אשה שאומרת את פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, תזהר שלא להפסיק ביניהם, הואיל ופסוקי דזמרה נאמרים כהכנה לתפילה, לפיכך יש להיזהר שלא להפסיק מתחילת ברכת “ברוך שאמר” שלפני פסוקי דזמרה ועד סוף תפילת עמידה (שו”ע נד, ג).
בברכת “יוצר אור” אומרים את פסוקי הקדושה, ואף שאסור לומר קדושה בלי מניין, לדעת רוב הפוסקים הקדושה שביוצר אינה צריכה מניין, מפני שאנו מספרים כיצד המלאכים מקדשים את שם ה’ ואיננו מתכוונים לקדשו בעצמנו באותה שעה (תר”י, רא”ש). אולם לכתחילה, כדי לצאת ידי כל הפוסקים, מוטב שאשה שאומרת את ברכת “יוצר אור” שלא במניין, תאמר אותם עם טעמי המקרא, שאז היא נחשבת כאומרת את הפסוקים כדרך לימוד, וזה מותר לכל הדעות (תה”ד, שו”ע נט, ג). ואין היא צריכה לדעת היטב את הטעמים, אלא העיקר שתאמר מעין הטעמים, כדי שתיראה כמי שקוראת בנביא.
אע”פ שאמירת קריאת שמע וברכותיה היא מצווה בפני עצמה, ותפילת עמידה מצווה בפני עצמה, אשה שאומרת את שתיהן צריכה להצמידן זו לזו, ומיד אחר שתסיים את ברכת “גאל ישראל” תתחיל להתפלל עמידה. ואמרו חכמים, שכל הסומך גאולה לתפילה, הרי הוא בן עולם הבא (ברכות ד, ב). ואם סמכן כ’ותיקין’ (בהנץ החמה) – מובטח לו שלא ינזק בכל אותו היום (ברכות ט, ב, ותוס’ שם). והמפסיק בין גאולה לתפילה, דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של המלך, וכשיצא המלך לידע מה הוא מבקש, מצאו שהפליג לעניין אחר, ואף המלך מפליג ממנו.
הזכרת הגאולה שגאל ה’ את ישראל ממצרים כמוה כדפיקה על פתחו של המלך, שגאולת ישראל מבטאת את האהבה של הקב”ה לישראל, ויציאת מצרים נחשבת כאירוסין שבין הקב”ה לישראל. ואסור לאבד את השעה, ומתוך הקירבה המיוחדת שמתבטאת בגאולה, צריכים להגיע לדבקות שבתפילה, ולבקש שכמו שגאלנו ממצרים כך יברכנו ויגאלנו (ע’ ירושלמי ברכות פ”א ה”א).