הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמיים, ועליו נאמר (שם ו, ו): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וכו' עַל לְבָבֶךָ". לפיכך, צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא – לא קיים את המצווה (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד).
ואף מי שמכוונת למשמעותה המלאה של כל מילה, צריכה להשתדל שלא להסיח את דעתה לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם בדיעבד, כל זמן שחשבה גם על משמעות הפסוק – קיימה את המצווה (פניני הלכה תפילה טו, 2).
כך ראוי לכוון: "שמע ישראל" – המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את האמונה בה' אחד בעולם. "ה'" – לא כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו ולכתיבתו. לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. "אלוהינו" – שהוא תקיף, בעל היכולת, בעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו. וכשתאמר "אחד", תאריך כדי שיעור שתכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמיים ובארץ ובארבע רוחות העולם. כוונה זו רמוזה במילה 'אחד': 'א' שהוא יחיד, 'ח' – מולך בשבעה רקיעים ובארץ, 'ד' – יחיד ומולך בארבע רוחות (שו"ע ה, א; סא, ו; ועי' מ"ב יח).
בדיעבד, גם מי שלא כיוונה לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבינה באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמיים – קיימה את המצווה (פניני הלכה תפילה טו, 3).
אך אם הסיחה את דעתה ולא שמה לב למשמעות הכללית של המילים בפסוק הראשון – לא קיימה את המצווה, ואם תרצה לקיים את המצווה – עליה לחזור ולקרוא את הפסוק הראשון בכוונה (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח; ראו פניני הלכה תפילה טו, ו).
כדי לעורר את הכוונה נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי שלא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונה (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז).