ז,א – הפסק של המקדש או השומעים בין הברכה לשתייה (הערה 10)
אם אחד השומעים דיבר לפני ששתה מן היין, למרות שהמקדש כבר שתה, השומע שהפסיק לא יצא ידי חובת ברכת היין וצריך לברך 'הגפן' לפני שישתה. כ"כ התוס' (פסחים קא, א 'ורבי יוחנן'), רא"ש (שם י, ה), מרדכי ורוב הראשונים. וכ"כ הב"י בסימן קסז (ו-ז), משום ש"כל אחד ואחד חייב לברך כדי לאכול, וכשאחד מברך לכולם, הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו, וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. וזה נראה לי ברור". וכן הסכימו רוב האחרונים (מהריק"ש, מ"א יט, ט"ז ח, פר"ח ו, א"ר יג, ברכ"י ג, שועה"ר י, מ"ב מג, ועוד רבים).
לעומת זאת, יש ראשונים שכתבו, שהואיל וברכתו של זה שבירך חלה על עצמו, ממילא חלה גם על שומעיו, ולכן גם אם השומע דיבר לפני ששתה, רשאי בדיעבד לשתות בלא לברך שוב (רוקח, או"ז, ראבי"ה, ריטב"א). וכך פסק הרמ"א (קסז, ו). והסכים עמו בערוך השולחן (טז).
למעשה, יש שחששו לספק ברכות והורו שהשומע לא יברך בעצמו, וכ"כ בא"ח אמור טז; הליכות עולם ח"א אמור ה; אור לציון ח"ב יב, א; ברכ"ה ח"א ד, ג. אבל במ"ב קסז, מג, כתב, שכמעט כל האחרונים חולקים על הרמ"א וסוברים שכל מי שהפסיק בין שמיעת הברכה לשתייתו חייב לחזור ולברך. וכ"כ בכה"ח קסז, נח, וביאר שאף שבדרך כלל אומרים ספק ברכות להקל, כאן שלא בירך ממש אלא רק שמע את הברכה – אין אומרים ספק ברכות להקל, אלא הולכים אחר דעת רוב הפוסקים. וכ"כ בשש"כ מח, ו.
ואם זה שקידש דיבר בין הברכה לשתייה, אבל השומעים לא דיברו, אע"פ שהמקדש חייב לברך שוב 'הגפן', כתבו הרבה אחרונים, ששאר השומעים שלא דיברו רשאים לשתות, שהרי בזה שענו אמן יצאו ידי חובת הברכה, וכיוון שלא הפסיקו לא הפסידו את ברכתם (בית עובד, פמ"ג קסז מש"ז ח, רע"א ריג, שד"ח אס"ד מערכת ה"א י, בא"ח אמור טז, כה"ח קסז, נט). ויש שכתבו שהואיל והמקדש הפסיד ברכתו, גם שומעיו הפסידו את ברכתם ועליהם לברך בשנית או לכוון לצאת ידי חובתם בברכה השנייה של המברך (חקרי לב, שו"ת לב חיים ח"ב ח). והעיקר כדעה ראשונה, ועוד שספק ברכות להקל (יבי"א ח"ח עמ' קטז בהערה, אול"צ ח"ב יב, א; ברכ"ה ח"ד ד, ד). (הרחבה זו הובאה בהרחבות לברכות ג, ד, 4).
