ב – גדרי המצווה

פורסם בקטגוריה פרק ז - סעודות השבת ומלווה מלכה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ב,א – זמן סעודות השבת

גמרא שבת קיז, ב: "תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש, רבי חידקא, אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו (שמות טז): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, רבי חידקא סבר: הני תלתא היום – לבר מאורתא, ורבנן סברי: בהדי דאורתא". ומסקנת הגמרא שם שמשנתנו שלא כרבי חידקא, וכן הלכה.

ואמרו במשנה (שבת קיז, ב): "נפלה דליקה בלילי שבת – מצילין מזון שלש סעודות, בשחרית – מצילין מזון שתי סעודות, במנחה – מזון סעודה אחת". ומשמע מזה שזמן סעודה ראשונה בלילה, שנייה בשחרית, שלישית בשעת המנחה. וכ"כ הרמב"ם (שבת ל, ט): "חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת, אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה". וכתב המגיד משנה: "נראה לי שדעתו שמצווה לעשותם באלו הזמנים… (שלא כדעת בה"ג). וכן בספר העתים (קצג) האריך בזה והעלה שמצוה לעשותן באלו הזמנים, והוכיח כן. ועיקר".

ונראה שהטעם לכך, שצריך לענג את השבת בסעודות, ואם יאכלם בסמיכות זו לזו, לא יתענג, ולכן קבעו לכל אחת זמן נפרד.

ועיקר דין זה הובא לגבי סעודה שלישית, שכך כתבו התוס' (שבת קיח, א, 'במנחה'), הרא"ש (שבת טז, ה), המרדכי (שצז), והטור (רצא, ב), שזמן סעודה שלישית משש שעות ומחצה ואילך, ואם אכל לפני כן לא יצא. וכן נפסק בשו"ע רצא, ב. ומשמע מדברי הסוברים שאין יוצאים בסעודה שלישית לפני זמן המנחה, שלכל הסעודות זמן, ואם שינה, שאכל את הסעודה הראשונה ביום, או את הסעודה השנייה אחר חצות, לא יצא. כך משמע מהרמב"ם (ל, ט), ור"ת (ספר הישר), שו"ת מן השמים סי' יד. וכ"כ הב"ח (שלד, א, לעניין שלא יצא בסעודה שנייה אחר חצות), וערוה"ש (רפח, ב). וכ"כ כה"ח רצא, ב, עפ"י הזוהר והאר"י, שכל סעודה צריכה להיות בזמנה. וכ"כ באור לציון ח"ב כא, ד, עפ"י הכותרת של שו"ע לסי' רפט: "סדר סעודת שחרית" ולא סדר סעודה שנייה. וכן הדין לגבי סעודה ראשונה שאין יוצאים ידי חובתה ביום.

אמנם יש סוברים שהזמנים אינם מעכבים. וכך דעת בה"ג, שיכול אדם לחלק את סעודת שחרית לשתיים, ויצא בזה גם ידי סעודה שלישית. וכ"כ הרוקח (נד), והראבי"ה, והתוס' בפסחים (קא, א, 'בקידושא'). והרמב"ן, הר"ן והריטב"א (שבת קיז, ב), כתבו את דברי בה"ג, ויש שלמדו מכך שהסכימו לדבריו (בני ציון רצא, ג).

אבל למעשה כבר למדנו שלדעת רוה"פ יש זמן לסעודות. אמנם בדיעבד, אם לא אכל סעודה ראשונה בלילה, כתב הרמ"א (רצא, א) שישלים ביום. וכן אם לא אכל סעודה שנייה עד חצות, ישלים אחר חצות, שכן לדעת בה"ג ודעימיה, אין לסעודות זמן קבוע.

התחיל סעודה השלישית לפני הזמן והמשיך אותה עד זמן מנחה גדולה, יצא. כך כתב במ"ב רצא, ז, עפ"י מ"א ותוספת שבת, ודלא כא"ר.

ב,ב – צריך לאכול קודם סוף שש שעות

אם התכוון שלא לאכול לשם תענית, אפילו שעה אחת, אסור. כ"כ רש"י (עירובין מא, א), מהרי"ל (תענית יב), מ"א ומ"ב (רפח, א).

ואם לא התכוון לשם תענית, ובפועל לא אכל עד סוף שש שעות, בנוסף לכך שלא קיים את הסעודה השנייה בזמנה, שהוא עד חצות היום, עבר באיסור תענית בשבת, שאמרו בירושלמי (תענית ג, יא): "אמר רבי יוסי בר חנינא: אסור להתענות עד ו' שעות בשבת". וכ"כ הרי"ף, הרא"ש (תענית א, כד). וכן נפסק בשו"ע רפח, א: "אסור להתענות בשבת עד שש שעות".

וביארו האחרונים (פרישה, לבוש, ט"ז, ערוה"ש מ"ב, על סי' רפח, א), שהיסוד לזה מגמרא שבת י, א (וכן בפסחים יב, ב): "תנו רבנן: שעה ראשונה – מאכל לודים, שניה – מאכל לסטים, שלישית – מאכל יורשין, רביעית – מאכל פועלים, חמישית – מאכל כל אדם. איני? והאמר רב פפא: רביעית זמן סעודה לכל אדם! – אלא: רביעית – מאכל כל אדם, חמישית – מאכל פועלים, ששית – מאכל תלמידי חכמים. מכאן ואילך – כזורק אבן לחמת. אמר אביי: לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא, אבל טעים מידי בצפרא – לית לן בה". כלומר, אם יאכל אחר שש שעות, כבר לא יוכל להיחשב כמענג את השבת.

וכתב הרמ"א (רפח, א), עפ"י מרדכי (רל), שאפילו אם התעכב מלאכול מחמת שהתפלל או למד, עבר באיסור. ואמנם באגור (תא) כתב שאם התעכב מלאכול מחמת שלמד או התפלל – מותר, ועפי"ז לימד בא"ר רפח, ב, זכות על המאריכים בתפילה. מ"מ למעשה כתבו האחרונים שאסור להתעכב אחר שש שעות (לבוש רפח, א; ב"ח; שועה"ר א; ערוה"ש א; מ"ב ב).

וכתב המ"א קנז, א, שמחשבים שש שעות זמניות מעת הקימה. וכ"כ שם א"ר, ערוה"ש, מ"ב קנז, ב, ועוד. ועפ"י זה לימד במ"א שם זכות על המאחרים לסיים תפילת שבת אחר חצות, שעדיין לא עברו שש שעות מעת קימתם. לעומת זאת כתבו במטה יהודה קנז, א, ושולחן הטהור קנז, ב, שמחשבים שש שעות מעמוד השחר. ולקצוה"ש (צ, בדה"ש א) טעם האיסור, משום שמי שאינו אוכל עד חצות נחשב כמי שהתענה תענית שעות, וממילא לדעתו בכל אופן אסור שלא לאכול עד חצות.

וכפי שלמדנו, לרוה"פ טעם האיסור, מפני שאחר שש שעות כזורק אבן לחמת, ולמדנו בגמ' שאם טעם דבר, אינו כזורק אבן לחמת. וכ"כ פמ"ג (רפח א"א א), ומ"ב (רפח, א). והפמ"ג (קנז א"א א) הסתפק אם גם שתייה נחשבת כטעימה. ובערוה"ש (רפח, א), כתב שאם שתה חמין לפני התפילה יצא מכלל תענית. וכ"כ בשולחן הטהור (קנז, ב).

וכל הדיון הזה הוא רק לעניין אם עבר באיסור תענית בשבת, אבל מצד חובת סעודה שנייה, כפי שלמדנו לעיל מדעת הרמב"ם ור"ת ועוד הרבה ראשונים ואחרונים, צריך לקבוע את הסעודה השנייה דווקא לפני חצות.

ב,ג – מי פטור מסעודות שבת

ביאר שועה"ר רפח, ב, בלשונו הבהירה, שרק מי שהאכילה מצערת אותו פטור מלאכול בשבת, "אבל בענין אחר אסור להתענות בשבת אפילו מחמת תשובה וחסידות, אע"פ שיש לו תענוג בתענית זה, אין לו להחליף עונג חכמים שתקנו בג' סעודות בעונג אחר שאינו מוכרח שיהיה בשבת ולא התירוהו חכמים".

ב,ד – טעמי המאכלים

דגים: כתב במ"א רמב, א, בשם האר"י, שצריך לאכול בכל סעודה דגים. וכן מצינו בשבת קיט, א, מעשה ביוסף מוקיר שבת שהתאמץ מאוד לקנות דג לשבת, ובזכות זה נעשה עשיר. ובטעם העניין, כתב בבאו"ה בשם תורת חיים, שהשבת מעין עולם הבא, ואוכלים כנגד הסעודה של העתיד לבוא, דגים כנגד לויתן, ובשר כנגד שור הבר. ובבני יששכר (מאמרי שבתות ג, טז), שנאמר בהם ברכה עי"ש. ובבית ישראל (דף ו, א), שלא השחיתו דרכם בדור המבול. ובקיצור השל"ה, שיש נשמות צדיקים שמגולגלים בדגים, שנאמר בהם אסיפה, ואכילת דגים בשבת מתקנתם. (שנאמר: ויאסף אל עמיו, ונאמר: דגי הים יאסף להם ומצא להם).

פשטידה, קוגל: כתב הרמ"א רמב: "יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול פשטידה בליל שבת, זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה". וכ"כ במ"ב שם. וטעם זה חל על הקוגל, שהקרום הקשה שלו מכסה את תוכו, ונהגו לאוכלו לעונג שבת (מנהג ישראל תורה סי' רעד; משמרת שלום כח, ז).

 חמין: כתב רבי זרחיה הלוי בעל המאור (טז, ב, 'ואם'): "ויש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין, ולהזמין ולבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין, הוא המאמין וזוכה לקץ הימין, ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן והחרש תחרישון ותהי לכם לחכמה". וכן כתב הרמ"א (סו"ס רנז) בשמו: "מצווה להטמין לשבת כדי שיאכל חמין בשבת כי זהו מכבוד ועונג שבת. וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים ואוסר אכילת חמין בשבת חיישינן שמא אפיקורוס הוא". שהוא סובר כמו האפיקורסים תלמידי בייתוס, שאיסור 'לא תבערו' אוסר גם הנחת תבשיל על האש מלפני שבת (ספר העתים טז).

פורסם בקטגוריה פרק ז - סעודות השבת ומלווה מלכה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן