ה – האיסור לבני נח

א – איסור עבודה זרה לבני נח

עבודה זרה אסורה על כל בני האדם, שאין עבירה שמטה את דעתו של האדם מהאמת אל השקר ומהטוב אל הרע יותר מעבודה זרה. לכן מוסכם שהיא המצווה הראשונה שכבר אדם הראשון נצטווה עליה.

כדין ישראל כך דין בן נח, שהעובד עבודה זרה חייב מיתה. אמנם כפי שלמדנו (לעיל ג, ב), עיקר הכוונה לבטא בכך את חומרת החטא בדיני שמיים, אולם בפועל היחס לאנשים שחטאו בכך מורכב. שכן כשם שיש מצוות שעונשן מיתה כדוגמת עבודה זרה, כך יש מצוות רבות שמזכות בחיים, והחשבון הכולל לכל אדם נעשה בבית דין של מעלה. וכדרך שה' חפץ בטובתן של כל בריותיו, כך ראוי לצדיקים להיטיב גם לעובדי אלילים ולקרבם לאמונה בה'. וכפי שנהג אברהם אבינו, שהתייחס באהבה לכל, והיה מחזר אחר אורחים להכניסם לביתו ולכבדם במאכל ובמשקה ולקרבם לאמונה, למרות שבימיו כולם עבדו עבודה זרה. וכך נהג אף כלפי עובדי עבודה זרה שפלים שעבדו לאבק שברגליהם (רש"י בראשית יח, ד). וכן מוכח מכך שלימד זכות על אנשי סדום, שנוסף על כל חטאיהם החמורים, בוודאי גם עבדו עבודה זרה.^[1]

גם בהגדרת הפולחן דין בני נח כדין ישראל, האיסור החמור שעונשו מיתה הוא להצהיר על קבלת האליל כאלוה או לעובדו בדרך הפולחן המיוחדת לו, או באחת מארבע העבודות החשובות שהיו במקדש, שהן: א) השתחוויה. ב) זביחת קורבן. ג) הקטרת קורבן על המזבח. ד) ניסוך יין או זריקת דם וכדומה לכבוד האליל.

כמו לישראל כך לבן נח אסור לבטא כבוד או חיבה לאליל גם כשהדבר נעשה שלא כדרך הפולחן המקובל לאותו אליל, כגון לחבק את הפסל או לנשקו או לנקות לפניו. אבל אין חייבים מיתה על כך. כמו כן אסור לבן נח לעשות פסל, אבל העושה אותו אינו חייב מיתה (סנהדרין נו, ב ומאירי שם, רמב"ם מלכים ט, ב; לעיל ג, ג).^[2]

ב – בין ישראל לאומות העולם באמונה וקידוש השם

אף שמצווה על כל בני האדם להאמין בה' ולא לעבוד עבודה זרה, מצוות האמונה מחייבת את ישראל יותר מאשר את שאר האומות. מפני שישראל נבחרו על ידי ה' לגלות את אורו וברכתו בעולם, ולשם כך כרת עמם ברית בהר סיני ונתן להם את התורה, והזהירם על אמונת הייחוד באופן מיוחד. וכן נאמר (דברים ו, ד-ה): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". "בְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו הוא נוטל את נפשך" (משנה ברכות ט, ה; לעיל ד, א).

לפיכך, בני ישראל מצוּוים על קידוש השם, שאם כפו אדם מישראל לעבוד עבודה זרה, חובה עליו להיהרג ולא לעובדה, ואילו בן נח אינו חייב למסור את נפשו על כך ומותר לו לעבוד ולא להיהרג. שנאמר (ויקרא כב, לא): "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אמרו חכמים: "ישראל מצווים על קידוש השם ואין הנוכרים מצווים על קידוש השם" (ירושלמי סנהדרין ג, ה). לפיכך, אם יכפו יהודי להשתחוות לפסל, אפילו בצנעה, ייהרג ולא יעבור. לא זו בלבד, אלא אפילו אם כפו אותו לתת כבוד לאליל בדרך שאינה עיקר עבודתו, כגון לחבקו או לנשקו – ייהרג ולא יעבור (לעיל ד, ד). אבל אם יכפו בן נח, אפילו בפרהסיה, להשתחוות לפסל ולעובדו, אינו צריך למסור את נפשו, שכל זמן שהוא ממשיך להאמין בה' בליבו, יוכל לעבוד עבודה זרה כלפי חוץ ולא להיהרג (רמב"ם מלכים י, ב; תוס' ור"ן).

וכן למדנו מברכת אלישע הנביא לנעמן שר צבא ארם. נעמן סבל מצרעת, ולאחר שטבל בירדן שבע פעמים כהוראת אלישע הנביא הכיר "כִּי אֵין אֱלוֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל" (מלכים ב' ה, טו), וקיבל על עצמו לעבוד את ה' ולהימנע מעבודה זרה. אולם הוסיף ואמר לאלישע בהתנצלות, שכאשר ילך עם מלכו לעבודה זרה שבבית רימון, ייאלץ להשתחוות עמו לפסל. ואלישע ברכו לֵךְ לְשָׁלוֹם, משמע שאין בידו איסור, הואיל והוא עושה זאת באונס. שנאמר (שם ה, יז-יט): "וַיֹּאמֶר נַעֲמָן… כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַה'. לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ, בְּבוֹא אֲדֹנִי (מלכי) בֵית רִמּוֹן (עבודה זרה) לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה, וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי, וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן, בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח [נא] ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה. וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם".^[3]

ג – ההבדל במקדש

יהודי מומר, היינו יהודי שעובד עבודה זרה, אין מקבלים ממנו קורבן, אבל מבן נח, אפילו היה עובד עבודה זרה, מקבלים קורבן. שנאמר (ויקרא א, ב): "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן", דרשו חכמים (חולין ה, א): "מִכֶּם – ולא כולכם, להוציא את המומר. מִכֶּם, בכם חילקתי ולא באומות", שמבני האומות מקבלים קורבן גם כשהם עובדים עבודה זרה. וכן נאמר (שם יז, ח): "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה", דרשו חכמים (חולין יג, ב): "אִישׁ אִישׁ – לרבות עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל". (הקורבנות שמקבלים מהנוכרים הם קורבנות עולה, רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ב-ד).

כיוצא בזה למדנו, שכאשר סיים שלמה המלך לבנות את בית המקדש, התפלל לה' שישרה את שכינתו על בית המקדש, וביקש שכאשר יבואו ישראל להתפלל במקדש, יענה ה' לתפילתם כפי המגיע להם על פי מעשיהם וזוך לבבם. שנאמר (מלכים א' ח, לח-לט): "כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל… וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ". אולם כשיבוא נוכרי להתפלל לפני ה', ביקש שלמה שישמע ה' תמיד את תפילתו, כדי שיתחזק באמונתו. שנאמר (שם ח, מא-מג): "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ… וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי". ביארו המפרשים, ששלמה ביקש שיענה ה' לתפילת הנוכרים למרות שאין ליבם שלם באמונתם, ואף אם היו עובדי עבודה זרה, כדי לקרבם (רש"י, רד"ק, אברבנאל, אלשיך, מלבי"ם).

ד – מצוות ביעור עבודה זרה ואיסור הנאה

מצווה על עם ישראל לבער עבודה זרה מארץ ישראל, וכן מצווה על כל יחיד מישראל, בין בארץ בין בחוץ לארץ, לבער עבודה זרה שנפלה בחלקו (לעיל ג, ט-י). אולם לבני נח אין חובה לבער עבודה זרה מארצם, וכן אין חובה ליחיד לבער עבודה זרה שנפלה בחלקו.

אסור לאדם מישראל ליהנות מעבודה זרה, מכלי תשמישה או מהתקרובות שמקריבים לה, ואף אסור לו למכור אותה וליהנות מדמיה, אלא מצווה עליו לאבדה מהעולם (להלן י, א-ב). אולם לבני נח לא רק שאין מצווה לאבד עבודה זרה, אלא אף מותר להם ליהנות מדמי עבודה זרה וכל הנלווה לה, וכפי שהורו למי שעומד להתגייר, שכדי שלא יפסיד את דמי הפסלים שלו, ימכרם ויקבל את הכסף תמורתם בעודו נוכרי, ואחר כך יתגייר (ע"ז סד, א).^[4]

ה – איסורים מיוחדים לישראל

כפי שלמדנו (ג, ה), הזהירה התורה את ישראל, שלא יסית את חברו לעבוד עבודה זרה. והחמירה בעונשו, שגם אם בפועל לא הצליח לשדל את חברו לעבוד עבודה זרה – חייב מיתה. ועוד הזהירה שלא לחוס ולרחם עליו, הן בהבאתו לבית הדין והן בסדרי הדין. אולם בן נח שהסית לעבוד עבודה זרה, אף שעבר בכך איסור חמור, אינו חייב מיתה, שכן דין 'מסית' אינו חל על בני נח.^[5]

כסייג לאיסור עבודה זרה, צוותה התורה את ישראל שלא יעשו צורות של אדם, חמה, לבנה וכוכבים ומלאכי השרת. איסור תורה זה חל גם כאשר אין חשש שירצו לעובדם (להלן טו, א-ז). אולם לבני נח אין איסור לעשותם, ורק כאשר יש חשש שייכשלו לעובדם, אסור לעשותם.

כמו כן, כדי להרחיק את ישראל מכל שמץ של עבודה זרה, אסרה התורה על ישראל להקים מצבה לעבודת ה', מפני שעובדי עבודה זרה היו רגילים בכך. וכן אסרה לנטוע עץ ליד המקדש, או להשתחוות מחוץ למקדש על אבן משכית, מפני שכך נהגו עובדי עבודה זרה (להלן טו, יא-יג). אולם לבני נח אין בכך איסור, ורק דברים שעלולים להביאם לעבוד עבודה זרה בפועל אסורים.^[6]

ישראל הוזהרו שלא להזכיר שם עבודה זרה או לגרום לאחרים להזכירה, שנאמר (שם כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" (להלן יד, א), ואילו לבני נח אין בכך איסור (רמב"ן, סמ"ע חו"מ קעו, צב).^[7]

ו – היחס המיקל לכותים

לאחר שמלך אשור הִגלה את ישראל משומרון והביא במקומם את הכותים, היו אריות הורגים בכותים. "וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר: הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלוֹהֵי הָאָרֶץ, וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם, כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלוֹהֵי הָאָרֶץ. וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר: הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלוֹהֵי הָאָרֶץ. וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל, וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת ה'" (מלכים ב' יז, כו-כח). "וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת ה' וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים, גַּם בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם" (שם יז, מא). ואף שהיו משתפים עבודת ה' עם עבודה זרה, כבר לא הרגו בהם האריות.

שני יסודות למדנו. האחד, שמקפיד ה' על עבודה זרה בארץ ישראל יותר מאשר בחוץ לארץ, ולכן אותם הכותים שהמשיכו במעשיהם בארץ, נענשו על ידי האריות. השני, שמקפיד ה' על בני נח פחות מאשר על ישראל, ולכן כל זמן שהם משתפים עם העבודה הזרה גם אמונה בה', אינם נענשים.

ביאר רמב"ן, שהואיל והשגחת ה' על הגויים נעשית באופן עקיף, על ידי מלאכים ושרים שממונים עליהם, אין עליהם הקפדה כשהם תועים לעובדם בארצם. אבל בארץ ישראל, המושגחת על ידי ה', ההקפדה עליהם גוברת. ועדיין, לא נדרשו לעבוד את ה' לבדו כישראל, אלא כל זמן שגם יראו מה', למרות שגם עבדו עבודה זרה, כבר לא נענשו (ויקרא יח, כה; דרשה לראש השנה. רקנאטי שם; רשב"א החדשות שסח; רבנו בחיי דברים לא, טז; אלשיך מלכים ב' יז).

הרחיב וביאר רד"ק (מלכים ב' יז, כח), שהכהן שלימד את הכותים לא ניסה למונעם מעבודה זרה, כי ידע שאינם מסוגלים לכך, אלא לימד אותם שה' הוא אלוהי האלוהים, ובכך ניצלו. הוסיף המלבי"ם (שם כח-מא), שהואיל ובני נח לא עמדו בברית עם ה', לא נאסרו בשיתוף, ולכן כל זמן שהם משתפים עם העבודה הזרה גם אמונה בה', פנייתם אל ה' רצויה ואין בידם עוון.^[8]

ז – עבודה זרה בשיתוף לישראל

עבודה זרה בשיתוף פירושה שאדם מאמין שה' הוא אלוהי האלוהים, והוא מקור הכוחות ובעל היכולת להשפיע עליהם, ולכן הוא מתפלל אליו. אך יחד עם זאת הוא מאמין שה' ברא כוחות שונים שמנהיגים את העולם כדוגמת איתני הטבע, ויש להם יכולת עצמאית להשפיע על מה שקורה בעולם, להיטיב או להרע. וכיוון שהם מיטיבים למי שסוגד להם ומרעים למי שאינו עובד אותם, הוא משתחווה לפסלים שלהם ומקיים לפניהם פולחנים. בכך הוא משתף עם עבודת ה' והאמונה בו גם אמונה באלילים ועבודה להם.

כפי שלמדנו (לעיל ג, ד), לישראל עבודה זרה בשיתוף אסורה כמו עבודה זרה גמורה, שנאמר (שמות כב, יט): "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ". כלומר, יהודי שמאמין בה' אך עבד גם לאלהים אחרים מבלעדי ה' – יָחֳרָם, כלומר יומת. שכן צוותה התורה את ישראל על אמונת הייחוד, שנאמר (דברים ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד". וכן הזהיר ה' את ישראל בעשרת הדברות שלא ישתפו באמונתם אלילים אחרים, שנאמר (שמות כ, ב-ה): "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל… לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵל קַנָּא…". ביאר רמב"ן (שם), שקנאות זו היא מיוחדת כלפי ישראל, כי ישראל הם עם סגולתו, אשר הבדילם לו מכל העמים, שנאמר (ויקרא כ, כו): "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". ונאמר (שמות יט, ו): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". ולכן כאשר ישראל עובדים עבודה זרה, מקנא ה' כנגדם "כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים, ובעבדו בעשות לו אדון אחר".

וזה היה חטאם של ישראל בחטא העגל, שאמנם לא כפרו בה' ולא רצו להפסיק לעובדו, אולם שיתפו גם עבודה זרה. לאחר שחשבו שמשה רבנו לא יחזור מהר סיני, סברו שבלעדיו לא יוכלו להיות מושגחים באופן ישיר על ידי ה', כי הוא גבוה מדי, וכדי לקבל עזרה, עליהם לעבוד גם את אחד האלילים שתחתיו. שנאמר (שמות לב, א-ד): "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ… וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל…". ואף שהמשיכו להאמין בה', כיוון ששיתפו עבודה זרה, התחייבו במיתה. החוטאים בפני עדים שהתרו בהם – נענשו במיתת סייף על ידי בני לוי; החוטאים בפני עדים שלא התרו בהם – מתו באותו יום במגפה שנגפם ה'; וכל השאר נבדקו על ידי שתיית המים שהעגל נשחק לתוכם, והחוטאים מתו במחלת בטן שנקראת הדרוקן (יומא סו, ב; רש"י שמות לב, כ).

אמנם חטאם של ישראל העובדים עבודה זרה בשיתוף קל מחטאם של עובדי עבודה זרה גמורים. וכפי שאמרו חכמים, שישראל לא התחייבו כליה בחטא העגל, מפני שהמשיכו להאמין בה', שנאמר (שמות לב, ח): "וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", הֶעֱלוּךָ – לשון רבים, היינו גם ה' (סנהדרין סג, א). וכן למדנו שחטאם של עובדי עבודה זרה שאינם משתפים עבודת ה' חמור יותר, שנאמר (שופטים י, ו): "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים… וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ". אמרו חכמים (איכ"ר פתיחתא י): "ולא עבדוהו אפילו בשותפות", ולכן נענשו בחומרה יתרה.^[9]

ח – דעת המקילים בשיתוף בבני נח

נחלקו הפוסקים האם עבודה זרה בשיתוף אסורה לבני נח. כלומר, איסור עבודה זרה הוא אחד משבע מצוות בני נח (לעיל הלכה א), והשאלה האם הוא כולל גם איסור לעבוד עבודה זרה בשיתוף. בשאלה זו תלוי גם היחס למאמיני הנצרות הסוברים שגם 'אותו האיש' הוא אלוהים.

לדעת רוב הפוסקים והמפרשים, אף שראוי לבני נח להאמין באמונת הייחוד, רק עם ישראל חייב בכך, כמבואר בהלכה הקודמת. אבל לבני נח אין איסור לעבוד עבודה זרה בשיתוף, שכל זמן שהם מאמינים שה' הוא אלוהי האלוהים ופונים גם אליו בתפילה, גם אם הם משתפים אמונה באליל נוסף, למרות הטעות שבכך, אין בידם איסור עבודה זרה. וכן למדנו שהזהירה התורה את ישראל לאבד כל פסל של עבודה זרה ולא ליהנות ממנו, ואילו בני נח אינם מוזהרים בזה (הלכה ד). מפני שכל עוד הם משתפים אמונה בה', אין להם איסור בקיום הפסלים, וממילא אינם צריכים לאבדם. וכן למדנו (הלכה ג), שאין מקבלים קורבן מישראל שעבד עבודה זרה, ואילו מבן נח שעבד עבודה זרה מקבלים קורבן, שהואיל ובא להקריב לה', הרי שהוא משתף אמונה בה', ואין לו דין עובד עבודה זרה. וכן למדנו שישראל צריכים למסור את נפשם על אמונת הייחוד ואילו בני נח אינם חייבים בכך (הלכה ב). משום שכל עוד הם מאמינים גם בה', אינם נחשבים עובדי עבודה זרה, וממילא אינם צריכים למסור את הנפש. כיוצא בזה למדנו, שאסור לישראל לעשות פסלים של מלאכים, גרמי שמיים ואנשים לשם נוי, ואילו לבן נח אין איסור (הלכה ה), שהואיל ואין להם איסור לשתף, כל עוד הם מאמינים גם בה', אין להם איסור לעשות פסלים.

וכן למדנו מכך שהתורה חזרה והזהירה באופן מיוחד את ישראל על אמונת הייחוד, שנאמר (דברים ד, ט-כ): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּחֹרֵב… וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל… וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם, אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלוֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה". ביארו הראשונים, שהואיל וה' לא התגלה אל אומות העולם כפי שהתגלה לישראל במעמד הר סיני, הנהגתו בעולם משתקפת אליהם דרך כוחות הטבע, "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלוֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם". וכיוון שלכל עם ולכל ארץ ה' משפיע שפע דרך כוכבים, מזלות ושרים, הם עלולים לייחס להם כוחות עצמאים ולעובדם (רשב"ם, רמב"ן, רשב"א ועוד). למדו מכך רוב האחרונים, שכל עוד הם גם מאמינים בה' שהוא אל עליון, אין איסור בכך שהם משתפים גם אמונה באלילים אחרים.

אמנם השאיפה היא לטהר את האמונה מכל שמץ אלילות, וכך יהיה בעתיד, שנאמר (זכריה יד, ט): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". אולם כל עוד המצב המוסרי והרוחני אינו מתאים לכך, יש לחשוש שאם בני נח לא יאמינו כלל, מצבם המוסרי עלול להיות יותר גרוע, ולכן מוטב שיאמינו בשיתוף, ויתחזקו בכך כנגד היצרים הרעים והרצחנות, ויתקדמו בהדרגה במעלות האמונה והמוסר (ראו להלן פרק ט).^[10]

ט – דעת המחמירים בשיתוף וביחס לנוצרים

מנגד, יש סוברים שכשם שעבודה זרה בשיתוף אסורה לישראל כעבודה זרה גמורה, כך היא אסורה לגויים. ואמנם למדנו שהרחיקה התורה את ישראל מעבודה זרה והוסיפה להם ציוויים שבני נח אינם מצווים בהם, אולם בעצם איסור עבודה זרה ישראל ובני נח שווים. שכן כלל אמרו חכמים (סנהדרין נו, ב): "בעבודה זרה, דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן – בן נח מוזהר עליהן". וכיוון שישראל שעבד עבודה זרה בשיתוף חייב מיתה, שנאמר (שמות כב, יט): "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ", גם לבני נח אסור לעבוד עבודה זרה בשיתוף, והעובד בשיתוף חייב מיתה.

עוד טענו, שאם מותר לבני נח לעבוד עבודה זרה בשיתוף, בטל מהם איסור עבודה זרה, שכן כל עובדי עבודה זרה מאמינים באיזה אופן בבורא קדום שנמצא מעל הכל. וכפי שנאמר (מלאכי א, יא): "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה, כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת". ביארו חכמים שהכוונה היא שבכל המקומות, גם עובדי האלילים קוראים לה' 'אלוהי האלוהים' (מנחות קי, א), ואע"פ כן הם נקראים עובדי עבודה זרה (מעיל צדקה כב). והמתירים משיבים, שאם הם סוברים שהבורא הקדום אינו משפיע על העולם, ואינם פונים אליו בתפילה, הם נחשבים עובדי עבודה זרה גמורים. אבל אם הם מאמינים שגם אלוהי האלוהים משפיע על העולם וגם אליו פונים בתפילה, הם נחשבים עובדי עבודה זרה בשיתוף.

עוד למדו המחמירים שעבודה זרה בשיתוף אסורה לנוכרים מכך שחכמים אסרו לשאת ולתת עם הנוצרים ביום ראשון ושלושה ימים לפניו כדין עובדי עבודה זרה, למרות שהנוצרים משתפים שם שמיים. ואמנם הראשונים התירו למעשה לשאת ולתת עם נוצרים, אולם עיקר טעמם מפני שהנוצרים אינם אדוקים, ומפני איבה וצורך פרנסה, ולא מפני שאין להם דין עובדי עבודה זרה. לפיכך פסקו המחמירים, שעבודה זרה בשיתוף אסורה לנוכרים, והנוצרים נחשבים עובדי עבודה זרה.^[11]

י – דעת המקילים ומעמד הנוצרים וההינדים

דעת רוב הפוסקים להלכה ולמעשה, שאין איסור לנוכרים לעבוד עבודה זרה בשיתוף. ולכן הנוכרים הנוצרים אינם נחשבים עובדי עבודה זרה, הואיל ויחד עם אמונתם ב'אותו האיש' הם מאמינים בה'. ונראה שכן דין בני הדת ההינדית, שכעיקרון משתפים אמונה בא-ל עליון (ראו להלן ח, ה, ובסוף ההערה כאן).^[12]

יא – השינוי ביחס לנוצרים ומעמד המינים

אלא שצריך להסביר, מדוע חכמים בתלמוד החשיבו את הנוצרים כעובדי עבודה זרה, ואילו למעשה, הורו רבים מהאחרונים, שעבודה זרה בשיתוף מותרת לבני נח ולכן הנצרות אינה נחשבת עבורם עבודה זרה?

ניתן להציע שלושה הסברים המצטרפים ומשלימים זה את זה. אולם עוד לפני שנבאר אותם, נקדים כי גם מי שלא יקבל סברות אלו, יצטרך למצוא הסבר אחר לכך שחכמי התלמוד החשיבו את הנצרות כעבודה זרה גמורה, ואילו רוב הפוסקים הורו שהנצרות היא עבודה זרה בשיתוף ומותרת לבני נח, ויש שאף סוברים שאינה עבודה זרה, כמובא בהלכה הבאה.

ההסבר הראשון, בתחילה נוצרים רבים היו יהודים או מתגיירים, ולכל הדעות ליהודים השיתוף אסור כעבודה זרה גמורה, ועל כן לא היה מקום להקל בדינם על סמך שהם משתפים שם שמיים.

השני, כיוון שהנצרות פנתה לעובדי אלילים, המתנצרים סגדו בעיקר ל'אותו האיש' ולפסלים שראו בכנסיות. ואף שהתנ"ך היה ספר היסוד של דתם, וחכמיהם פנו גם אל ה' שהתגלה אל נביאי ישראל, כיוון שכמעט כל הנוצרים, כולל חלק מהנזירים, לא ידעו לקרוא, עיקר סגידתם היתה לפסליו של 'אותו האיש' ככל עובדי עבודה זרה שסגדו לפסלים, ועל כן נחשבו עובדי עבודה זרה. במשך הזמן, בתהליך הדרגתי, יותר ויותר נוצרים התעלו לשתף שם שמיים, כלומר, להדגיש גם את האמונה בה' כמבואר בתנ"ך. במקביל לכך מצינו רבים מגדולי הראשונים שהעלו סברה להקל לגבי הנוצרים, שהם עובדי עבודה זרה בשיתוף. אך כיוון שאמונתם של המוני הנוצרים עוד נותרה בעיקרה אלילית, וסגידתם היתה לפסלי 'אותו האיש', לא הכריעו להחשיבם כעובדי עבודה זרה בשיתוף. בהמשך, רבים למדו לקרוא, וקריאתם בתנ"ך העצימה את אמונתם בה', ויותר נוצרים החלו לפנות בעבודתם אל ה' שאסר עבודה זרה ועשיית פסלים. כחלק מתהליך זה, בשנת ה'רע"ז (1517), התגבש בנצרות הזרם הפרוטסטנטי שהוציא את כל הפסלים מהכנסיות ושבר אותם, ורק את הצלבים השאיר כצלם שאליו משתחווים. במקביל, גם בזרם הקתולי שהשאיר את הפסלים במקומם, התעצמה האמונה בה' כמבואר בתנ"ך, וחכמי הנוצרים ביארו שהפסלים הם סמלים. בעקבות זאת, בתקופת האחרונים הורו שהנצרות היא עבודה זרה בשיתוף, וכיוון שרוב הרבנים פסקו שאין איסור לבני נוח לעבוד עבודה זרה בשיתוף, החשיבו את הנוצרים כמי שאינם עובדי עבודה זרה.

השלישי, כיוון שהנצרות יצאה מתוך היהדות וערערה על יסודות אמונת ישראל ותורתם – נשקף ממנה ליהדות איום חמור במיוחד, ולכן הגדירו אותה חכמים כ'מינות', שיש להתרחק ממנה כמו מעבודה זרה גמורה. ולכן גם כאשר היה ברור שמדובר באינם יהודים המשתפים שם שמיים בעבודתם, החמירו להחשיבם כעובדי עבודה זרה. אולם לאחר דורות רבים, כאשר הנצרות התרחקה מהיהדות וכבר היה ברור שהיא דת אחרת, ורוב ככל מאמיניה היו נוכרים לחלוטין, חזרו לדין היסודי, שאין איסור לבני נח לעבוד עבודה זרה בשיתוף, וממילא לא החשיבו את הנוצרים ששיתפו שם שמיים כעובדי עבודה זרה. וכל עוד לא ניסו לנצר יהודים – לא החשיבום כ'מינים'.^[13]

יב – הסוברים שהנצרות אינה עבודה זרה

יש אומרים שהנצרות אינה עבודה זרה כלל, אפילו לא בשיתוף, שכן חכמי הנוצרים חוזרים וטוענים בתוקף, שהם מאמינים באמונת הייחוד כפי שמבואר בתורה. לדבריהם השילוש שהם מאמינים בו אינו אלא שלוש הופעות של ה' אחד, ואחת משלוש ההופעות היא דרך 'אותו האיש'. וכיוון שלדבריהם, האמונה בשילוש וב'אותו האיש' אינה מבטלת את אמונת הייחוד, אף שיש בכך שיבוש גדול וסתירה פנימית, מכל מקום אין אמונה כזו נחשבת עבודה זרה. כיוצא בזה לגבי הפסלים והצלבים, כיוון שלדעת חכמי הנוצרים, אין האלוהות מתגשמת בהם אלא הם רק סמלים, הם אינם נחשבים פסלים וצלמים של עבודה זרה.

אולם לדעת רוב הפוסקים הדין אינו תלוי בבירור דקדקני של דעת חכמי הנוצרים אלא במה שהמוני הנוצרים מאמינים ועושים. וכיוון שבפועל, המוני הנוצרים, ובכללם גם כמרים, מאמינים ש'אותו האיש' הוא ממש אלוהים, ומשתחווים לצלמים מתוך אמונה שהאלוהות מתגשמת בהם, על כן החשיבו את הנצרות לעבודה זרה בשיתוף.^[14]

יג – הסוברים שנוצרים הגונים במעמד 'גר תושב'

שני יסודות ביאר הרב מנחם המאירי ביחס לנוצרים: האחד, שהנצרות אינה נחשבת עבודה זרה בשיתוף אלא אמונה בה' שיש בה שיבושים קשים, כפי שלמדנו בהלכה הקודמת. השני, שעמים הנוהגים בדרכי המוסר ודרך ארץ, וקבעו לשם כך חוקים, נחשבים 'גרים תושבים' שמקיימים את שבע מצוות בני נח, ומצווה לכבדם ולעזור להם ככל האפשר.

ליסוד הראשון רוב רובם של הפוסקים לא הסכימו. אולם ליסוד השני רבים מגדולי ישראל האחרונים הסכימו, ולדעתם, כיוון שאין איסור לבני נח לעבוד עבודה זרה בשיתוף, אין הנצרות אסורה להם, וממילא אם הם נוהגים במנהגי מוסר ודרך ארץ, דינם כ'גרים תושבים', שמצווה לכבדם ולעזור להם. וכן כתב מרן הרב קוק, "שהעיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו, הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם" (אגרות הראיה פט).^[15]