חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט"ז – קריאת שמע וברכותיה | תפילת נשים

א – נשים במצוות קריאת שמע וברכותיה

מצוות עשה מן התורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר (דברים ו, ז): "ודברת בם וכו' ובשכבך ובקומך", בשכבך היינו בלילה, ובקומך היינו בבוקר. וכיוון שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה, גברים חייבים בה ונשים פטורות ממנה.

תקנו חכמים לומר עם קריאת שמע של שחרית שלוש ברכות, שתי ברכות לפניה ואחת אחריה, ועם קריאת שמע של ערבית ארבע ברכות, שתים לפניה ושתים לאחריה (משנה ברכות יא, א). ברכות אלו הן השלמה ותוספת לעניינה של קריאת שמע, ויש בהן שבח והודאה לה' על בריאת העולם והנהגתו. גם ממצוות אמירת הברכות נשים פטורות, שאף הן תלויות בזמן: ברכות קריאת שמע של שחרית זמנן עד סוף ארבע שעות, וברכות קריאת שמע של ערבית זמנן כל הלילה.

ואמנם יש אומרים שנשים צריכות להזכיר את יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, מפני שמצוות זכירת יציאת מצרים היא מצווה תמידית שנמשכת כל היום וכל הלילה. אבל כפי שיבואר בהמשך (הלכה ג) לדעת רוב הפוסקים, כיוון שחובת היום נפרדת מחובת הלילה, גם מצוות זכירת יציאת מצרים נחשבת תלויה בזמן, ונשים פטורות ממנה (שאגת אריה יג, מ"ב ע, ב).

ואף שנשים פטורות מקריאת שמע, מכל מקום במצוות האמונה נשים חייבות כגברים, ולכן ראוי שיקבלו על עצמן בכל יום עול מלכות שמים באמירת שני הפסוקים: "שמע ישראל" ו"ברוך שם" (שו"ע או"ח ע, א, מ"ב ה, כה"ח ה). והרוצה להדר בזה, תאמר את כל שלוש הפרשיות וברכת "אמת ויציב", שמוזכרת בה יציאת מצרים, ותסמוך אח"כ גאולה לתפילה (ע' לעיל ח, 4, שמעלת ברכת "אמת ויציב" קודמת לאמירת שלוש הפרשות).

עוד שתי מצוות שהזמן גרמן מוזכרות בקריאת שמע – ציצית ותפילין. וכבר למדנו (בפרק ג), שהנשים קולטות את אורן של המצוות שהזמן גרמן גם בלא לקיימן, ואשה שחפצה לקיים מצווה שהזמן גרמה, יש לה על כך שכר. אמנם את מצוות ציצית ותפילין לא נהגו נשים לקיים, מפני חששות שונים שלא כאן המקום לפרטן (רמ"א או"ח יז, ב; לח, ג). אולם את קריאת שמע וברכותיה כל אשה קוראת לפרקים, ויש נשים שמהדרות לאומרם בכל יום, וכן הנהיגו בבתי ספר רבים (ע' לעיל ב, ח, 10; ח, ג, 4). לפיכך נלמד בהלכות הבאות את משמעות המצווה והלכותיה.

ב – מצוות קריאת שמע

קריאת שמע כוללת שלוש פרשיות, הראשונה: "שמע" (דברים ו, ד-ט), שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יחוד ה' ואהבתו. השנייה: "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא), שיש בה קבלת עול מצוות. השלישית: "ויאמר" (במדבר טו, לז-מא), שיש בה ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית, ובסיומה מזכירים את יציאת מצרים.

תקנו חכמים להקדים את פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע", כדי שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות. והקדימו את פרשת "והיה אם שמוע" שעוסקת בציווי כללי לשמור את כל המצוות, שזמנן ביום ובלילה, לפרשת "ויאמר" שעוסקת במצוות הציצית שזמנה ביום בלבד (ברכות יג, א).

לדעת רוב הראשונים, הקורא את הפסוק "שמע ישראל" בלבד, כבר קיים את המצווה מהתורה, שהוא הפסוק עליו נצטווינו (דברים ו, ו-ז): ""וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וכו' וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". וחכמים הם שתקנו לקרוא את שלוש הפרשיות. אפשר לומר, שאכן עיקר המצווה שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים, ולכן הקורא את הפסוק הראשון כבר קיים בו את המצווה מהתורה לדעת רוב הראשונים. אלא שככל שירחיב יותר בקבלת עול מלכות שמים, יקיים את המצווה מהתורה בשלימות רבה יותר. ולכן תקנו חכמים לקרוא את כל שלוש הפרשיות, שבהן מופיעים יסודות האמונה וקבלת עול המצוות וזכירתם על ידי הציצית. נמצא שבפועל אנו מקיימים מצווה מהתורה בקריאת שלוש הפרשיות (פניני הלכה תפילה טו, 1).

ג – זכירת יציאת מצרים

מצווה מהתורה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, שנאמר (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". ומזה שהדגישה התורה ואמרה "כל ימי" – למדנו שהמצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה (ברכות יב, ב). אפשר לקיים את המצווה באמירת פסוק שמוזכרת בו יציאת מצרים, וכן יכול אדם לקיים את המצווה על ידי שיזכיר את יציאת מצרים בלשונו.

תקנו חכמים לומר את פרשת "ויאמר" בסדר קריאת שמע מפני שני טעמים, האחד, שיש בה מצוות ציצית שמזכירה את כל המצוות, והשני, כדי לזכור את יציאת מצרים. ולכן נוהגים לקרוא "ויאמר" גם בלילה, כי אף שמצד מצוות ציצית אין מקום לאומרה בלילה, מכל מקום מצד הזכרת יציאת מצרים יש מקום לקוראה בלילה (ע' ברכות יד, ב; כס"מ הל' ק"ש א, ב-ג).

והבדל ישנו בין מצוות קריאת שמע למצוות זכירת יציאת מצרים, שזמן מצוות קריאת שמע של יום בשלוש השעות הראשונות של היום בלבד, שאז הוא הזמן שקמים מהשינה, ואילו זמן מצוות זכירת יציאת מצרים של יום נמשך כל היום, אלא שלפי תקנת חכמים, אנו מקיימים אותה עם קריאת שמע. גם בברכת "אמת ויציב" שחרית, ו"אמת ואמונה" ערבית, מזכירים את יציאת מצרים, ומי שאומרן יוצא ידי מצוות זכירת יציאת מצרים גם אם לא יקרא את קריאת שמע.

לגבי נשים: יש אומרים, שהואיל ומצוות זכירת יציאת מצרים נמשכת ברציפות ביום ובלילה, אין היא מצווה שהזמן גרמה, ונשים חייבות בה. ועל כן חובה על נשים לומר בכל יום בשחרית את ברכת "אמת ויציב", ובערבית את ברכת "אמת ואמונה" (מ"א). ולדעת רוב הפוסקים, כיוון שיש מצווה מיוחדת לזכור ביום ומצווה מיוחדת לזכור בלילה, הרי שזו מצווה שהזמן גרמה, ונשים פטורות ממנה (שאגת אריה יג, מ"ב ע, ב).

ומכל מקום, הרוצה לקיים את המצווה, תבא עליה ברכה. ועדיף שתקיים את המצווה באמירת ברכת "אמת ויציב", מפני שפרשת "ויאמר" קשורה למצוות ציצית שממנה נשים פטורות, ואילו עניינה של ברכת "אמת ויציב", העוסקת בגאולתם של ישראל, שייך לגברים ונשים כאחד. ועוד, שאם מיד אח"כ תתפלל, תזכה בהידור הגדול של סמיכת גאולה לתפילה (ע' להלן הלכה יג).

ד – תוכן פרשת שמע

פרשת שמע (דברים ו, ד-ט) מורכבת משלושה חלקים: א) יסוד האמונה. ב) המשמעות של יסוד זה לחיינו. ג) הדרכה כיצד להשריש את האמונה בחיינו.

א) בפסוק הראשון: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" אנו לומדים את יסוד האמונה הישראלית, האחדותית, שה' יתברך הוא אדון הכל, ואין שום כוח בעולם מלבדו. ואף שנראה לעינינו כאילו יש בעולם כוחות שונים ונפרדים זה מזה, האמת שה' הוא אחד, והוא מחיה את כולם, ואין עוד מלבדו.

ב) המשמעות של אמונה זו לחיינו, שאין שום ערך בעולם מלבד הדבקות בו יתברך, ולכן "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". ופירשו חכמים (ברכות נד, א): "בְּכָל לְבָבְךָ – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" – שגם היצר הרע צריך להיות משועבד לעבודתו, בין אם על ידי כפייתו ובין אם על ידי הפיכתו לטוב. "וּבְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו נוטל את נפשך", שצריך אדם להיות מוכן למסור את נפשו על אמונתו בה'. "וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל ממונך", שאף הממון והרכוש צריכים לשמש בסיס ואמצעי לעבודת ה', ואם יתבעו מיהודי לעבור על דתו או להפסיד את כל ממונו, יוותר על ממונו ולא יפר את אמונתו. ועוד פירשו: "וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו מאוד מאוד".

ג) בחלק השלישי מדריכה אותנו התורה כיצד להשריש בקִרבנו את יסודות האמונה הללו. ראשית: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", ובנוסף לכך – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". וגם אחר שאדם למד היטב את יסודות האמונה, אם לא יחזור ויזכירם לעצמו בכל יום, טרדות החיים ועסקיהם עלולים להשכיח ממנו את אמונתו, ולכן הוסיפה התורה וציוותה: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". ומכאן יסוד החיוב לקרוא את 'שמע' בבוקר ובלילה. אבל לא הסתפקה התורה בקריאה בלבד, אלא הוסיפה וציוותה להניח את פרשיות האמונה בתוך התפילין ולקושרם על היד ועל הראש – "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". ולא זו בלבד, אלא גם לקובעם על מזוזות פתחי בתינו – "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", כדי שבכל עת שניכנס ונצא מבתינו, נתבונן במזוזה וניזכר שוב ביסודות אמונת ישראל.

ה – הפרשה השנייה והשלישית

בפרשה השנייה – "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא), אנו לומדים על ערכן של מצוות התורה, על השכר למקיימים אותן ועל העונש לעוברים עליהן. שאם נאהב את ה' ונעבדהו בכל לבבנו, ונקיים את מצוותיו, נזכה לברכת ה', הארץ תתן את יבולה, ונאריך ימים, אנחנו ובנינו, על האדמה אשר נשבע ה' לתת לאבותינו ולנו. ואם חס ושלום נסור מן הדרך, יחרה אף ה' בנו, האדמה לא תתן את יבולה, ונאבד מעל הארץ הטובה. ושוב חוזרת התורה ומצווה להתבונן ביסודות הללו, ולקבוע את פרשת "והיה אם שמוע" בתפילין שעל היד ובתפילין שעל הראש, ולקובעה על מזוזות פתחי בתינו. נמצא כי בפרשה הראשונה הדגש היה על הפנייה שלנו כלפי שמים, במסירת כל כוחות נפשנו לעבודתו. ואילו בפרשה השנייה הדגש הוא על גילוי הנהגת ה' בעולם. גם קיום המצוות הוא ביטוי לגילוי דבר ה' בעולם, וגם השכר והעונש מבטאים את השגחתו על העולם.

בפרשה השלישית – "ויאמר" (במדבר טו, לז-מא), מבוארת מצוות הציצית, שיש בה סגולה מיוחדת, שבכוחה להזכיר את כל המצוות, ולעורר לקיומן, כפי שנאמר: "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". והרמז לכך, שמצוות ציצית מתקיימת ביום ולא בלילה, כי היום רומז על הגילוי הברור של דבר ה' בעולם. ומתוך גילוי אורן של המצוות והזכרתן יש כוח להתגבר על היצר, כפי שנאמר: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". ובסופה של הפרשה נזכרה יציאת מצרים. כמו שהציצית מגלה את אורן של המצוות, כך יציאת מצרים גילתה כי יש מנהיג לעולם, ועם ישראל נבחר לגלות את דברו.

נמצא שכל שלוש הפרשיות הן המשך והרחבה של יסוד האמונה שבפסוק "שמע ישראל". בפרשה הראשונה אנו לומדים את משמעותה הבסיסית של האמונה לחיינו, שהיא היסוד האחד והיחיד של חיינו, וזו הרחבה של המילים ה' אחד. ומתוך כך אנו מקבלים על עצמנו את עול המצוות בפרשה השנייה, וזו הרחבה של המילים ה' אלוהינו. ובפרשה השלישית, מצוות הציצית שמזכירה לנו את המצוות, ובסיומה יציאת מצרים שגילתה לעולם כי ה' בחר בישראל והוא המשגיח והמושל בעולמו, ובה יש הרחבה של המילים שמע ישראל. בהמשך (הלכה יב) נלמד שגם הברכות שתקנו חכמים הן המשך והשלמה לקריאת שמע.

ו – משמעותה של יציאת מצרים

הממלכה המצרית ששעבדה את ישראל היתה בעצם ממלכת החומר. גם המחקרים ההיסטוריים מאשרים זאת. בין כל עמי קדם לא היתה תרבות חומרנית יותר מהתרבות המצרית. הם כפרו במציאות הנפש ובעולם הבא, ורק הגוף והחומר היו חשובים בעיניהם. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בחניטת המתים ובשימור גופם. אף הפרמידות הגדולות אינן אלא בתי קברות לגוף. גם תרבותם המוסרית היתה בהתאם, העיקר היה לספק את תאוות הגוף, וכפי שמספרים חז"ל, שלא היתה אומה שטופה בתאוות יותר ממצרים (תו"כ אחרי פ"ט). עם ישראל, לעומת זאת, מייצג את ההיפך הגמור, עיקרו שאיפות רוחניות.

ובאותה תקופה קשה, שלטה האומה החומרנית בעם ישראל, ושעבדה אותו בעבודת פרך. נדמה היה כי לאותה הרוח הגדולה, שהחלה להתגלות על ידי האבות, לא תהיה תקומה עוד. החומר ניצח את הרוח. עד שנגלה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו והוציאנו ממצרים.

ביציאת מצרים גילה ה' לעולם בפעם הראשונה את מלא עוצמתה של הרוחניות. נודע שהעולם הוא לא רק חומר ותאוות, יש גם רוחניות, יש נפש ונשמה, וממילא יש ערכים מוסריים. יציאת מצרים מבטאת את ניצחון הרוח על החומר. נתגלה שגם אם החומר ינסה בכל כוחו לשעבד את הרוח, בסופו של דבר הרוח תשתחרר מכבליה לחרות. כשם שישראל יצאו ממצרים בניצחון וברכוש גדול, כך כל מאבק בין הרוח לחומר יסתיים בסופו בניצחונה של הרוח.

וכשם שעם ישראל, אשר העניק לעולם תורה ומוסר, השתחרר מכבלי החומריות של האומה המצרית, כן גם כל אחד מישראל צריך להשתחרר מכבלי החומריות, כדי לגלות את הרוחניות ולהתקשר לרבונו של עולם על ידי קיום המצוות. על ידי מצוות זכירת יציאת מצרים אנו נזכרים בסגולתם ויעודם של ישראל, ומתוך כך אנו יכולים להשתחרר מכבלי החומר ולגלות את האמת הנצחית האלוקית (וע' עוד בפניני הלכה פסח א, ב-ד).

ז – כוונה בפסוק הראשון

הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ועליו נאמר (שם ו, ו): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וכו' עַל לְבָבֶךָ". לפיכך, צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא – לא קיים את המצווה (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד).

ואף מי שמכוונת למשמעותה המלאה של כל מילה, צריכה להשתדל שלא להסיח את דעתה לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם נראה שבדיעבד, כל זמן שחשבה גם על משמעות הפסוק – קיימה את המצווה (פ"ה תפילה טו, 2).

וכך ראוי לכוון: "שמע ישראל" – המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את אמונת יחודו בעולם. "ה'" – לא כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו ולכתיבתו. לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. "אלוהינו" – שהוא תקיף, בעל היכולת, בעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו. וכשתאמר "אחד", תאריך כדי שיעור שתכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. וכן רמוז במילה 'אחד', 'א' שהוא יחיד, 'ח' – מולך בשבעה רקיעים ובארץ, 'ד' – יחיד ומולך בארבע רוחות (שו"ע ה, א; סא, ו; וע' מ"ב יח).

בדיעבד, גם מי שלא כיוונה לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבינה באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים – קיימה את המצווה (פ"ה תפילה טו, 3).

ואם הסיחה את דעתה ולא שמה לב למשמעות הכללית של המילים בפסוק הראשון – לא קיימה את המצווה, ואם תרצה לקיים את המצווה – עליה לחזור ולקרוא את הפסוק הראשון בכוונה (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח; ע' פ"ה תפילה טו, ו).

כדי לעורר את הכוונה נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי שלא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונה (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז).

ח – פסוק שני וכוונתו

מיד לאחר הפסוק הראשון אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף שפסוק זה אינו מופיע בפרשת שמע ואף אינו מהתנ"ך, תקנו חכמים לאומרו בפרשת שמע על פי מסורת קדומה.

מסופר בתלמוד מסכת פסחים (נו, א), שלפני פטירתו של יעקב אבינו, נאספו כל בניו אליו, ורצה לגלות להם את קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה ולא יכל לגלות להם את הקץ. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חז"ל: ומה נעשה אנחנו? נאמר פסוק זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תקנו לאומרו בלחש.

והוא נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון, ולכן צריך לכוון גם בו לפירוש המילים (מ"ב סג, יב). וכבר למדנו (טז, א), שנכון שנשים יקראו את שני הפסוקים הראשונים של קריאת שמע בכל יום.

נכון להפסיק מעט בין "לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להבדיל בין קבלת עול מלכות שמים לשאר הפרשה. וכן ראוי להפסיק בין הפסוק הראשון ל"ברוך שם" וכו', כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים מהתורה למה שהוסיפו חכמים (שו"ע ורמ"א סא, יד).

ואף שאמונת היחוד עמוקה מיני ים, בכל זאת נעמוד מעט על משמעותה. הפסוק הראשון, "שמע ישראל", מבטא את האמונה העליונה, המוחלטת והאחדותית, והוא נקרא "יחוד עליון". במדרגת התפישה העליונה הזו, אין לשום דבר אחר מלבד ה' קיום ממשי בעולם, אלא הוא יחיד בעולמו וכולנו בטלים ומבוטלים כלפיו. וכיוון שעצמותו האין סופית של ה' אינה מתגלה בעולם הזה, לפיכך קשה לתפוש את היחוד העליון באופן קבוע, ורק פעמיים ביום, בעת אמירת הפסוק "שמע ישראל", אנו מצווים להתרומם אל מדרגתו. הפסוק השני נקרא "יחוד תחתון", ובו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים לפי האמונה המתגלה בעולם הזה, לפיה העולם אינו בטל ומבוטל, אלא ממשי וקיים, וה' יתברך מחיה אותו ומולך עליו, ברצונו יוסיף לו חיים או ימעט ח"ו. וזה נקרא ששמו ומלכותו מתגלים בעולם, כמו שאנו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (תניא שער היחוד והאמונה, נפש החיים שער ג).

ט – דיני אמירתה

הקוראת את שמע צריכה לקוראה בכוונה גדולה, באימה, יראה, רתת וזיע, ותחשוב בליבה שהיא קוראת עתה את דבר המלך הקב"ה, ותתרכז במשמעות הדברים כאילו היו חדשים אצלה (שו"ע סא, א-ב).

בנוסף לכוונה, צריכה הקוראת לדקדק באותיותיה, שלא תבליע שום אות, לא תדגיש את הרפה ולא תרפה את המודגש. וכן לכתחילה יש להבחין בין אות 'א' ל'ע', ובין 'כ' ל'ח', ובין 'קמץ' ל'פתח', ובין 'צירי' ל'סגול' (שו"ע או"ח סא, יד-כג). ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהנם" (ברכות טו, ב). בדיעבד, אם קראה שלא בדקדוק – קיימה את המצווה, ובתנאי שלא תחסיר הברה שלימה (שו"ע סב, א; מ"ב א).

צריכה הקוראת להשמיע לאוזנה את מה שהיא מוציאה מפיה, ובדיעבד, אם קראה בשפתיים אף שלא השמיעה לאוזנה, כיוון שעשתה מעשה בשפתיה – קיימה את המצווה. אבל אם רק הרהרה את שמע – לא קיימה את המצווה (שו"ע סב, ג).

מעיקר הדין, אף שראוי לקרוא את שמע ולהתפלל בלשון הקודש, מכל מקום אם קראה והתפללה בשפה אחרת – יצאה, ובתנאי שתבין את השפה בה התפללה (וע' לעיל יב, ז). אלא שכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבפועל אי אפשר לקיים את מצוות קריאת שמע בשפה אחרת, מפני שישנן מילים שאיננו יודעים לתרגם במדויק. למשל, המילה "ושננתם", שמשמעותה בעברית היא גם שינון וגם חידוד, ואין מילה כזו בשפות אחרות. והואיל ולא ניתן לתרגם את קריאת שמע באופן מדויק, אין אפשרות לקוראה בשפה זרה (מ"ב סב, ג. ויעויין בפ"ה תפילה טו, 7).

י – אופן אמירתה

מותר לקרוא את שמע בעמידה, בישיבה ובשכיבה על הצד (ברכות י, א; שו"ע סג, א). אפשר ללמוד מהלכה זו, שהאמונה אינה דבר מנותק מהעולם, שרק במצבים מיוחדים אפשר להגיע אליה; אלא האמונה המתבטאת בקריאת שמע שייכת לכל מצבי חייו של האדם בעולם הזה, ולכן אפשר לקרוא את שמע בכל מצב.

מעיקר הדין, אפשר לקרוא את שמע אפילו בהליכה, שנאמר: "ובלכתך בדרך". אלא שאמרו חכמים שאין ראוי שאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים כדרך עראי, לפיכך נכון שהמהלך בדרכו יעמוד בעת קריאת הפסוק הראשון של שמע (שו"ע סג, ג; מ"ב ט).

מפני חשיבותה של הפרשה הראשונה, שבה אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים, צריך אדם להיזהר בשעת קריאתה שלא לעסוק בשום דבר אחר, ולא ירמוז בעיניו או באצבעותיו או בשפתיו (שו"ע סג, ו).

ראוי לציין, כי מצוות צריכות כוונה (שו"ע או"ח ס, ד), היינו שבנוסף לעצם ביצוע מעשה המצווה צריך גם לכוון שמעשה או דיבור זה הוא מצווה. בטעם ההלכה אפשר לבאר, שכשם שיש לאדם גוף ונשמה, כך גם למצווה יש גוף ונשמה, הגוף הוא מעשה המצווה, והכוונה היא הנשמה (ע' פ"ה תפילה טו, ח).

יא – רמ"ח תיבות

התורה נותנת חיים ורפואה לעולם ולאדם, ובמיוחד קריאת שמע שכלולים בה יסודות האמונה וקיום המצוות. ואמרו חכמים, שיש בקריאת שמע רמ"ח (248) מילים, וכן בגוף האדם ישנם רמ"ח איברים, וכשאדם קורא קריאת שמע כתיקונה, כל איבר ואיבר נוטל מילה אחת ומתרפא בה. אלא שבפועל יש בשלוש הפרשיות של קריאת שמע רמ"ה (245) מילים, וכדי להשלים לרמ"ח, חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת", ובזה נשלמו רמ"ח מילים (זוה"ח רות צה, א; וע' פניני הלכה תפילה טו, יב).

אולם נשים שאינן מתפללות בבית הכנסת, אינן שומעות את החזן, ולכן ינהגו כמי שמתפלל ביחיד. כלומר, למנהג אשכנז יאמרו לפני קריאת שמע "א-ל מלך נאמן" (רמ"א סא, ג). ואף שבאמת יש לאשה רנ"ב (252) איברים, שנוספו בה ברחמה שני צירים ושתי דלתות (בכורות מה, א). אפשר לומר שכיוון שרמ"ח האיברים משותפים לכל בני האדם, העיקר הוא להשפיע להם ברכה, ומתוך כך תימשך ברכה גם לאיבריה המיוחדים של האשה (מנחת אלעזר ח"ב כח, האלף לך שלמה או"ח קכ).

ולמנהג ספרד, גם המתפלל ביחיד חוזר ואומר "ה' אלוהיכם אמת" (כה"ח סא, טו-טז), וממילא כך ראוי שאשה תנהג. ויש אומרים שלמנהג ספרדים טוב שתאמר את שניהם: "א-ל מלך נאמן" לפני קריאת שמע, ותחזור לומר "ה' אלוהיכם אמת" אחריה, וכך תאמר רנ"ב מילים כנגד איבריה (שארית יוסף ח"ב ע' קפו).

יב – הברכות הן הרחבה של קריאת שמע

ברכות קריאת שמע אינן כשאר ברכות המצוות שניתקנו כהכנה לקראת המצווה, ובהן אנו אומרים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" לקיים את המצווה וכו'; אלא הן ברכות שבח והודאה ומעט תפילה, ועניינן לבטא באופן רחב יותר את משמעותה של קריאת שמע, שעיקרה הפסוק הראשון.

בקריאת שמע אנו אומרים "ה' אחד", שהוא היחיד שמהווה ומקיים את כל העולם, ואין עוד מלבדו. ובברכה הראשונה של קריאת שמע אנו מרחיבים את היסוד הזה, ודרך השבח על האור שמתחדש בכל יום, אנו ממשיכים לשבח את ה' "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". וכדי להדגיש את אחדותו, יחד עם השבח על בריאת האור אנו מזכירים שהוא ברא גם את החושך. ובלילה, בברכה המקבילה, יחד עם השבח שהוא "מעריב ערבים", אנו מוסיפים להזכיר שהוא גם בורא היום. נמצא אם כן שיסוד אמונת האחדות שבקריאת שמע מורחב בברכה הראשונה.

משמעות הפתיחה "שמע ישראל", שהאמונה האחדותית מתגלה לעולם דרך עם ישראל, שנוצר לשם כך. רעיון זה מורחב בברכה השנייה, שבה אנו מודים לה' על האהבה שהוא אוהב אותנו, ומתוך כך נתן לו את תורתו. ומתפללים שנזכה להבין את התורה ולקיימה באהבה, ועל ידי כך נגלה את שמו בעולם.

"ה' אלוהינו", עניינו שה' הוא בעל הכוחות כולם, והוא המושל בעולם כרצונו. שליטתו בעולם על כל כוחותיו ומרכיביו התגלתה באופן הברור ביותר ביציאת מצרים המוזכרת בסוף קריאת שמע, ואף זה התגלה על ידי עם ישראל. בברכה השלישית אנו מרחיבים את היסוד הזה, ומשבחים את ה' – "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע. ממצרים גאלתנו" וכו', ומזכירים את מכת בכורות וקריעת ים סוף, וחותמים "ברוך אתה ה' גאל ישראל".

נמצא אם כן, שכל שלוש הברכות הן המשכה והרחבה של יסודות האמונה שבקריאת שמע.

וכיוון שאין הן כשאר הברכות שמברכים לפני המצוות, לפיכך הסדר שלהן אינו מעכב. ואף שלכתחילה ודאי יש לברכן כפי הסדר שתקנו חכמים, מכל מקום בדיעבד, אם שינתה את סידרן יצאה. וכן אם אמרה את הברכות בלא קריאת שמע, קיימה מצווה במה שאמרה, ואף אם אמרה ברכה אחת מהן, יש לה שכר על מה שאמרה (פ"ה תפילה טז, 1).

יג – דיני אמירת הברכות

אשה שאומרת את פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, תזהר שלא להפסיק ביניהם, הואיל ופסוקי דזמרה נאמרים כהכנה לתפילה, לפיכך יש להיזהר שלא להפסיק מתחילת ברכת "ברוך שאמר" שלפני פסוקי דזמרה ועד סוף תפילת עמידה (שו"ע נד, ג).

בברכת "יוצר אור" אומרים את פסוקי הקדושה, ואף שאסור לומר קדושה בלי מניין, לדעת רוב הפוסקים הקדושה שביוצר אינה צריכה מניין, מפני שאנו מספרים כיצד המלאכים מקדשים את שם ה' ואיננו מתכוונים לקדשו בעצמנו באותה שעה (תר"י, רא"ש). אולם לכתחילה, כדי לצאת ידי כל הפוסקים, מוטב שאשה שאומרת את ברכת "יוצר אור" שלא במניין, תאמר אותם עם טעמי המקרא, שאז היא נחשבת כאומרת את הפסוקים כדרך לימוד, וזה מותר לכל הדעות (תה"ד, שו"ע נט, ג). ואין היא צריכה לדעת היטב את הטעמים, אלא העיקר שתאמר מעין הטעמים, כדי שתיראה כמי שקוראת בנביא.

אע"פ שאמירת קריאת שמע וברכותיה היא מצווה בפני עצמה, ותפילת עמידה מצווה בפני עצמה, אשה שאומרת את שתיהן צריכה להצמידן זו לזו, ומיד אחר שתסיים את ברכת "גאל ישראל" תתחיל להתפלל עמידה. ואמרו חכמים, שכל הסומך גאולה לתפילה, הרי הוא בן עולם הבא (ברכות ד, ב). ואם סמכן כ'ותיקין' (בהנץ החמה) – מובטח לו שלא ינזק בכל אותו היום (ברכות ט, ב, ותוס' שם). והמפסיק בין גאולה לתפילה, דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של המלך, וכשיצא המלך לידע מה הוא מבקש, מצאו שהפליג לעניין אחר, ואף המלך מפליג ממנו.

הזכרת הגאולה שגאל ה' את ישראל ממצרים כמוה כדפיקה על פתחו של המלך, שגאולת ישראל מבטאת את האהבה של הקב"ה לישראל, ויציאת מצרים נחשבת כאירוסין שבין הקב"ה לישראל. ואסור לאבד את השעה, ומתוך הקירבה המיוחדת שמתבטאת בגאולה, צריכים להגיע לדבקות שבתפילה, ולבקש שכמו שגאלנו ממצרים כך יברכנו ויגאלנו (ע' ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

יד – הפסקה באמצע קריאת שמע וברכותיה

כדי למנוע שנאה ועלבונות, התירו חכמים לומר שלום באמצע קריאת שמע וברכותיה לאדם שהנימוס המקובל מחייב זאת (שו"ע סו, א). אולם כתבו הפוסקים, שהואיל ומקובל כיום שלא להפסיק באמצע התפילה, האנשים המכובדים אינם נעלבים מכך שאין שואלים בשלומם, וממילא אין היתר להפסיק בקריאת שמע וברכותיה כדי לשאול בשלום אדם נכבד או אדם שצריך לירא מפניו (מ"ב סו, ב, עפ"י ספר החינוך). אמנם, אם הגיע אדם שאינו מכיר בערכה של התפילה, ואם המתפלל לא יענה לו הוא עלול להיפגע, מותר להקדים לו שלום. ולכן בעלת תשובה שהוריה אינם מבינים את ערך התפילה, רשאית לומר להם שלום, אבל לא תדבר עמהם מעבר לכך. ובאמצע פסוק "שמע ישראל" ו"ברוך שם", אין להפסיק כלל, ורק לצורך פיקוח נפש מותר להפסיק בהם.

רשאי אדם להפסיק בדיבור באמצע קריאת שמע וברכותיה כדי למנוע מעצמו נזק גופני או הפסד ממוני. ועדיף להפסיק בין הפרקים או בין הברכות (ע' באו"ה סו, א).

הרואה את חברתה שעושה איסור, תרמוז לה כדי להפרישה מהאיסור. ואם לא נִרמזה, תפסיק בדיבור כדי להפרישה מהאיסור, שאם התירו להפסיק לכבוד בשר ודם באמצע קריאת שמע וברכותיה, קל וחומר לכבוד שמים (ריטב"א, כה"ח סו, ז).

מותר להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע לצורך ענייה לדברים חשובים שבקדושה, ודינים אלה יבוארו בהמשך (כ, ט-י).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן