסרת הסכנה. למשל, הרואה כבלי חשמל שנפלו והם גלויים ועלולים לסכן חיי אדם, למרות שהיה יכול לעמוד שם עד צאת השבת כדי להזהיר את העוברים ושבים שלא יגעו בחוטים, אם הדבר קשה לו, כגון שיעברו עוד כמה שעות עד צאת השבת, יכול להזעיק את עובדי חברת החשמל שיסעו ברכב ויבואו לתקן את החוטים בשבת (רשז"א בשש"כ מא, כא; צי"א ח"ח טו, יא, ז).

וכן כאשר חולה מסוכן נמצא בדירה קרה מאוד עד שסכנה עבורו אם לא יחממו את הבית, למרות שאצל השכן דולק תנור, אין צריך לבקש ממנו לוותר על נוחותו ולהכניס את החולה לביתו, אלא ידליקו את התנור בדירת החולה, שפיקוח נפש דוחה שבת. וגם אם בקשו מהשכן להכניס את החולה לביתו, אינו חייב להיענות לבקשתם (עפ"י רשז"א שש"כ לב, הערה קעד, ולמד זאת מדין הבא במחתרת שאין מחייבים את בעל הבית לוותר לגנב).

וכן חייל שניצב על משמרתו, אינו צריך להתנדב לשמור עוד משמרת, כדי לחסוך את הנסיעה הנצרכת להחלפתו. שהואיל ומותר לנסוע בשבת כדי לבצע את חילופי השומרים, אין השומר צריך להתאמץ ולוותר על המנוחה כדי למנוע את הנסיעה.

וכן חיילים שצריכים לצאת עם טנק למשימה ביטחונית, ואם יסעו בדרך הקצרה יקרעו את העירוב, כל זמן שלא קבלו הסכמה מכל הנהנים מהעירוב, יסעו בדרך הארוכה, שאין הנהנים מהעירוב צריכים לוותר על העירוב שלהם כדי שנהג הטנק ימעט בנסיעה בשבת. וכן רכב שצריך לפנות חולה לבית חולים, למרות שהוא יכול לקצר את דרכו על ידי נסיעה בגינות פרטיות וציבוריות, יסע מסביב, שאין היחיד או הציבור צריכים לוותר על הגינות שלהם כדי שזה שעוסק בהצלת נפשות ימעט בעשיית מלאכות (רשז"א כמובא ב'הצבא כהלכה' כו, ד-ז. ועי"ש שיש חולקים).

טז – פעילות משטרה בשבת

כולם מסכימים שעל השוטרים לחלל שבת לצורך הצלת נפשות, וכן אם נמצא חפץ חשוד או שנתגלתה תנועה חשודה של אנשים מסוכנים, צריך להזעיק את המשטרה. וכן כאשר מתעוררת קטטה קשה שעלולה להתגלגל לשפיכות דמים, צריך לקרוא למשטרה. וכן כאשר גנבים פורצים לבית ויש חשש שיפגעו בדיירים, יש להזעיק את המשטרה. אבל במצב שאין נשקפת סכנה לחיי אדם, לדעת כמה פוסקים, אסור לשוטרים לחלל שבת במלאכות שאסורות מהתורה. למשל, אם פרצו גנבים לדירה וברחו, כיוון שכבר לא נשקפת מהם סכנה, אסור להזמין משטרה. ואפילו אם הגנבים עדיין בדירה, אם הדיירים אינם בביתם, כך שאין נשקפת להם סכנה, אסור להזעיק את המשטרה. וכן כאשר גנבים פורצים לחנויות ובנקים, אסור להזעיק את המשטרה. וכן אסור לשוטרים לכתוב דין וחשבון על אירוע של גניבה, ואסור לקחת טביעת אצבעות מגנב שנתפס, וכן אסור להסיע גנב לתחנת המשטרה בשבת (שש"כ מא, כד-כה).

אולם כמה מגדולי הרבנים כתבו, שמותר להזעיק שוטרים כדי למנוע גניבות ונזקי רכוש, ומותר לשוטרים לנסוע אל מקום האירוע, מפני שאם לא יטפלו בגנבות ונזקי רכוש בשבת, תגבר הפשיעה מאוד, ויגיעו הדברים לפגיעה בחיי אדם. אלא שהתלבטו אם מותר לשוטרים לחזור בנסיעה ממקום האירוע, וכן אם מותר לבצע סיורים שוטפים בניידות משטרה, ויש מהם שנטו להתיר זאת על ידי נהגים גויים (היכל יצחק או"ח לב; ישכיל עבדי ה או"ח מד; צי"א ד, ד).

ומורנו ורבנו הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני יז) התיר לניידות השוטרים לסייר עם נהג יהודי, וגם לחזור מהאירוע ולהסיע גנבים שנתפסו עם נהג יהודי. כי אם נניח מעט לפושעים בשבת, או שנקשה על השוטרים למלא את תפקידם, עד שאולי יתפטרו או יתרשלו במילוי תפקידם, תגבר הפשיעה עד לסכנת נפשות. ולכן מותר לעשות כל מה שנצרך למניעת הפשיעה בשבת. וכן למדנו שהתירו חכמים ליוצאים להציל לחזור למקומם, למרות שהם צריכים לטלטל את הנשק שלהם ברשות הרבים, מפני שאם נאסור עליהם לחזור, יש לחשוש שבעתיד יתרשלו מלצאת להציל (לעיל הלכה י). וכן אמרו חכמים, שכאשר צריך לטפל בחולה מסוכן, גם אם יש שם גוי, עדיף שיהודי יעשה את כל המלאכות הנדרשות להצלתו, מפני שאם יבקשו מהגוי לעסוק בהצלתו, יתכן שבעתיד כשיצטרכו לטפל בחולה מסוכן ולא יהיה שם גוי, יחששו לחלל שבת כדי להצילו (לעיל הלכה ד). וכן לגבי עבודת המשטרה, אם ביום השבת תוגבל פעולתה בתפיסת גנבים ומניעת פשעים, הדבר יעלה לבסוף בחיי אדם. ויש להוסיף, שכיום, חלק מהפשיעה קשור לפעילות טרור, ולכן המאבק נגד גנבים הוא במידה רבה גם מאבק נגד מחבלים, שכרוך באופן ישיר בהצלת חיים.

אבל לכל הדעות אסור להזמין משטרה כדי שימלאו דו"ח שנועד לצורך כספי, כדי לתבוע את חברת הביטוח וכדומה. וכן אסור להזעיק משטרה כדי לטפל בשכנים שמרעישים בלילה.

והמשטרה צריכה להעמיד רבנים שיבדקו את כל מערך הפעילות המשטרתית, ויחד עם המפקדים יקבעו מה הכרחי לביצוע בשבת ומה אינו הכרחי. וכן יקבעו נהלים מיוחדים לשבת כדי למעט באיסורים, שבכל מה שאפשר לשנות – יוכלו השוטרים לשנות. וכן יקבעו נוהל, שאם יש במשמר שוטר גוי, מוטב שהוא יהיה הנהג והוא יכתוב את הדו"חות (ראו בהרחבות).

יז – טלפונים ניידים ונשק לצורך רפואה וביטחון

במקום שיש עירוב, מותר לאנשי רפואה ומתנדבי הצלה שהולכים תמיד עם מכשיר איתורית או טלפון נייד, לצורך הצלת חולים ופצועים, לשאת את המכשירים הללו בשבת. וכן מי שרגיל ללכת עם אקדח או רובה, רשאי לשאתו בשבת בלא הגבלה. ואין בזה איסור מוקצה, מפני שלדעת רבים האקדח הוא כלי שמלאכתו להיתר, שכל יעודו לצרכי הגנה והרתעה. וכן מכשיר קשר שנועד לצרכי הצלה, הוא כלי שמלאכתו להיתר. ואמנם טלפון נייד, שרוב שימושו לשיחות שאינן קשורות להצלת נפשות, הוא כלי שמלאכתו לאיסור, אלא שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו, ולכן מותר לטלטל אותו לצורך הצלת נפשות.

אבל במקום שאינו מוקף עירוב, אין לצאת בהם. וכאשר יש צורך הנוגע לפיקוח נפש שאנשים יהיו צמודים לנשק ומכשירי קשר, כדי שיוכלו לטפל במצבי חירום, מותר להם לצאת עמהם למקומות שהכל רגילים לצאת בשבת, כגון לתפילות ושמחות. שאם לא נתיר להם זאת, לא יימצאו מתנדבים לביטחון והצלה, אלא שבדרך כלל נוהגים להתיר על סמך שיקול זה איסורי חכמים בלבד, ורק בשעת דחק גדול מתירים איסורי תורה (לעיל הערה 12). לפיכך, ישאו את מכשיר הקשר בשינוי, כגון בין החולצה לגופיה, שבאופן זה הטלטול אסור מדברי חכמים. ואת הנשק ישאו כדרכם, מפני שיש סכנה בלקיחתו בשינוי. בנוסף לכך, יש סוברים שאין הנשק נחשב כמשא לאנשי ביטחון, מפני שכך הוא דרך מלבושם.[18]

אבל לשם טיול אסור לצאת עם הנשק או מכשיר הקשר במקום שאינו מוקף עירוב. לפיכך, אנשים שחפצים לטייל מחוץ לעירוב, אם מסיבות ביטחוניות הם צריכים ללכת שם עם נשק, לא יצאו לטיול, שאין לגרום לטלטול הנשק בלא צורך.

חיילים שרוצים לצאת מהבסיס שלהם כדי להשתתף בתפילה שמתקיימת בישוב הסמוך, ועליהם לעבור במקום שאינו מוקף עירוב עם נשק ומכשיר קשר, לאחר שיצאו מהבסיס יניחו את הנשק ומכשיר הקשר על מקום פטור, ומשם יקחוהו הלאה עד הישוב. וכן יעשו בחזרתם, כמבואר לעיל כא, ז.

על כיבוי דליקה מסוכנת, עיין לעיל טז, ו-ז. על הפעלת מערכות אזעקה בשבת, עיין לעיל יז, טו.


[18]. כתב הרב גורן (משיב מלחמה ח"ב סא) שנשק הוא כלי שמלאכתו להיתר, שהוא נועד להצלת נפשות. וכן דעת רשז"א שכלי נשק, איתורית ומחשב כיס עם פרטים רפואיים לרופא, אינם מוקצה (שולחן שלמה ח"ב שח, טז; נשמת אברהם שא, יט, 6). וטלפון נייד שמשמש בעיקר לצרכי חול הוא כלי שמלאכתו לאיסור (לעיל כג, ח), אלא שמותר לטלטלו לצורך גופו, היינו כדי שיוכלו להזעיקו בשעת הצורך.

לדעת חכמים במשנה (שבת סג, א) סייף וקשת אינם תכשיט אלא גנאי, שכן לעתיד לבוא לא ילמדו עוד מלחמה, ולכן אסור לצאת בהם בשבת. ולרבי אליעזר הם תכשיט ומותר לצאת בהם בשבת. ונפסק בשו"ע שא, ז, כדעת חכמים. אולם חידש בערוה"ש שא, נא, שלחיילים מותר לצאת כשהנשק על גופם, כי הוא חלק ממלבושם. וכתב הרב גורן (משיב מלחמה ח"ב סא), שאפשר לסמוך עליו לצורך גדול. לפיכך, כאשר יש צורך שאנשים יהיו צמודים לנשק, ואם לא נתיר להם לצאת לבית הכנסת ושמחות, יתרשלו מלהתנדב לשאת נשק, עדיף שיצאו עם הנשק כשהוא בחגורתם, כדרך שהם רגילים תמיד, שבאופן זה לערוה"ש הוא מותר לגמרי. אבל אם נבקש שישאו אותו בשינוי, בנוסף לכך שיש בזה סכנה, באופן זה לכל הדעות יש איסור חכמים. ולגבי איתורית או טלפון נייד, ישאו אותו בשינוי, כדי שהטלטול יהיה אסור מדברי חכמים. ואם מדובר בכרמלית ולצורך הליכה לבית כנסת, הרי זה שבות דשבות לצורך מצווה. וגם אם הוא רה"ר דאורייתא, יש לומר התירו סופם משום תחילתם. ואמנם לדעת אג"מ (או"ח ד, פא), הליכה עם מכשיר קשר מכובדת, והוא נחשב כתכשיט (ועי' במראה הבזק ד, מה). מ"מ כיום שרגילים בזה, כבר אין בזה כבוד, אלא כך הוא דרך נשיאתו (נשמת אברהם שא, ג, 1). ולכן נכון לשאתו בשינוי.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן