א – מצוות סעודות שבת

פורסם בקטגוריה פרק ז - סעודות השבת ומלווה מלכה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-07-01/

א,א – במעלת סעודת שבת על פי רבי נחמן (ליקוטי הלכות ו, כא-כג)

ביאר שם את גודל עניין השמחה, ושתי עצות גדולות להינצל מעצבות, והבאתי את דבריו על כך לעיל א, טו, ו. וכאן נזכיר ממה שכתב על עניין הסעודות: "וזה בחינת עירובי תחומין שממקום שמניחין סעודת שבת, משם מתחיל התחום שבת, כי כל הבירורים של ימי החול שבשבילם צריכין טלטולים לדרכים כנ"ל, כולם הם בשביל האכילה והפרנסה. בבחינת כל עמל האדם לפיהו. כי עיקר חטא אדם הראשון שמשם נמשכין כל החטאים שבשבילם צריכין כל הבירורים… היה באכילה שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שעל ידי זה נגזר בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם, שבשביל זה צריכין יגיעות הל"ט מלאכות וטלטולים לדרכים… ועל כן בחול צריכין יגיעה גדולה שתהיה האכילה בקדושה כראוי, על כן אין להרבות באכילה בחול, אבל בשבת קודש אז האכילה כולו קודש (כמו שמבאר בהתורה "שאלו וכו'" בלקוטי מוהר"ן א, נז, ובהתורה "צדיק כתמר יפרח" בסימן רעז). כי אז בשבת מאירים שתי הדרכים הנ"ל (להינצל מעצבות. א' על ידי התבוננות בנקודות הטובות שבו. ב' על ידי התבוננות שאת הכל ה' מחיה גם מקומות הנפילה). ועל ידי זה מתבטלים הקליפות ועל כן האכילה בקדושה. ואז מצוה גדולה להרבות באכילת שבת כאשר הזהיר אדמו"ר ז"ל… כי הא בהא תליא, כי כל מה שמרבין באכילת שבת מתקנין ומאירים יותר שתי הדרכים הנ"ל… שעל ידי זה נמשכת עיקר השמחה של שבת, בבחינת אין טוב באדם כי אם לאכול ולשתות ולשמוח בשבתות ויום טוב, כמו שדרשו רז"ל… ועל כן הזהיר אז מאוד להרבות באכילת שבת ולהתענג בכל התענוגים והעיקר להרבות בשמחה בשבת…".

שם ו, כב: "כי עיקר התיקון על ידי היחוד שמייחדין ומחברין כל המאמרות בהמאמר סתום, בראשית, שמשם מקבלין הכל, שזה בחינת כלל היחודים, שעל ידי זה עיקר תיקון כל העולמות, וזה נעשה על ידי אכילה דקדושה, דהיינו אכילת שבת. כי האכילה מחברת הגוף עם הנפש, שזהו בחינת יחוד וחיבור וכלליות כל העולמות בה' יתברך. כי בחינת הנפש לגבי הגוף שמחייה ומקיים אותו, הוא בחינת החיות שה' יתברך מחייה ומקיים כל העולמות… כי עיקר יניקת הקלפות הוא מבחינת פירוד ח"ו, דהיינו שעושין פירוד ואין מאמינים שהוא יתברך מחייה ומקיים הכל ומנהיג הכל כרצונו. כי מחמת ששורש הכל הוא בחינת 'מאמר סתום'… שאי אפשר להשיג ולתפוס במוח כלל, על כן הם יונקים משם, מגודל ההעלמה וההסתרה… כי גם הקליפות והכפירות הבאים משבירת כלים, שורשם גם כן מבחינת חלל הפנוי שמשם שורש כל הסטרא אחרא…  ועל כן עיקר התיקון על ידי בחינת הלמוד של 'איה'… לחפש אותו יתברך תמיד… אפילו במקומות הרחוקים מאוד הנמשכין מחלל הפנוי…

וכל זה נעשה על ידי אכילה בקדושה כנ"ל, אבל מחמת חטא אדם הראשון שפגם באכילת עץ הדעת טוב ורע, על ידי זה המשיך סטרא דמותא, כמו שנאמר: 'כי ביום אכלך ממנו מות תמות', שהוא פירוד בין הנפש והגוף. כי אי אפשר לברר האכילה בשלימות עד שתוכל לחבר הנפש עם הגוף שיחיה לעולם, כי עכשיו אי אפשר לזכות לאכילה כזאת מחמת שנתערב פסולת הרבה בהאכילה מחמת חטאו. על כן בהכרח שימות האדם, והעיקר על ידי פגם האכילה, כמו שנאמר: 'בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וכו". ועיקר תיקונו לאחר מיתתו הוא על ידי שעולה נשמתו לבחינת מאמר סתום ומשם חוזר וממשיך חיות חדש להחיות העצמות היבשות עד שיעמדו בתחיית המתים לחיות חיים נצחיים. וכל אחד כפי מעשיו כן זוכה לזה…".

שם ו, כג: "וכל ימי חיי האדם צריך יגיעה גדולה שתהיה אכילתו בקדושה, שיחבר נפשו וגופו בקדושה על ידי האכילה, באופן שיהיה נעשה יחוד העולמות בשרשן על ידי אכילתו וכנ"ל. ועיקר התיקון הוא אכילת שבת, שהוא אכילה דקדושה, שאז מצווה גדולה לאכול ולהתענג. כי אכילת שבת כולו קודש… ואז נעשים כל היחודים שכל העולמות והמאמרות מתייחדים בשורשם בבחינת מאמר סתום שמאיר אז בהארה נפלאה… (בשתי הדרכים שנזכרו בתחילה, בגילוי הנקודות הטובות, ובגילוי שה' מחייה גם את המקומות הרחוקים ביותר)… שכל זה זוכין על ידי אכילת שבת כנ"ל, כי שבת, בחינת שביתה וניחא, שאז הוא ישוב הדעת, שזהו העיקר, כי עיקר בחינה זאת להאמין בדעתו בשלימות שהכל אחד, שכל העולם ומלאו כולם אין להם חיות וקיום כי אם ממנו יתברך לבד שהוא סתום ונעלם מכל…. ועיקר שלימות האמונה הזאת אין זוכין כי אם על ידי קדושת שבת, שהוא בחינת קדושת הצדיקי אמת שזוכין לישוב הדעת, שזה עיקר המנוחה והשביתה של שבת בבחינת מנוחת שלוה והשקט ובטח וכו', בחינת בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה תהיה גבורתם. ובחינת ישוב הדעת הזה אי אפשר לבאר בכתב ולא בעל פה. כי הוא לכל חד כפום מה דמשער בלביה, בבחינת נודע בשערים בעלה, כידוע… בחינת רך כקנה, בחינת הרפו ודעו כי אנכי ה'…".

א,ב – עונג שבת ושמחת יו"ט (הערה 1)

הרחבת ההערה: עניין העונג השייך לשבת מבואר בישעיה נח, יג, "וקראת לשבת עונג". וכן אמרו בשבת קיח, א; פסחים סח, ב. וכ"כ המאירי (ברכות מט, ב): "בשבת לדברי הכל טעון פת, דעונג כתיב ביה, ואין עונג בלא פת", ולכן אם שכח 'רצה' חוזר. וכ"כ הרשב"א שם. ואילו ביו"ט נאמר (דברים טז, יד): "ושמחת בחגך", וכן מבואר בפסחים קט, א, ורמב"ם יו"ט ו, יז-יח, שהשמחה בבשר ויין.

 וכ"כ בה"ג (הלכות קידוש והבדלה עמ' קא), הרי"ץ גיאת (הלכות תשובה עמ' נט), שבשבת שייך עונג וביו"ט שמחה. וכן ביאר בשאילתות (חיי שרה טו), ששמחת יו"ט מפסיקה אבלות שבעה, אבל השבת שהיא עונג אינה מפסיקה אבלות. ובחת"ס או"ח קסח, כתב שני הבדלים להלכה. א) הואיל ומצוות השבת עונג, מי שגופו מתענג מכך שלא יאכל, מקיים בתענית את המצווה, וביו"ט לא קיים, שאין שמחה בלא אכילה ושתייה (מו"ק ט, א). ב) כדי לקיים עונג צריך לאכול לתיאבון. ולכן הקפידו יותר בערב שבת שלא לאכול מן המנחה ולמעלה. ואילו ביו"ט לא כל כך ברור האיסור בזה ולמדוהו משבת.

ואמנם ביום טוב לא מצינו 'עונג' כלל (פני יהושע סוף ביצה; שו"ת רע"א א; פת"ש יו"ד שלא, יא), אולם בשבת, יש אומרים שיש מצווה גם בשמחה. וכ"כ המנהיג (תחילת הלכות שבת) והאבודרהם (בסדר תפילות השבת), שכן אמרו בספרי (בהעלותך פסקא עז): "וביום שמחתכם – אלו שבתות". ולכן אין נופלים אפיים בערב שבת (מנהיג), ולכן אומרים בשבת 'ישמחו במלכותך שומרי שבת' (אבודרהם). והחת"ס שם, ביאר שזו מחלוקת, שכן אמרו שם בספרי: "וביום שמחתכם אלו שבתות. ר' נתן אומר אלו תמידים". והלכה כר' נתן. ע"כ.

אכן הראשונים שהוזכרו לעיל (בה"ג, ריצ"ג, שאילתות ותשב"ץ) כתבו במפורש לחלק בזה בין שבת ליום טוב. וכ"כ מהרי"ל (סוף הלכות יו"ט), ואורחות חיים (תפילת שבת, ז), שאין לומר בשבת 'וישמחו בך' שהשמחה שייכת ליו"ט. ואפשר לומר לפי מנהגנו, שאמנם שם שמחה כולל גם עונג וממילא שייך גם לשבת, אלא שיש הפרש בין שמחה רגילה לשמחה של עונג שהיא פנימית ומעונגת יותר.

ובשו"ת בצל החכמה (א, סח) הוכיח שבשבת שייך עונג ולא שמחה, ממה שאמרו במשנה מועד קטן (ח, ב) שאין נושאין נשים במועד, ופירשו בגמ' משום שאין מערבים שמחה בשמחה. ואילו לגבי שבת האיסור לשאת אשה משום שהוא כקונה קנין בשבת (שו"ע אהע"ז סד, ה), ולא אמרו שיש בזה עירוב שמחה בשמחה.

א,ג – שאין חובה להזמין עניים בשבת כפי שחייבים ביו"ט

עוד הבדל, שהשבת פנימית יותר ולכן אין הכרח לקיים הסעודות עניים, ואילו ביו"ט שהשמחה חיצונית ומתפשטת – המצווה לשתף עניים. וכן אמרו בזוהר (ח"ב פח, ב): "בא וראה בסעודות האלו ניכרים ישראל שהם בני המלך, שהם מהיכל המלך, שהם בני האמונה… ובוא וראה, בכל שאר הזמנים והחגים צריך האדם לשמוח ולשמח את העני, ואם הוא שמח לבדו, ואינו נותן לעני, עונשו גדול, כי שמח לבדו ואינו נותן שמחה לאחר. עליו כתוב: וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. ואם הוא שמח בשבת, אע"פ שאינו נותן לאחר, אין נותנים עליו עונש כשאר הזמנים והחגים, שכתוב: פרש חגיכם, פרש חגיכם אומר ולא פרש שבתכם. וכתוב: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ואילו שבת אינו אומר. ומשום זה כתוב: ביני ובין בני ישראל…".

א,ד – כבוד שבת עדיף מאלף תעניות

תנחומא בראשית ג: "…ואם חל ארבעה עשר (בניסן) בשבת אסור להתענות בערב שבת (תענית בכורות) מפני טורח שבת, שעיקר תענית סליחות ורחמים הוא, ואתי לאימנועי מכבוד שבת, וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות, דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן, ואתי כבוד שבת דאורייתא ודחי תענית דרבנן. אלא מקדימין ומתענין בחמישי בשבת שהוא י"ב".

פורסם בקטגוריה פרק ז - סעודות השבת ומלווה מלכה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן