ה,א – שיעור רביעית
אלו הדברים שכתבתי בפניני הלכה ברכות י, הערה 11: לרוב ככל הראשונים והאחרונים, שיעור ביצה הוא כשיעור ביצה של ימינו. אמנם אחד מגדולי האחרונים באשכנז, רבי יחזקאל לנדא, בעל ה'נודע ביהודה', מתוך חשבונות שחישב (ע' צל"ח פסחים קטז, ב, וע' בבאו"ה רעא, יג), הסיק שהביצים שלנו התקטנו מאוד וכיום נפחן כמחצית מנפח הביצים שהיו בזמן חז"ל. וכ"כ חת"ס או"ח קכז. והחזו"א ביסס שיעור זה וחישב שנפח ביצה כ-100 סמ"ק, ו'רביעית הלוג' כ-150 סמ"ק. למעשה, הלכה כשיעור המקובל, שכך הורו רוב ככל הפוסקים. אמנם במצוות שיסודן מדאורייתא, רבים מהאשכנזים נוהגים לחוש לכתחילה לשיטת הנודע ביהודה, אבל במצוות דרבנן ואפילו לגבי שיעור ברכה אחרונה, אין חוששים לשיטתו (מ"ב רעא, סח; תפו, א. וע' פניני הלכה פסח טז, ח; טז, כג, 20). ורק הנוהגים כחזו"א אינם מברכים ברכה אחרונה על משקה של פחות מ-150 מ"ל (וע' פס"ת רי, 15-16).
ונחזור לבירור שיעור רביעית המקובל מתקופת הגאונים, שהוא נפח של מים במשקל הקרוב ל-27 דרהם. דרהם הוא מטבע שהיה נפוץ בארצות המזרח מתקופת הגאונים ועד סוף ימי השלטון הטורקי. בתחילה נקרא המטבע 'זוזי' ואח"כ נקרא בערבית 'דרהם'. וחישב הרמב"ם ששיעור רביעית קרוב ל-27 'דרהם'. וחישב ר' חיים נאה את משקל ה'דרהם' ויצא שהוא 3.205 גרם, ולפי"ז רביעית כ-86 סמ"ק (מניין 'כוס'), וביצה- כ-57 סמ"ק. וכך כתבו והורו כחמישים שנה. אלא שכתב הרב בניש (מדות ושיעורי תורה ל, ה; טז, ו), שהתברר בוודאות ששיעורו אינו מדויק, כי הוא מדד לפי ה'דרהם' שהיה מקובל בזמנו תחת שלטון הטורקים. אבל במשך מאות שנים ובזמן הרמב"ם, ה'דרהם' שקל 2.83 גרם בלבד, נמצא ששיעור רביעית לפי מה שקבעו הגאונים והרמב"ם הוא 75 סמ"ק, וביצה 50 סמ"ק (שם יג, א). ובאשכנז שיערו ביצה בכ-46 סמ"ק (שם יג, ה, עפ"י אבי השל"ה, ט"ז, ש"ך ומ"א). למעשה, יש לילך לפי השיעור המדויק כפי שכתב הרב בניש. ולמרות שעדיין רבים רגילים לכתוב כר' חיים נאה (ע' ברכ"ה ח"ב א, 40), נראה שמוסכם שההלכה כפי חשבון ה'דרהם' שהיה בימי הרמב"ם. וכ"כ הרב מרגולין בקונטרס שיעור רביעית שבספר הידורי מצוות (שעדיין לא יצא לאור), ושם הגיע לאותן המסקנות של הרב בניש, והוסיף שגם הגרע"י הסכים לדבריו. ואכן הגרע"י הביא את דבריו להלכה בספרו הליכות עולם ח"א ע' רצא. ועיקר השיעור שהתכוונו חכמים הוא שהשותה יעריך לפי ראות עיניו נפח של ביצה ומחצה (כפי שכתבתי בפניני הלכה ברכות י, 7).
ה,ב – דעות הראשונים מי צריך לשתות מלא לוגמיו
מובא בשם הגאונים (רי"ץ גיאת שערי שמחה ז, טור רעא, יד), שדווקא המקדש צריך לשתות מלא לוגמיו, ואם המקדש לא טעם מלא לוגמיו, אפילו אם אחד השומעים טעם מלא לוגמיו, לא יצאו ידי חובת הקידוש. וכך כתב בה"ג (הלכות קידוש והבדלה יג ע"ג). וכ"כ הב"ח למעשה. ואולי הטעם, שהמקדש שמוציא אחרים צריך לקדש בשלימות, ומתוך כך הוא פוטר את שומעיו. וכל זה הוא דווקא בקידוש שחיובו מן התורה, אבל בשאר דברים הטעונים כוס די בטעימת אחר.
לעומת זאת, דעת רובם המכריע של הראשונים, שאם אחד מן השומעים שתה מלא לוגמיו, יצאו בזה ידי חובה. וכ"כ רא"ש (פסחים י, יח), רשב"ם (שם קה, ב, 'וש"מ המברך'), תוס' (שם ק, ב 'ידי קידוש'), מאירי (שם קה, ב), מהר"ם חלאווה (שם), אגודה (שם, סח), ריא"ז (בשלט"ג שם כב, ב, ג'), רש"י (עירובין מ, ב, 'ליתביה'), רוקח (נב), ועוד רבים.
ונראה מלשון רש"י, מאירי, מהר"ם חלאווה, אגודה, רוקח ועוד, שמלכתחילה אפשר לתת לאחד מן המסובים לשתות. ובארו (רש"י ומהר"ם חלאווה), שכל הטעם שצריך לשתות מלא לוגמיו, משום שגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנה מיד, ואם אחד מהשומעים טעם מהכוס, אין כבר גנאי לכוס. אולם לרא"ש רק בדיעבד ישתה אחר. וכך משמע מהרשב"ם.
ולדעת ריטב"א (עירובין עט, ב, 'הא דאמרינן'), גם אם אין שם אחד ששתה מלא לוגמיו, אם ביחד שתו כדי מלא לוגמיו, יצאו. ובא"ר רעא, ל, כתב ששבלי הלקט (עג), ותניא רבתי (סו"ס יד), כתבו בשם הגאונים כדעת הריטב"א. והטעם, שהעיקר הוא שיהנו מהיין כשיעור חשוב, ואין הפרש אם היה זה אחד או כמה אנשים יחד (עיין ערוה"ש רעא, לו; שעה"צ סה). אמנם הרא"ש ודעימיה סוברים שרק אם שתה אדם אחד כמלא לגומיו יצאו.
ה,ג – האם אפשר לקדש על דעת שאדם אחר ישתה מלא לוגמיו
כתב שו"ע רעא, יד: "אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו (פי' מלא פיו), יצא; ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו, ומ"מ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם. וי"א דכיוון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו יצאו, דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור. והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם; ודוקא בקידוש, אבל בשאר דברים הטעונים כוס מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר".
וכתב בשועה"ר (רעא, כה), שלכתחילה יש לחוש לדעת הגאונים ורק בדיעבד יוצאים בשתיית אדם אחר, ולדעתו גם בדיעבד אין מצרפים שתייה של שני אנשים. והלבוש (יד) כתב, שמצווה מן המובחר לחוש לדעת הגאונים, משמע שאם ירצה יוכל לתת לאחד השומעים לשתות במקומו מלא לוגמיו. ולדעת א"ר (כט), אין לחוש כלל לגאונים מאחר שרוב הראשונים חולקים עליהם.
ולמעשה נראה שאם בעל הבית אינו יכול לשתות כמלא לוגמיו, כיוון שיהיה לו צער אם לא יקדש בעצמו, אפשר להקל שיקדש הוא, ומישהו אחר ישתה במקומו.
ה,ד – האם סומכים על דעת הריטב"א לצרף שתיית כולם
יש סוברים שגם בדיעבד אין סומכים על הריטב"א לצרף שתיית כמה אנשים לכמלא לוגמיו. כך משמע משועה"ר רעא, יד, שלא הזכיר את דעת הריטב"א. וכ"כ בבאו"ה (רעא, יד, 'וי"א'), שמשמע מהשו"ע. וכ"כ למעשה בחזון עובדיה (ח"ב הלכות קידוש הערה יח).
ומנגד, כתב א"ר רעא, ל, שלכתחילה אפשר לסמוך על הריטב"א, שכך דעת שבולי הלקט ותניא רבתי. וכ"כ ערוה"ש רעא, לו, והביא ראיה ממצוות התורה לאכול את לחם הפנים, ואמרו חז"ל (יומא לט, א), שהגיע לכל כהן כ'פול' שהוא פחות מכזית, ועל כרחך שאכילת כולם מצטרפת לכזית.
ולדעת רבים מהאחרונים, בדיעבד אפשר לסמוך על הריטב"א. כ"כ שולחן עצי שיטים ו, ב; דרך החיים (דיני קידוש על היין יד); ח"א (כלל ו, טו); מ"ב רעא, עג; וכתב במנו"א (ח"א ז, יט), שלפי זה, כאשר ידוע מראש שאין אחד מהמסובים שישתה כמלא לוגמיו, אין לקדש. אולם בתבואות שמ"ש נד, כתב שבדיעבד כשאין מוצאים אנשים בריאים שישתו מלא לוגמיהם, רשאים לקדש על דעת שישתו כולם יחד כשיעור מלא לוגמיו. וכן הלכה.
