טז – הנבואה

א – הנבואה

מאהבת ה' לבני האדם שבראם בצלמו, בחר ה' בעם ישראל להיות לו לעם סגולה, והתגלה לנבחרי עמו וניבא אותם, באופן שהם יכולים לקלוט ולהבין את אורו ולתת לכך ביטוי בדיבור, ועל ידם יוכלו כל בני האדם לזכות להדרכת ה' ולברכתו.

על ידי הנבואה זוכה הנביא להתרומם אל מעבר לגבולות הגוף ולהתקשר אל ה' ולדבוק בו. מתוך כך הוא זוכה להשיג בתודעתו השגות גבוהות, מעבר לגבולות השכל האנושי, ובבת אחת הוא רואה תמונה שלמה ומורכבת, שעל ידה הוא מתעלה בהבנת העניין האלוהי המתגלה בעולם ודרכי הנהגתו (דרך ה' ח"ג ג, ד; ו). על ידי הנבואה הנביא מתמלא באהבה וביראה לה', ומתחזק בהתקשרותו אליו, ומאז כל ימיו ימשיך להתגעגע ולהשתוקק לגילוי האור האלוהי ולמראות הנבואה (כוזרי ד, ג-ה; טו; ה, כב). וירצה לגלות את צלם אלוהים שבו, להיות שותף בתיקון העולם ובשכלולו, ולעורר את משפחתו, חבריו, עמו וכלל האנושות לדבוק באמונה ובמוסר כפי הדרכת התורה.

הנבואה נקלטת בדמיון ומתבארת על ידי השכל, והתודעה הנקלטת על ידה ודאית ובהירה לעומת התודעה הנקלטת על ידי השכל. לכן, על ידי הנבואה האדם יכול להבין את מהות החיים והאמונה ומשמעותם יותר מאשר על ידי השכל לבדו. אמנם כיוון שהתודעה הנבואית נקלטת בעזרת הדמיון, חובה לצרף אליה ביקורת שכלית, כדי שהאדם לא יטעה בהבנת הנבואה, ולכן הנביא חייב להיות שלם בשכלו ומכיר את החכמות (כוזרי א, יא; ד, ג; יא; העיקרים ג, י; ועי' מידות הראי"ה אמונה ז).

מדרגות ישנן בנביאים, יש שנבואתם היתה לעצמם, שעל ידה התעלו בהבנת האמונה ומשמעות התורה, ומתוך כך המשיכו להתעלות בזיכוך המידות והמעשים הטובים, והשפיעו טובה על הסובבים אותם. ורוב הנביאים, בנוסף למעלתם האישית, נשלחו על ידי ה' להודיע את דברו לאנשים אחרים או לציבור. ויש שאף זכו לנבואה שנועדה לדורות עולם, והם דברי הנבואה שנכללו בספרי הנביאים. אמרו חכמים (מגילה יד, א): "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפליים כיוצאי מצרים". אולם בתנ"ך כללו אנשי כנסת הגדולה רק את הנבואות שנצרכו לדורות. פסגת הנבואה היתה בעת מעמד הר סיני, שבו משה רבנו וכל ישראל קיבלו את התורה, ומכוח נבואה זו העולם מתקיים עד היום ומתקדם אל גאולתו (להלן הלכה י; לעיל א, ז-ח). נמצא אם כן, שהנבואה היא יסוד אמונת ישראל, שעל ידה ניתנה התורה, ועל ידה ה' התגלה לישראל במשך דורות רבים.

אין אדם יכול להיות נביא בלא שיהיה חכם ומוסרי, ויזכך את מידותיו עד תכלית המעלה (להלן הלכה ז). ועדיין אין הכרח שיהיה נביא, אלא רק אם תהיה השעה ראויה לכך ויבחר בו ה', יזכה בפועל לקבל נבואה (להלן הלכה א).^[1]

ב – פועלו של הנביא

הנבואה מבטאת את הקשר שבין ה' לישראל עמו, ומתוך כך היא מרוממת את ישראל לדבוק באמונה ובמוסר, בתורה ובמצוות, ומציבה חזון לתיקון העולם (ספר העקרים ג, ח).

כהמשך לכך יש מהנבואה גם תועלת להנהגת הציבור והיחיד. לדוגמה: רבקה אמנו דרשה בה' על ייסורי הריונה, ונאמר לה ששני גויים מתרוצצים ומתקוטטים בבטנה (בראשית כה, כב-כג). אשת ירבעם בן נבט הלכה אל אחיה השילוני לשאול על בנה החולה (מלכים א' יד, א-ד). בן הדד מלך ארם שאל באלישע הנביא אם יחיה מחוליו (מלכים ב' ח, ז-י). מלכי ישראל פנו לעיתים לנביאים בשאלה אם לצאת למלחמה, כמו בעת שביקשו לצאת למלחמה בארם כדי להשיב את רמות גלעד (מלכים א' כב, ה-ז). כמו כן, בעת שיצאו למלחמה במואב וכמעט מתו בצמא – שאלו באלישע הנביא (מלכים ב' ג, יא). פעמים שהנביאים אף הובילו את העם במלחמתו, כדוגמת דבורה הנביאה כנגד יבין מלך כנען (שופטים ד, ו-ט), ושמואל כנגד פלישתים (שמואל א' ז, ז-יג).

הנביאים גם התפללו על חולים שיתרפאו, וכפי שאמר ה' לאבימלך, שאם יחזיר את שרה לאברהם, כיוון שאברהם נביא, יתפלל עליו לה' ויתרפא (בראשית כ, ז). מנגד, אחזיה מלך ישראל חטא בכך שבעת חוליו דרש בכומרי האליל 'בעל זבוב' במקום לדרוש בנביאים, ובעקבות זאת נענש ומת (מלכים ב' א, ב-ד).

תפקיד נוסף לנביאים, להוכיח חוטאים שישובו בתשובה, כדוגמת הנביא שהוכיח את עלי הכהן על חטאי בניו (שמואל א' ב, כז); ונתן הנביא שהוכיח את דוד המלך על חטא בת שבע (שמואל ב' יב, א); וגד הנביא שהוכיח אותו על שספר את העם (שמואל ב' כד, יא-יג). כמו כן אליהו הנביא הוכיח את אחאב: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ!… כֹּה אָמַר ה': בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה!" (מלכים א' כא, יט). וישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, הוכיחו את המנהיגים והעם שיחזרו בתשובה, שאם לא כן ייחרב המקדש, ישראל יצאו לגלות והארץ תהיה שממה.

בהיות הנביאים קרובים אל ה', לעיתים היה ה' מחולל על ידם ניסים. אצל משה רבנו הניסים היו לכלל ישראל, כדוגמת עשר המכות, קריעת ים סוף והקולות והברקים שבמעמד הר סיני; ואצל יהושע בן נון, קריעת הירדן, נפילת חומות יריחו ועמידת השמש בגבעון עד סיום הקרב בניצחון. כל זאת כדי לקבוע בתודעה הלאומית והעולמית שה' משגיח על העולם ובחר בעמו ישראל ואין עוד מלבדו. שנאמר (דברים ד, לב-לה): "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹוהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם, הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹוהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹוהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹוהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹוהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ". וכן נאמר אחר קריעת הירדן (יהושע ד, כד): "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא, לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה' אֱלֹוהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים".

לאחר מכן, במשך מאות שנים כמעט שלא מסופר בספרי הנביאים על ניסים שעשו הנביאים, כי לא הוצרכו לכך (ראו להלן יח, ז). אולם בעקבות חטאי הדור, מסופר על הנביאים האחרונים שעשו ניסים רבים לאנשים פרטיים, כדוגמת ריפוי המים על ידי אלישע (מלכים ב' ב, כב), והדובים שיצאו מהיער ופגעו בנערים שביזו אותו (שם ב, כד), ופקידת עקרותה של האשה השונמית שאירחה אותו והחייאת בנה (שם ד, טז; לד-לה). בניסים אלו ניסו לעורר את העם לתשובה, כדי לעצור את ההתדרדרות שהובילה לחורבן מלכות ישראל (עי' רש"ר הירש דברים יח, כא-כב).

ג – הנבואה כתחליף לקוסמים ולמכשפים

מגמה נוספת היתה לנבואה, למנוע את ישראל מלדרוש בכמרים של עובדי האלילים שהיו מנבאים עתידות ומבטיחים הצלחות בעזרת קסם וכישוף. שכן האדם מטבעו חפץ לדעת עתידות ולבקש סיוע מכוחות עליונים, ואם לא ימצא מענה במסגרת מתוקנת, ייגרר אחר נביאי עבודה זרה, קוסמים ומכשפים, שבכוחות מאגיים שונים, חוזים עתידות ונותנים הדרכות. לפיכך, נתן ה' לנביאים יכולת לעזור לאנשים, ומתוך שישיבו לשאלותיהם, יוכלו לרומם את אמונתם ולהדריכם בעבודת ה'. שנאמר (דברים יח, ט-טו): "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹוהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹוהֶיךָ. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ, וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ, אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (רמב"ן וספורנו שם; רמב"ם בהקדמה למשנה; להלן יט, יב, 12).

כך מצינו שהיו שואלים נביאים בעניינים ארציים, כדוגמת שאול שהלך לשאוֹל את שמואל היכן האתונות שאבדו לאביו (שמואל א' ט, ו). יתרונם הבולט של נביאי ה' על המכשפים והקוסמים, שהם נביאי אמת, היינו נאמנים באופן מוחלט לאמת, וכאשר קיבלו נבואה, כל פרטיה היו מדויקים לחלוטין. ואילו תחזית המכשפים והקוסמים אינה מדויקת בכל פרטיה, וכשהיו מסופקים, עמעמו את תשובתם, כדי שאם יקרה אחרת ממה שחזו, יוכלו לטעון שלכך התכוונו (רמב"ם יסודי התורה י, ג). אמנם לעיתים, מסיבות שונות ה' לא גילה לנביא את התשובה, וכיוון שהנביאים נמנעו מלהשיב על דבר שלא קיבלו בנבואה, עמד בפני השואל פיתוי ללכת לנביאי שקר, למכשפים ולקוסמים, שהם תמיד השיבו. ואף שאול המלך, שנלחם כנגד האובות והידעונים וביער אותם מהארץ, כאשר בעקבות חטאו ה' לא ענהו על ידי הנביאים, מרוב חפצו לדעת אם לצאת למלחמה בפלשתים, חטא והלך בסתר לשאול בעלת אוב (שמואל א' כח; להלן כו, ד-ה). ראוי לציין, שגם כאשר הנביאים לא קיבלו תשובה נבואית, יכלו להעניק לשואלים אותם עצה טובה כחכמים, תוך הדגשה שזו עצה ולא נבואה.

ד – הנבואה בישראל

התכונה המאפיינת ביותר את עם ישראל היא הרצון להוסיף טובה וברכה לעולם, על ידי גילוי דבר ה' וברכתו ביישובה של ארץ ישראל ועשיית צדקה ומשפט (ראו לעיל א, ב-ג). לכן זה היה תוכנם של רבים מהגילויים האלוהיים לאבות, ובראשם אברהם אבינו. שנאמר (בראשית יב, א-ג): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". ונאמר (שם יח, יח-יט): "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

כיוון שהנבואה מגלה את דבר ה' והדרכתו לתיקון העולם וגאולתו, כישרון הנבואה הוא הכישרון המאפיין ביותר את עם ישראל. כפי שביאר רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי', שתכונת הנבואה היא מעלתם וסגולתם המיוחדת של ישראל, ועל כך נאמר (שמות יט, ה): "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". לכן במעמד הר סיני, כל ישראל, גברים ונשים, זקנים וטף, זכו למדרגת נבואה שאין דומה לה. ואף שככלל, רק חכם ובעל מידות טובות יכול לזכות לנבואה, רצה ה' במעמד הר סיני לגלות לישראל את סגולתם, שלכולם ראוי להתעלות בחכמה ובזיכוך המידות ולזכות לנבואה (כוזרי א, מא-מג; קג; קט). זהו שאמר משה רבנו (במדבר יא, כט): "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". וכן יהיה לעתיד, שכל ישראל יזכו לנבואה, שנאמר (יואל ג, א): "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ". ונאמר (ירמיהו לא, לג): "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר: דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'". וכך יזכו כולם לשפע אור וחיים, ויוסיפו טובה וברכה לעולם, כל אחד לפי אופיו המיוחד.

כל הנבואות בזכות ישראל, מפני שהנבואה היא גילוי דבר ה' כדי להיטיב לעולם, ולשם כך בחר ה' בעמו ישראל, כדי להביא על ידם את דברו וברכתו. וכאשר ישראל אינם מסוגלים לפעול בגלוי להטבת העולם ותיקונו, אין הנבואה מתגלה. גם עם משה רבנו לא דיבר ה' אלא בזכות ישראל, ולכן לאחר שחטאו בחטא העגל, אמר ה' למשה: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב, ז), שכן לא "נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל! ועכשיו ישראל חטאו – אתה למה לי?!" (ברכות לב, א). עוד אמרו: "ולא עם משה בלבד היה ה' מדבר בזכות ישראל, אלא עם הנביאים כולם לא דיבר ה' אלא בזכות ישראל" (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא). וכן אמרו חכמים, שהיה ראוי הלל הזקן לקבל נבואה אלא שלא היה דורו זכאי לכך, ולכן לא קיבל נבואה (סנהדרין יא, א).

גם מדרגת הנבואה תלויה במצבם של ישראל. כאשר ישראל ראויים לגילוי שכינה במדרגה גבוהה, הראויים לכך זוכים לנבואה במדרגה גבוהה, וכאשר ישראל במדרגה פחות גבוהה, גם נביאיהם מקבלים נבואה במדרגה פחות גבוהה. לכן הנביאים הראשונים ראו ב"אספקלריא מאירה בשאינה מאירה" (להלן הלכה ט), ואילו האחרונים, כדוגמת ישעיהו וירמיהו, שכבר היו בתקופה שלקראת חורבן בית המקדש, ראו "באספקלריא שאינה מאירה בשאינה מאירה" (גר"א ישעיהו א, א). והנביאים שניבאו בימי הגלות ובתחילת ימי בית המקדש השני, התנבאו במדרגה נמוכה אף יותר. לכן נבואותיו של זכריה בימי בית המקדש השני היו על ידי "הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי" (חגיגה יג, ב, רש"י; רמב"ן בדרוש 'תורת ה' תמימה'). וכיוון שנבואתו היתה פחות בהירה, הוצרכה להתעטף במשלים ובדימויים רבים (על הפסקת הנבואה להלן יח^[2]

ה – הנבואה לישראל

אמרו חכמים (קידושין ע, ב) שה' משרה את שכינתו "על משפחות מיוחסות שבישראל", ולא על משפחות שיש בהן פסולי חיתון, שאינם ראויים לנבואה. גם גרי צדק בכלל ישראל שראויים לנבואה (תוס' רא"ש ומהרי"ט שם). וכן למדנו שעובדיה הנביא היה גר אדומי (סנהדרין לט, ב). ויש אומרים, שעיקר נבואת גרי הצדק לצורך אומות העולם (ראו כוזרי א, קטו; משך חכמה דברים יח, טו, פנה"ל גיור א, ו).

אמרו חכמים (תדבא"ר ט): "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל בין נוכרי, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה – הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח הקודש שורה עליו". אמנם כדי שלא ייווצר פירוד בגילוי אמונת הייחוד והתורה, נבואה שעוסקת בעיקרי התורה ניתנה לעם ישראל בלבד, וזהו שנאמר (שמות לג, טז): "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ברכות ז, א). מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לימד, שככלל, הנבואה היא מדרגה השייכת לישראל, ואילו רוח הקודש היא מדרגה ששייכת לישראל ולכל העמים.^[3]

ו – הנבואה בארץ ישראל

כיוון שהנבואה היא גילוי שכינה לצורך תיקון העולם, עיקר מקום הנבואה הוא בארץ ישראל, ארץ הקודש, אשר נועדה לגילוי דבר ה' לעולם, ואף לעתיד יתאחדו סביבה כל העמים באמונתם ובדתותיהם, שנאמר (ישעיהו ב, ב-ד): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (לעיל ט, ז).

כך בפועל, רוב ככל הנביאים חיו בארץ ישראל. וירושלים, עיר הקודש והמקדש, היתה מרכז הנבואה, וכפי שאמרו חכמים: כל נביא שלא פורש שם עירו "בידוע שהוא מירושלים" (מגילה טו, א). לעומת זאת, בחוץ לארץ אין כמעט אפשרות להתנבא, וכפי שאמרו חכמים: "אין השכינה נגלית בחוצה לארץ". לכן, כאשר יונה הנביא רצה להפסיק להתנבא על נינוה – יצא מהארץ, שנאמר (יונה א, ג; י): "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'… כִּי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בֹרֵחַ" (מכילתא דרבי ישמעאל בא; ועי' מו"ק כה, א).

אמנם היו נביאים שהתנבאו בחוץ לארץ, אולם הם זכו לכך בזכות היותם קשורים לארץ ישראל. כפי שביאר רבי יהודה הלוי: "כל מי שנתנבא, לא נתנבא כי אם בארץ הזאת או בעבורה". וכן נבואתו הראשונה של אברהם אבינו שהיתה בחוץ לארץ, היתה נבואה ללכת לארץ ישראל. וכן יחזקאל, שחי בבבל, התנבא על ארץ ישראל. בנוסף, יחזקאל עוד ראה את בית המקדש הראשון ואת כבוד השכינה "אשר כל ימי היותה שורה בבית ההוא, היה כל אדם המוכן לכך מצד הסגולה – מגיע לנבואה", כך שנבואתו נמשכה מארץ ישראל ומבית המקדש. גם משה, אהרן ומרים שהתנבאו במצרים, התנבאו על יציאת מצרים שנועדה להביא את ישראל לארץ ישראל. בנוסף, נבואתם היתה לפני הכניסה לארץ, ואמרו חכמים (שם): "עד שלא נבחרה ארץ ישראל – היו כל הארצות כשרות לדברות (נבואה), משנבחרה ארץ ישראל – יצאו כל הארצות". בנוסף, המקומות שהתנבאו בהם במצרים היו סמוכים לגבול ארץ ישראל (כוזרי ב, יד; ועי' שם ד, י; יז. על מצב הנבואה בחורבן ראו להלן הלכות ח; יח).

ז – תנאי הנביא

מתנאי הנבואה שיהיה הנביא בעל חכמה ומידות טובות, שכל חיסרון שיש לאדם בחכמה או בזיכוך המידות יוצר מחיצה בינו לבין ה', שנאמר (ישעיהו נט, ב): "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹוהֵיכֶם, וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ", וברבות המחיצות אינו יכול לקלוט נבואה. אמנם אין צדיק בארץ שלא יהיו בו פגמים בהבנה או במידות, וכל פגם שיש לנביא יוצר מחיצה שמעכירה את צלילות נבואתו. זהו יסוד ההבדל שבין מדרגות הנביאים, שככל שהנביא שלם יותר בחכמתו, ומידותיו נקיות מפגמים, כך הוא זוכה להשגה נבואית בהירה יותר (רמב"ם יסה"ת ז, א; ז; הקדמה לאבות פרק ז; מו"נ ב, מה).

אמרו חכמים: "אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו ובעל קומה" (נדרים לח, א; שבת צב, א). מעבר לפירוש הפשוט שיובא בהמשך, הרמב"ם פירש שמדובר על זיכוך המידות, כדי שהנביא יוכל לקלוט את הנבואה בלא שום הטיה. כדברי חכמים (אבות ד, א): "איזהו גיבור? הכובש את יצרו… איזהו עשיר? השמח בחלקו". לפיכך, גיבור הוא השולט במידותיו, וכך הכעס או התאווה אינם מטים את דעתו והתנהגותו, אלא יכעס או יקפיד על כבודו רק לצורך חינוכי או ציבורי, וייהנה מתענוגי העולם במידה הראויה לשמחו ולהעשיר את רגשותיו ולא יותר. עשיר הוא השמח במה שיש לו ואינו נזקק למתנות שעלולות להטות את דעתו. תכונת הענווה נדרשת כדי שיוכל להגות ביושר, ולא יטה את דעתו על מנת שדבריו ימצאו חן בעיני זולתו. וכן אמרו חכמים (פסחים סו, ב): "כל המתייהר או כועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו".

גם בפועל צריך שהנביא יהיה גיבור ועשיר, כדי שיהיה מכובד בעיני הציבור ויקבלו את דבר ה' מפיו, שאם יהיה עני או חלש – יזדקק לעזרתם ולא יכבדו אותו (דרשות הר"ן דרוש ה; העיקרים ג, י-יב). גם מצד המידות, כל זמן שאדם עני או חלש, לא ניכרת ענוותנותו, שאולי אם היה עשיר וחזק היה חוטא בגאווה ובתאווה, אך כאשר הוא עשיר וגיבור ועם זאת בעל מידות טובות, מתברר שאכן מידותיו זַכּוֹת באמת (חת"ס, ובן יהוידע לנדרים לח, א). בנוסף, הואיל והנבואה היא גילוי אלוהי, כדי לקבלה הנביא צריך לבטא את צלם אלוהים שבו במילואו, ולשם כך עליו להיות שלם בגופו ובנפשו, גיבור ועשיר (עקדת יצחק שמות ל"ה; עין איה שבת שם).

אמנם היו פעמים שה' נגלה כדרך ארעי לאנשים שאינם ראויים לנבואה, כאשר רצה להזהירם או לעוררם על דבר מסוים (רשב"א א, תקמח). כפי שהזהיר ה' את אבימלך מלך גרר שישיב את שרה אמנו לאברהם (בראשית כ, ג-ז), וכפי שנגלה אל לבן הארמי והזהירו שלא לפגוע ביעקב אבינו (שם לא, כד). וכפי שהתגלה מלאך ה' אל מנוח, למרות שהיה עם הארץ, להורות לו על נזירותו של שמשון בנו (שופטים יג, יג; ברכות סא, א). אף אל אתונו של בלעם נגלה מלאך ה' לצורך השעה, ואף פתח ה' את פי האתון כדי שתדבר (במדבר כב, כג-כח).^[4]

ח – מצב קבלת הנבואה

גם מי ששלם בחכמתו, במידותיו ובהופעתו עד שהגיע למדרגה הראויה לנבואה, אינו יכול לקבל נבואה בלא שיהיה בתודעה של אמונה, ובמצב רוח של שלווה עם חיוניות ושמחה. כפי שאמרו חכמים (שבת ל, ב): "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה". מפני שכאשר אדם נמצא בעצבות או בחוסר חיוניות, האמונה אינה מתגלה בו כראוי, וממילא אינו יכול לזכות לנבואה.

וכן מסופר על אלישע הנביא, שכאשר באו אליו יהושפט מלך יהודה הצדיק יחד עם יהורם בן אחאב מלך ישראל, כעס על יהורם שעבד עבודה זרה, עד שלא היה יכול להתנבא. אולם כיוון שרצה להתנבא עבור יהושפט, ביקש שינגנו לפניו כדי להפיג את כעסו. שנאמר (מלכים ב' ג, טו): "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן – וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'". וכן למדנו על יעקב אבינו, שלאחר מכירת יוסף, מרוב אבלו וצערו, לא זכה לרוח הקודש. ורק לאחר ששמע שהוא חי, חזרה רוח הקודש לשרות עליו, שנאמר: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב" (בראשית מה, כז, ותרגום יונתן; רמב"ם יסה"ת ז, ד).

לפיכך, בעת שישראל בגלות ובשעבוד, יש צער רב בעולם, ואין אפשרות לקבל נבואה. בנוסף, מצב השעבוד גורם לכך שישראל אינם יכולים לבטא את מלוא כשרונם, וממילא אינם יכולים להתנבא, שנאמר (איכה ב, ט): "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'". וכן כתב רמב"ם, שאין עצבות ועצלות גדולה יותר לאדם מאשר היותו עבד נרצע המשועבד לחסרי דעת בעלי תאוות בהמיות (מו"נ ב, לו).

בעת שאדם זוכה לנבואה, חבריו הנביאים מודעים לכך, והסובבים אותו מקבלים השראה מנבואתו (עי' סנהדרין פט, ב). וכאשר קם נביא גדול, מעיין הנבואה מתגבר, ותלמידיו זוכים להתנבא. וככל שמתרבים המתנבאים, כך גדל ומתרחב מעגל האנשים שיכולים להתעלות ולזכות לנבואה. וכן היה בימי שמואל הנביא, שבזכות פועלו בהשבת העם בתשובה ובלימוד התורה ודרכי הנבואה, החלה הנבואה להיות רווחת בישראל (ראו שמואל א' ג, א; יט, כ-כד; כוזרי א, קג).^[5]

ט – מדרגת משה ושאר הנביאים

יחיד ומיוחד היה משה רבנו, ששתל ה' את נשמתו המיוחדת בדור של לידת האומה הישראלית, ואף הוא זיכך את מידותיו ומסר את נפשו על ישראל ועל כבוד ה', עד שזכה להיות שליח ה' להוציא את ישראל ממצרים ולקבל את התורה בהר סיני. מדרגת נבואתו היתה מעל כל שאר הנביאים, שנאמר (דברים לד, י): "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים". וכן למדנו מחטאם של מרים ואהרן, שלא הבינו את מדרגתו המיוחדת של משה אחיהם, ואמרו: "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!". בתגובה הוכיח אותם ה' וביאר להם שמדרגת נבואתו של משה נבדלת משאר הנביאים. "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי: אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט, וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה!?" (במדבר יב, ב; ו-ח).

אמרו חכמים (יבמות מט, ב): "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה". כלומר ראיית הנבואה דומה לראייה דרך זכוכית או מראה. כשהיא בהירה היא נקראת 'אספקלריא מאירה', וכשהיא עכורה היא נקראת 'אספקלריא שאינה מאירה'. לכן שאר הנביאים קיבלו את נבואתם במשלים ובחידות שנצרכו לפיענוח והגדרה, ואילו משה זכה לקבל נבואה בהירה לחלוטין, עד שכל פרטיה התגלו לו בדיוק מירבי מפי הגבורה (עי' רמב"ם הל' יסה"ת ז, ב-ו; דעת זקנים לבעלי התוס' במדבר שם; דרך ה' ח"ג פרק ה, א-ה).

הבדל נוסף בין משה רבנו לשאר הנביאים, שכל הנביאים לא יכלו להתנבא בכל עת שרצו, אלא רק אם טיהרו וקידשו את עצמם ורצה ה' – זכו לנבואה. אולם משה רבנו, בכל עת שנצרך זכה לנבואה. לפי גודל מעלת שליחותו, היה משה רבנו צריך להיות מוכן ומזומן תמיד לקבלת הנבואה. לכן בסיום מעמד הר סיני, אמר לו ה': "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם (לישראל) שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם (לשמחת עונה), וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי", כלומר, מכאן ואילך תישאר עמדי ותפרוש מענייניך הפרטיים ומאשתך, כדי להיות מוכן תמיד לקבל את דברי התורה (דברים ה, כז-כח; ע"ז ה, א). לכן שאר הנביאים לא פרשו מנשותיהם ואילו משה רבנו פרש מאשתו (רמב"ם יסה"ת ז, ו).

התייחדה נבואת משה בכך שעל ידי מעמד הר סיני כל ישראל נוכחו במעלת נבואתו, שנאמר (שמות יט, יט): "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלוֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". מכוח זה קיבלו באמונה מוחלטת את התורה שנתן להם ה' על ידי משה, וכפי שיבואר בהלכה הבאה. יתר על כן, גם נבואת הנביאים שאחריו ממשיכה את נבואתו, שנאמר (דברים יח, יח): "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ" (להלן הלכות יא-יב).^[6]

י – מעמד הר סיני יסוד התורה

במעמד הר סיני זכו כל ישראל לגילוי האלוהי הנשגב ביותר עלי אדמות, וזאת כדי לאמת להם בוודאות גמורה את האמונה בה', ואת האמונה בתורה שהיא מאת ה' ומשה רבנו הוא שליח ה' לקבל אותה עבור ישראל. שנאמר (שמות יט, ט): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". ונאמר (דברים ה, ד-ה): "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה'".

מגודל הגילוי האלוהי שבמעמד הר סיני, כל חושיהם של ישראל התמזגו, עד שראו את הקולות ושמעו את ה' קורא למשה רבנו, ושמעו בבת אחת את כל עשרת הדיברות בקול אלוהי אחד. ואחר כך שמעו באופן מפורט את שתי המצוות הראשונות שבעשרת הדיברות, שבהן מבוארים יסודות אמונת ישראל (מכות כד, א). אולם נשמתם כמעט פרחה מהם, שנאמר (שם כ, טו-טז): "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹוהִים פֶּן נָמוּת". לכן את שמונה המצוות הבאות שמעו בעזרת משה, שנאמר: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלוֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל", "הקב"ה מסייעו לתת בו כוח להיות קולו מגביר ונשמע" (רש"י יט, יט; כ, א, עפ"י מכילתא שם. ראו עוד לעיל א, ז-ח).^[7]

יא – נביא שהורה לבטל דבר מהתורה

תפקיד הנביא להמשיך בדרכו של משה רבנו וללמד תורה לישראל, לחזקם בשמירת המצוות ולהדריכם בדרכי קיומן לפי צורכי השעה, הכלל והיחיד. אבל בשום פנים לא לעקור דבר מדברי התורה, כי נצטווינו לקיים את דברי התורה עד עולם. שנאמר (דברים כט, כח): "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". ונאמר (דברים יג, א): "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". ונאמר (ויקרא כז, לד): "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי", ללמדנו "שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה", וזהו שנאמר (דברים ל, יב): "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (תמורה טז, א). לפיכך, אם יאמר נביא שצריך לשנות דבר בתורה, לבטל מצווה או להוסיף מצווה, בידוע שהוא נביא שקר ועונשו מיתה בחנק.

אין זה משנה אם נביא השקר שיקר במודע או שדימה בליבו שקיבל נבואה מאת ה' שסותרת את התורה. כיוון שטען שצריך לעקור דבר מהתורה או לעבוד עבודה זרה כהוראת שעה – חייב מיתה. כי אף אם דימה בליבו שקיבל על כך נבואה, היה עליו לדעת שאמונת הייחוד והתורה שקיבלנו כולנו יחד במעמד הר סיני מחייבת לדורי דורות, וכל דמיון על אלילים שונים או על עקירת דבר מהתורה הוא שקר שנובע מיצרים רעים או ממחשבות עקומות, שמשבשות את דימויָו הפנימיים לכיוון רע.

גם מי שכבר התקבל כנביא בישראל, אחר שנתן אותות ומופתים להוכיח את דבריו (כמבואר להלן הלכה יג), אם יורה בניגוד לתורה, אסור לשמוע לו. שנאמר (דברים יג, ב-ו): "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא… וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹוהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים, לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ".

ואל נתמה איך ייתכן שנביא שקר יצליח לעשות אות או מופת, כי נתן ה' לאדם אפשרות לבחור בין טוב לרע, ולעשות מופת ברמאות או בכוח מאגי (ראו להלן יט, ד-ה). וזה הניסיון העומד בפני השומעים, להאמין בה' ובתורתו, ולא להאמין לנביא שמתנבא בניגוד לתורה. שנאמר (שם ד): "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹוהֵיכֶם אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹוהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".

ואף שנתן ה' לנביא השקר יכולת לעשות אותות ומופתים, כל האותות והמופתים הללו אינם משתווים לקבלת התורה במעמד הר סיני. שכל אות או מופת שנביא יעשה, אינו מוכיח באופן מוחלט שהוא אכן נביא, כי תמיד יש חשש מסוים שמא עשה אותו בכישוף או ברמאות, אלא שכל עוד דבריו אינם סותרים את דברי התורה, יש לשער שהוא אכן נביא ומצווה לשמוע בקולו. וכפי שסומכים על שני עדים, למרות שקורה לעיתים ששני עדים משקרים ובית הדין לא מצליח בחקירתו לגלות זאת. לעומת זאת, במעמד הר סיני כל ישראל השתתפו; ובכל ישותם, נפשם, רוחם ונשמתם, ראו ושמעו כיצד ה' נותן את התורה לישראל על ידי משה. לכן נביא שמכחיש את התורה הוא נביא שקר וחייב מיתה (רמב"ם יסה"ת ח, א-ג).

אמנם במצבים מיוחדים כהוראת שעה, מצווה לשמוע לנביא גם כאשר הוא מורה לעבור על מצווה מהתורה. כפי שהיתה מצווה לשמוע לאליהו הנביא, שהורה להקריב קורבן לה' בהר הכרמל כדי לקדש את השם, למרות שמאז הקמת בית המקדש נאסר להקריב קורבן במקום אחר (סנהדרין פט, ב). אולם אם יבוא נביא ויורה שבאופן קבוע מותר להקריב קורבן לה' בהר הכרמל, כיוון שהורה לעבור באופן קבוע על מצווה מהתורה, בידוע שהוא נביא שקר, ועונשו מיתה בחנק. וכן נביא שהורה שמותר לעבוד עבודה זרה, אפילו כהוראת שעה, בידוע שהוא נביא שקר, ועונשו מיתה בחנק (רמב"ם יסה"ת ט, א; ד-ה).^[8]

יב – מצווה לשמוע בקול נביא

מצווה לשמוע בקול נביא, כפי שאמר משה רבנו לעם ישראל (דברים יח, טו-יח): "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ, כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ – אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹוהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ, וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ". כלומר, מצווה זו ממשיכה את מעמד הר סיני, שבתחילה הגילוי האלוהי היה לכל ישראל, וכאשר נשמתם של בני ישראל כמעט פרחה מהם, ביקשו שמשה ידבר עמהם ולא אלוהים, והסכים ה' שאכן יש צורך בתיווכו של משה, כדי שדברי התורה יוכלו להיקלט במוחם ובלבבם. וקבע ה' שכך יהיה גם בדורות הבאים, שכאשר יהיה הדור ראוי, יזכו שיקומו נביאים וידריכו אותם בדרכי התורה.

המסרב לשמוע לנבואת הנביא חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר (שם יח, יט): "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי – אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" (רמב"ם יסה"ת ז, ז; ט, ב-ג). וכן מסופר שכאשר אחאב התרשל מלהכריע את מלך ארם לאחר שכל חילו הוכה, ציווה הנביא על איש אחד: "בִּדְבַר ה' הַכֵּינִי נָא", וזאת כדי שיאמר את התוכחה לאחאב בעודו חבול ופצוע. אולם למרות אזהרת הנביא האיש התעקש והמרה את פיו. "וַיֹּאמֶר לוֹ (הנביא): יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה, וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ" (שם כ, לה-לו; כלי יקר לאנייאדו). ואיש אחר שמע לקול הנביא והכה אותו ופצעו כדבר ה', וכך כשהוא פצוע אמר את דברי התוכחה למלך, "כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (מלכים א' כ, מב; סנהדרין פט, ב).^[9]

כמו כן, נביא שעבר על נבואת עצמו – חייב מיתה בידי שמיים. כפי שאירע לעדו הנביא, שנשלח מיהודה להוכיח את ירבעם בן נבט על עשיית העגלים ועל הקמת המזבח בבית אל, והוזהר בנבואתו שלא יאכל לחם ולא ישתה מים בשטח ממלכת ישראל. אולם נביא שקר פיתה אותו לאכול, ונביא האמת נענש שאריה הרגו. אולם מפני כבודו של נביא האמת, שמר האריה על נבלתו עד שלקחוהו לקבורה (מלכים א' פרק יג; סנהדרין פט, ב).

כמו כן, נביא שכבש את נבואתו ולא אמר אותה כדבר ה' – חייב מיתה. וכן למדנו מהמעשה ביונה בן אמיתי, שנצטווה להתנבא פורענות לאנשי נינוה כדי להחזירם בתשובה. אולם יונה צפה שמהם עתידה לקום האימפריה האשורית שתחריב את ממלכת ישראל, וביקש לכבוש את נבואתו כדי שלא יחזרו בתשובה וייענשו בכיליון. לשם כך ברח באוניה מארץ ישראל מקום הנבואה. אך כיוון שעונש הכובש את נבואתו מיתה בידי שמיים, כמעט מת בסערה ובמעי הדג, ורק לאחר שחזר בתשובה והסכים להתנבא כדבר ה' – ניצל (יונה פרקים א-ב; אברבנאל א, ג; סנהדרין פט, א).

אמרו חכמים, שכאשר יודעים על נביא שהוא כובש את נבואתו, מלקים אותו עד שיאמר אותה. ושאלו, מהיכן יודעים שהוא כובש את נבואתו? והשיבו, שחבריו הנביאים מודעים לכך שהוא קיבל נבואה, שנאמר (עמוס ג, ז): "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוהים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים". ואף שהם עצמם אינם רשאים לומר את נבואתו, ומן הסתם גם אינם יודעים אותה בדייקנות, הם יודעים שהוא קיבל נבואה, ועל סמך דבריהם ניתן להלקותו כדי שיאמרנה (סנהדרין פט, ב; תוס' שם).

>יג – מי נחשב נביא

ההכרה בכך שאדם נעשה נביא תלויה בחכמי ישראל שצריכים לבודקו ולהכיר בו כנביא. רק לאחר מכן, מצווה לשמוע בקולו, ואם יתנבא לעקור מצווה מהתורה – חייב מיתה. כדי לקבלו כנביא, צריכים חכמים לבדוק תחילה שהוא ראוי לנבואה, כלומר, שהוא חכם גדול בתורה ובהבנת החיים, דבק בה' ובמצוותיו, בעל מידות טובות וצדיק במעשיו, מתפלל על טובתם של ישראל, איש אמת שפועל להחזיר חוטאים בתשובה ואינו מחניף לרשעים (לעיל הלכות ב; ז).

לאחר שהתברר שהוא ראוי לנבואה, עליו להביא אותות או מופתים, כדי להוכיח שה' שלח אותו להתנבא. שכך קבע ה', שכאשר ירצה לשלוח נביא לישראל, ייתן בידו אותות או מופתים שעל ידם ידע העם שבשליחות ה' הוא מתנבא. וכפי שנתן ה' למשה רבנו שלושה אותות: א) הפיכת המטה לנחש והחזרתו למטה. ב) הפיכת ידו למצורעת על ידי הכנסתה לחיקו, וריפויה על ידי הכנסתה בשנית לחיקו. ג) הפיכת מים מן היאור לדם. כל זאת כדי שיאמינו בני ישראל שהוא נביא השלוח אליהם מאת ה' (שמות ד, א-ט; כח-לא; רס"ג אמונות ודעות ג, ד; רב האי גאון, דרשות הר"ן יא). כמו כן אפשר שהנביא יוכיח את היותו נביא על ידי שכמה וכמה פעמים יחזה את העתיד לקרות. אם נפל שינוי אפילו בדבר אחד ממה שאמר, בידוע שאינו נביא. ואם התקיימו כל הדברים שאמר בלא שום שינוי, מאמינים שהוא נביא ומצווה לשמוע בקול נבואתו. באופן זה קיבלו את שמואל לנביא, שנאמר (שמואל א' ג, יט-כ): "וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַה' הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה'" (רמב"ם יסה"ת י, א-ב).

על הנביא לתת אותות עד שלא תישאר טענה שתטיל ספק באמיתותם. בדרך כלל די לכך בשלושה אותות, כפי שנתן ה' ביד משה. ואף שייתכן שלעיתים רחוקות יופיעו אנשים שנדמים כחכמים וצדיקים ויצליחו לעשות אותות או מופתים על ידי רמאות או כשפים. אם על פי מיטב הבנתם של חכמי ישראל, הוא אדם גדול, חכם וצדיק, ונתן אותות אמת, מצווה להאמין לו ולשמוע בקול נבואתו (רמב"ם יסה"ת ז, ז).

כמו כן, כאשר נביא מפורסם מעיד על תלמידו שהוא נביא, מקבלים אותו כנביא בלא שיביא אותות, ומצווה לשמוע בקולו. וכפי שהעיד משה רבנו על יהושע בן נון וסמכו לנביא, שנאמר (במדבר כז, יח-כ): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו… לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה" (רמב"ם יסה"ת י, ה).^[10]

יד – נביא שנבואתו לא התגשמה

אם לאחר שאדם התקבל כנביא, התנבא על דבר שיהיה ולא היה, סימן שחטא וירד ממדרגתו, ומעתה ואילך אסור לו להתנבא. ואם ימשיך להתנבא – יתחייב מיתה בבית דין. שנאמר (דברים יח, כא-כב): "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ: אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'? אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא – הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה', בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ".

אמנם אם ניבא פורענות ונבואתו לא התקיימה, אין פגם בנבואתו, מפני שזוהי מגמת הנבואה, להשיב בתשובה את החוטאים, ועל ידי כך אולי יינחם ה' על הרעה והפורענות לא תבוא. וכן נאמר בירמיהו (יח, ז-ח): "רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד, וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו, וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ". וכן אירע ליונה, שהתנבא על נינוה שתיהפך, וחזרו בתשובה ונתבטלה הגזרה (יונה ד, ב).

אבל נבואה טובה אינה מתבטלת, וכפי שאמרו חכמים (ברכות ז, א): "כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו". לכן אם נבואה טובה של נביא לא התקיימה, בידוע שהוא נביא שקר. וכן אמר ירמיהו הנביא לחנניה בן עזור, שבתחילה היה נביא אמת, וכשהחל להתנבא על ישועת ישראל בניגוד לנבואות החורבן של ירמיהו, חשד בו ירמיהו שהפך לנביא שקר. "וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא: אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה'", כלומר הלוואי ונבואתך הטובה תתקיים, אולם דע לך, שאם לא תתקיים ייוודע שאתה נביא שקר (ירמיהו כח, ו-ט. ראו להלן הלכה טז).

אמנם כאשר הנבואה הטובה נאמרה לנביא ולא לציבור, אפשר שיגרום החטא והדבר הטוב יתבטל. וכפי שלמדנו (ברכות ד, א) מיעקב אבינו, שהבטיח לו ה' (בראשית כח, טו): "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ". למרות זאת פחד יעקב אבינו מעֵשָׂו שמא יהרוג אותו ואת כל משפחתו, שנאמר (שם לב, ח): "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ". ביארו חכמים שחשש שמא חטא, וההבטחות שקיבל יתבטלו. אבל אם היתה הנבואה הטובה נאמרת בפומבי, לא היתה מתבטלת (רמב"ם יסה"ת י, ד; הקדמה למשנה; רמב"ן ספר הגאולה ב, ב; דרשות הר"ן ב).

טו – עונש המתנבא לשקר

כפי שלמדנו (בהלכה יא), קבעה התורה עונש מרתיע לנביא שקר – מיתה בחנק על ידי בית הדין. שנאמר (דברים יח, כ): "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר… וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא". כלומר, אם התנבא לעקור מצווה ממצוות התורה, מתרים בו שיחזור בו, ואם לא חזר – בית הדין מענישו במיתה. כיוצא בזה, נביא שהתנבא על דבר שלא התקיים כפי שניבא, כיוון שהתברר שנכשל ואיבד את מעמדו כנביא, חכמי ישראל מתרים בו שלא ימשיך להתנבא. ואם המשיך להתנבא בשם ה', הרי הוא נביא שקר וחייב מיתה.

כיוון שמדובר באדם שנחשב בעיני האנשים כנביא, צוותה התורה שלא נפחד להענישו, שנאמר (דברים יח, כב): "לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ", ולא נחשוש ללמד עליו חובה, כי "בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא". כלומר, אין לטעון בעדו שדמיונו הטעה אותו, אלא יש להחשיבו כחוטא בזדון (ספרי; אברבנאל שם). ואין דנים אותו בסנהדרין קטנה של עשרים ושלושה דיינים כפי שדנים את שאר חייבי מיתה, אלא בסנהדרין גדולה של שבעים ואחד שמקום מושבם סמוך לבית המקדש (סנהדרין טז, א; רמב"ם עבודה זרה ה, ט).

יש לשים לב שישנם שני סוגי איסורים ביחס לנבואה: האחד, שלא להפר את דברי הנביא, והעובר על כך עובר על מצווה שבין אדם למקום, ולכן עונשו מיתה בידי שמיים (לעיל הלכה יב). השני, שלא להתנבא לשקר, והעובר על כך מחטיא את חבריו ופוגע בהם, ולכן עונשו בידי אדם, במיתת חנק בבית דין. ואם גם הסית לעבוד עבודה זרה, היינו שידל לעבוד עבודה זרה באופן קבוע, הרי הוא מסית ומיתתו בסקילה (רדב"ז ה, מו; לעיל ג, ה).

כתב בספר יראים (סי' רמא), שצריך אדם להיזהר שלא יאמר כדרך שחוק: 'כך וכך אמר לי ה". ואף שברור שאין דבריו נחשבים כנבואת שקר, כי רק אדם שהתפרסם כגדול בחכמה ובמעשים יכול להיחשב נביא, אולם גם לאדם רגיל אסור לבזות את הנבואה בכך שידבר כנביא בדרך שחוק (מנ"ח תקיז, ד).

טז – הקושי להבחין בין נביא אמת לנביא שקר

אחר שלמדנו את כללי הלכות הנבואה, עלינו לשוב לשאלת ההבחנה בין נביאי אמת לנביאי שקר. שכן זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹוהִים, יצר טוב לעומת יצר רע. כנגד האפשרות להתנבא באמת ישנה אפשרות להתנבא בשקר. כלומר, בנוסף לנביאי עבודה זרה, מכשפים וקוסמים, שבכוחות מאגיים שונים חזו עתידות וחוללו פלאות, ישנם גם נביאי שקר, שכביכול בשם ה' התנבאו לשקר.

שני סוגים עיקריים של נביאי שקר ישנם. האחד, משקר במודע, כלומר ממציא נבואות לפי מה שהוא משער בדעתו, כדי להגדיל את כבודו ולשלוט באנשים או כדי לזכות בטובות הנאה. נביא שקר כזה צריך להיות מתוחכם וערמומי, לדעת להשתמש במידע שיש בידו כדי להראות שהוא כביכול יודע נסתרות וחוזה עתידות, ולשכנע בכך את שומעיו שהוא נביא; או שיהיו לו כוחות מאגיים של ראיית נסתרות שבעזרתם ישכנע אנשים להאמין בו. השני, אדם שמשתוקק להתנבא עד שידמה שהחלומות והדמיונות שלו הם נבואות, וישתכנע שהוא נביא אמת ושדברי נבואתו עתידים להתקיים. פעמים שישמע דברי נבואה מנביאי אמת, ובהשראתם יעלו בדעתו דמיונות, ויחשוב שהם נבואות אמת. ולעיתים, מתוך שכנוע פנימי אף יעז להתווכח עם נביאי האמת, שאינם מספיק צדיקים או חכמים, ולכן לא השכילו להבין את נבואתם עד תומה, ואילו הוא בדמיונו השכיל לקלוט את הנבואה האמיתית (ירמיהו כג, ל-לב, ואברבנאל שם; עי' יחזקאל יד, ט).

הסכנה מנביאי שקר עצומה, הואיל והם נראים כצדיקים, לכאורה מצווה לשמוע בקולם, אולם הם מובילים את העם לאבדון, כפי שהיה בדור שקדם לחורבן בית המקדש הראשון. נביאי האמת הזהירו את המלכים והשרים שלא למרוד בבבל, אלא לשקוד על תיקון העם מבחינה מוסרית כדי שיהיו ראויים לישועה. וניבאו שאם ימרדו, יגרמו לחורבן, גלות, חרב ורעב. לעומתם, נביאי השקר עודדו את המלכים והעם להילחם על עצמאותם, והבטיחו שבית המקדש לא ייחרב, ואף האשימו את נביאי האמת שעוררו לתשובה והתנבאו על החורבן שהם משקרים. וכדברי ירמיהו הנביא אל ה' (יד, יג): "וָאֹמַר: אֲהָהּ ה' אֱלוֹהִים, הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם: לֹא תִרְאוּ חֶרֶב, וְרָעָב לֹא יִהְיֶה לָכֶם, כִּי שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה". וכן הזהיר את העם (כז, יד-טו): "וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הָאֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר: לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל, כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם! כִּי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה', וְהֵם נִבְּאִים בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר!". ובכך הם יגרמו לעם למות "בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא יַעֲבֹד אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל" (שם כז, יג).

לא זו בלבד, אלא שהיו נביאי אמת שסטו מן הדרך ונעשו נביאי שקר. כזה היה חנניה בן עזור, שקם כנגד ירמיהו והתנבא שתוך שנתיים ימים יהודה תשתחרר מעול בבל. אמרו חכמים (סנהדרין פט, א), שבאותה שעה חנניה כבר לא קיבל נבואה לעצמו, אלא שירמיהו התנבא 'בשוק העליון' של ירושלים שעילם עומדת להישבר, ולמד חנניה קל וחומר שגם בבל תיענש, והלך והתנבא 'בשוק התחתון' שעול בבל עומד להישבר בעוד שנתיים. ירמיהו חשד בו שהוא משקר, והזהיר אותו שאם לא ייגאלו בעוד שנתיים, יתברר שהוא נביא שקר. אולם חנניה התעקש לטעון שקיבל על כך נבואה, וירמיהו היה אובד עצות כנגדו (שם כג, א-יא).

לאחר זמן גילה ה' לירמיהו בנבואה, שחנניה הפך לנביא שקר, ושלח את ירמיהו להזהיר אותו. "וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא: שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה, לֹא שְׁלָחֲךָ ה', וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר. לָכֵן כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת, כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה'. וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (שם כח, טו-יז). לכאורה דברי ירמיהו התקיימו, שחנניה מת בשנה ההיא, אולם מותו נודע בחודש השביעי, בתשרי, לאחר שכבר נכנסה השנה הבאה. אמרו חכמים (ירושלמי סנהדרין יא, ה), שחנניה ראה שהוא עומד למות לפני ראש השנה כנבואת ירמיהו, וביקש מבני ביתו להסתיר את דבר מותו עד שתיכנס השנה הבאה, כדי שימשיכו להאמין שנבואתו אמת ונבואת ירמיהו שקר. הרי לנו אדם שמתחילה דבק בה' וזכה לנבואה, ומתוך אמונתו המוטעית שלא ייתכן שבית המקדש ייחרב, סטה מדרכו והחשיב את דמיונותיו כנבואות. וכל כך התחזק בכך, עד שגם לאחר שראה שדבר ה' בידי ירמיהו על מותו עומד להתקיים, צווה להסתיר זאת, כי האמין שאם יתחזקו באמונתם בבית המקדש ובמלכות יהודה, מלך בבל לא יצליח להחריב את ירושלים.

יז – התנאים להבחנה בין נביא אמת לשקר

למרות שלעיתים קשה מאוד להבחין בין נביא אמת לנביא שקר, נראה שאם חכמי ישראל יקיימו את הבדיקות הנדרשות בישרות ובקפדנות (לעיל הלכה יג), יצליחו להבחין ביניהם.

תחילה יש לבחון האם אישיותו של הטוען לנבואה מתאימה לכך. כלומר האם הוא תלמיד חכם ורחב דעת, בעל מידות טובות ודובר אמת (לעיל הלכה ז). בחינה זו, אם תיעשה ברצינות, תסיר כמעט את כל הרמאים שטוענים בזדון שהם נביאים ובליבם יודעים שאינם נביאים, שכן אין אפשרות שיסתירו את אופיים הרע מחכמים שמכירים אותם אישית. גם את רוב האנשים שטועים להאמין על עצמם שהם נביאים, בחינה זו תסיר. שכן מי שטועה לדמיין שהתנבא, מן הסתם אינו מקפיד על מידת האמת, וכיוון שהוא מפריז ומשנה בדיבורו, אין לקבלו כנביא. בנוסף, מי שיש לו דמיונות כאלה, מסתבר שאין לו יכולת לבקר את עצמו ואת עמדותיו, ואם יבחנו את חכמתו כראוי, יעמדו על כך שאינו מאוזן בהבנתו ובהשקפת עולמו.

אם למרות זאת צלח את המבחן המקדים של האישיות, יגיע השלב שבו יצטרך להוכיח את נביאותו על ידי עשיית מופתים בשינוי הטבע, או על ידי חיזוי העתיד מספר פעמים (לעיל הלכה יג). נראה שאם בחינה זו תיעשה בלא מורא ובקפדנות, בלא ויתור על שום פרט, יצליחו חכמי ישראל לפסול את נביאי השקר שצלחו את מבחן האישיות.

אמנם כאשר הדור ירוד מבחינה מוסרית, מסתבר שחכמי הדור ומנהיגיו יתקשו לבחון את אישיותו של הנביא ביושר, שכן פגמי המוסר שבו לא יצרמו להם, ויהיו מהם שיחשבו שיחסית לאחרים הוא צדיק וחסיד, למרות שצדיקותו אינה מאוזנת ויש בו פגמים שאינם מאפשרים לו להיות נביא. בנוסף, כאשר הרמה המוסרית הציבורית ירודה, רבים מבני העם יתפתו לקבל את דברי 'נבואתו' של נביא השקר, שיודע לקלוע לטעמו של הציבור, ועל כן לא ידקדקו לבחון את האותות שייתן אם הם מדויקים לגמרי. כך אירע בתקופה שלפני חורבן בית המקדש הראשון, שבעקבות המצב המוסרי הירוד, רבים התפתו להאמין לנביאי השקר.

וכן היה בעת שאחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה תכננו להילחם בארם, וביקש יהושפט לשאול בנביאים. קיבץ אחאב ארבע מאות נביאים, וכולם המליצו לו לצאת למלחמה וענו פה אחד: "עֲלֵה, וְיִתֵּן אֲ-דֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (מלכים א' כב, ו). אולם יהושפט חשד שנבואתם אינה אמת וביקש נביא נוסף. חשדוֹ התעורר מפני שכולם התנבאו באותן המילים, וכלל הוא שהנבואה היא גילוי אישי לנביא, ולכן "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פט, א). כלומר, אף שנביאים רבים יכולים להתנבא נבואה בעלת תוכן אחד, כל אחד אומר אותה בלשונו. קראו למיכיהו בן ימלה, שהיה נביא אמת, והוא ניבא שהם ייכשלו במלחמה והמלך ימות. אם היו שומרים על כללי בדיקת הנבואה בדקדקנות, היו יודעים שמיכיהו הוא נביא האמת, והארבע מאות שדיברו בלשון אחת מתנבאים לשקר. מה עוד שהיה ראוי לחשוד שהואיל וארבע מאות הנביאים הללו מקורבים למלכות, הם אינם נקיי כפיים ולא נבדקו לנבואה על פי כללי ההלכה. אולם מפני מצבם המוסרי של המלכים ויועציהם, העדיפו לשמוע לנביאי השקר המנבאים עליהם טובות, ולהתעלם מנביא האמת. כך נכשלו במלחמה והמלך אחאב מת.

יח – הסתלקות הנבואה

בימי השופטים והמלכים הנבואה הדריכה את העם ורוממה אותו. בתקופת השיא, בהשפעת שמואל הנביא, העם חזר בתשובה, הוקמה המלכות ונבנה בית המקדש הראשון. גם לאחר מכן הנביאים השפיעו על סדרי הממלכה לטובה. אולם בתהליך הדרגתי השפעתם פחתה ותוכחותיהם לא הועילו להשיב את העם בתשובה. שנאמר (ירמיהו ז, כה-כו): "לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ. וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם, הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם". רבים נהו אחר האלילים, וגם כאשר באו לבית המקדש ועבדו את ה', לא עבדו אותו בלב שלם על ידי הליכה בדרכיו. אלא כדרך שעובדי אלילים מפתים את אליליהם על ידי קורבנות כדי שיסייעו להם, כך הביאו לה' קורבנות כדי שיסייע בידם ויוכלו להמשיך בדרכם הרעה, להתעמר בעניים ולהתעשר (ירמיהו ז, ט-יא). אולם ה' חפץ שנשפר את מעשינו, נתרחק מהרע ונדבק בטוב, ומתוך כך נזכה לרוב ברכה. כדברי הנביא ישעיהו (א, יא-כ): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'… רַחֲצוּ הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ! לִמְדוּ הֵיטֵב (תלמדו להיטיב לזולת), דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט… שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה… אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם – טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם – חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ". ככל שהמצב המוסרי התדרדר, רבו נביאי השקר, שבכוח דמיונם החניפו לציבור והחטיאו אותו, והשפעתם של נביאי האמת פחתה. עד שגברו החטאים ונבואות החורבן התקיימו וישראל גלו מעל אדמתם.

בתחילת ימי בית המקדש השני עוד פעלו אחרוני הנביאים, אך הם העבירו את ההנהגה הרוחנית לחכמים. הדבר בא לידי ביטוי בדמותו של עזרא, ששמו כנביא היה מלאכי (מגילה טו, א), אולם נודע בעיקר כעזרא הסופר, כי עיקר פועלו והנהגתו היו כחכם שתיקן תקנות שעיצבו את דמותו הרוחנית של עם ישראל לדורי דורות. מכוחו קמו בתי המדרש שהעמידו תלמידים הרבה, ובהם צמחו החכמים שעל ידי העצמת לימוד התורה שבעל פה וקביעת תקנות וסייגים, הצליחו לבער מישראל את החטאים החמורים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שבעטיים נחרב בית המקדש הראשון (יומא ט, ב). כך עברה מורשת הנביאים לחכמים, וכדברי התלמוד (ב"ב יב, א): "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים… וחכם עדיף מנביא".

למרות החיסרון הנורא שבהסתלקות הנבואה, היה בכך גם צד חיובי, מפני שכל זמן שהנבואה שרתה, גם היצר הרע של עבודה זרה ונבואות שקר היה עצום, ורבים נגררו אחריו. אמרו חכמים, שכה גדול היה כוחו של יצר רע זה, עד שביקשו אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא הסופר, לבטל את יצר העבודה הזרה מהעולם, והתקבלה בקשתם (יומא סט, ב; להלן יט, יד). כלומר, במעבר מתקופת הנביאים לחכמים, היתה החלטה לוותר על השאיפה להגיע לפסגות הגבוהות של הנבואה, שעלולות להוביל גם לדמיונות שווא ולחטאים של עבודה זרה, ובמקום זאת להתמקד בלימוד התורה המדויק על פי החכמה. באופן זה צומצם האור הגדול הזורח עלינו מלמעלה, ובמקומו הבהיקו האורות הקטנים המתגלים בכל סוגיה. כך הצליחו החכמים להשריש בישראל את הדבקות בתורה ובמצוות, ולבער את החטאים החמורים. אך יחד עם אובדן ההארה הנבואית הגדולה, גם הראייה האחדותית של התורה נפגמה, וממילא גבר יצר הפירוד, עד שבעוון שנאת חינם נחרב בית המקדש השני וגלינו מארצנו (יומא ט, ב).^[11]

יט – מורשת הנביאים

הנביאים אמנם לא הצליחו למנוע את החורבן והגלות, אבל הצליחו לקבוע בתודעתם של ישראל את ההבנה שהחורבן והגלות נגרמו בעקבות זניחת הברית עם ה' והחטאים המוסריים, ודרך התיקון היא על ידי חזרה בתשובה. מכוח זה, כאשר חזרו ישראל מגלות בבל והקימו את בית המקדש השני, ביססו חכמים את התורה שבעל פה, ועל ידי השפעתה הצליחו לבער מישראל את העבודה הזרה ואת החטאים החמורים הנמשכים ממנה, ולבצר את שמירת המצוות בישראל.

בנוסף לכך, כל מורשתם הרוממה של הנביאים נותרה לעד. מתוך כל השיאים והנפילות, השרישו הנביאים בישראל את האמונה העמוקה והטהורה בה', שאינו דורש שנקריב לכבודו אלפי אילים וננסך לפניו רבבות נחלי שמן, אלא שנלך בדרכיו. "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹוהֶיךָ" (מיכה ו, ח). "כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל – הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיהו ט, כב-כג). מתוך כך הצליחו הנביאים לנטוע בתודעתם של ישראל את חזון גאולת העולם, שבו נתעלה כולנו מבחינה מוסרית ותשרה השכינה בישראל, וניישב את ארץ ישראל ונוסיף טובה וברכה לעולם, וכל עמי העולם ינהרו להר בית ה', ומישראל יקבלו השראה לתקן את העולם כולו במלכות שד-י.

גם בימי החורבן והגלות הקשים, החזון הגדול של הנביאים הפיח בנו תקווה ונתן לנו כוח להמשיך לברר ולדייק את הדרכתה של התורה, עד שהשחר הפציע ואורה של תורת ארץ ישראל וחזון הנביאים החל להופיע בקיבוץ הגלויות וביישוב הארץ. ועתה הננו נתבעים לחבר את האור הכללי של הנבואה עם החכמה וההלכה על כל פרטיה ודקדוקיה, עד שאור האמונה יזרח במילואו, והרֶשע והמוות ייעלמו מהעולם, וימחה ה' דמעה מעל כל פנים, ויסיר מעלינו את חרפת הגלות, ויאמרו כל ישראל: "הִנֵּה אֱלֹוהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ" (ישעיהו כה, ט).