א,א – טוחן
מלאכת טוחן חושפת כוחות שגנוזים בטבע, שעל ידי הטחינה יוצאות אל הפועל תכונות שלא באו לידי ביטוי לפני כן. טחינת החיטים מגלה את כוחות הטפיחה, ואת היכולת להתגבש בצורות שונות, שכן רק לאחר לישת הקמח לבצק הוא יכול לקבל את חום התנור ולהיאפות בלא להישרף. טחינת הקפה מוציאה ממנו את טעמו ואת הארומה המיוחדת שלו, שלא היתה ניכרת בעודו גרגירים. בדרך כלל גם צמחי מרפא וגרגירי מרפא, אינם מרפאים בעודם שלימים, ורק על ידי טחינתם יוצאים מהם התכונות המרפאות. גם טחינת גוש אדמה, מאפשרת את גיבולו בצורות שונות והפיכתו ללבנים.
א,ב – טוחן עצים
שבת עד, ב: "אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי – חייב משום טוחן. אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא – חייב משום מחתך". רש"י: "דסלית סילתי – עצים דקים להבעיר אש. ואי קפיד אמשחתא – לחותכן במדה". וכך דעת רוב הראשונים. אמנם לר"ח והרא"ש, אין איסור טוחן בלא הפיכתו לקמח, ופירוש דסלית סילתי, שמוציא קמח על ידי חיתוך העץ.
א,ג – אין טוחן אחר טוחן
הרבה ראשונים כתבו כלל זה שאין טוחן אחר טוחן, ומהם: יראים (סי' רעד), סמ"ג (לאוין סה, מלאכת טוחן), אור זרוע (ח"ב ס), הגהות מימוניות (כא, ע), ועוד רבים. והובאה דעה זו בב"י, וכ"כ למעשה הרמ"א שכא, יב. וכ"כ רובם המכריע של האחרונים, ומהם: מ"ב שכא, מ; בא"ח משפטים ש"ב ז; שש"כ ו, יא; ילקוט יוסף שכא, כא.
ונראה לבאר, כי רק בדבר שמטבעו הוא מגובש, מלאכת פירורו מוציאה ממנו תכונות נוספות, כמו שטחינת הקפה מוציאה ממנו את טעמו ואת הארומה המיוחדת שלו, וטחינת החיטים לקמח מאפשרת ללושו ולהטפיחו ולאפותו ולעשות ממנו מאכלים מיוחדים. אבל אחר שכבר נטחן ונתגבש באופן מלאכותי, אין טחינתו מוציאה ממנו תכונות נוספות. ואף אותן התכונות שהיו בו לאחר טחינתו הראשונה אינן שבות אליו, למשל, פירורי לחם או קמח מצה, אינם ראויים לשימוש כקמח. ורבים דנו בגדרי דין זה, עיין שש"כ ו, הערה כז; מנו"א ח"ב ח, 16; ילקו"י שכא, הערה לא; ארח"ש ה, הערה לה. והכלל העולה שכל דבר שמטבעו מפורר כמו מלח ים, או שנטחן ובטל ממנו הגיבוש הראשון, אף שהתגבש אח"כ באופן מלאכותי, כיוון שאין זה גיבוש טבעי, אין בו איסור טוחן. אבל אם החזרת הדבר למצבו הטחון, מחזירה אותו אל כל התכונות הטבעיות שהיו לו כשהיה טחון, הרי שיש בזה טחינה. כמו למשל בחרס וטיט שחזרו לעפרם, שאפשר לעשות מהם לבנים כבתחילה. וכן מתכת שריסקוה ושוב התיכוה, יש בזה איסור טוחן מהתורה, הואיל וטחינתה מחדש תפיק את כל שהפיקה הטחינה הראשונה. אבל לחם, אינו חוזר לאחר פירורו למצבו כקמח טחון. וכתבתי לגבי הלכה זו: "מאכלים שכבר נטחנו", כי במאכלים אין מקרה יוצא דופן כדוגמת חרס.
וכתב במשנה למלך (הל' חמץ ומצה א, ג), שהמפורר לחם עד אשר דק כדי לזרותו לרוח, כולם יודו שחייב משום טוחן. ובפמ"ג שכא, מ"ז י, דחה דבריו. והביאם שש"כ ו, הערה כז. אמנם נלענ"ד, שאם יטחנו את הלחם לחלקיקים קטנים ממה שהיו בעודו קמח ויתגלו בו תכונות חדשות, נוספות על אלו שהיו לו בעודו קמח, יעבור בזה על טוחן.
וכלל זה שאין טוחן אחר טוחן הוא לדעת רוב הראשונים. אמנם יש שלא קיבלוהו. הרשב"א (ג, עב) התיר לפורר לחם כדי לאוכלו לאלתר, משמע שלדעתו זה שהלחם עבר טחינה אינו מועיל. וכ"כ במשנה למלך (לרמב"ם חמץ ומצה א, ג). והר"ן (שבת עד, ב) כתב שאין טחינה בלחם כי ראוי לאוכלו חי, וכ"כ הריטבא בשם הרמב"ן, הרי שטעם היתרו אינו מפני שכבר נטחן בעבר. וכך משמע מעוד כמה ראשונים (רי"ד ורבנו ירוחם). ובנשמת אדם יז, ג, כתב שנכון לחוש לדעת הרשב"א, ולטחון אותו רק כדי לאוכלו לאלתר. וכ"כ בכה"ח שכא, עד; הלכות שבת בשבת יב, ו, 15, 17; ומנו"א ח"ב ח, ה, 16.
בארח"ש ה, כא, החמיר שלא לטחון שוקולד על ידי חוד הסכין, כי הטחינה הראשונה בטלה, אבל התיר למועכו בכף או בידית הסכין. ואין נראה, כי השוקולד המגובש לא חזר למצבו הטבעי. וכ"כ למעשה בשש"כ ו, יא; הל' שבת בשבת יב, ח, שדין שוקולד כדין לחם.
ואם התחיל לטחון דבר ועדיין לא נטחן לגמרי, אסור להמשיך לטוחנו, ובאגלי טל (סקט"ו) מסתפק אם הוא אסור מהתורה, ובשביתת השבת ס"ג סובר שהוא חייב מהתורה. והובא בהל' שבת בשבת יב, 18. ולפי מה שכתבתי, נראה שכל אימת שהטחינה מגלה תכונות נוספות, או מאפשרת יצירת דברים נוספים, יש בה איסור תורה.
א,ד – טחינה ברחיים של מים
לדעת המ"א (רנב, כ), הטוחן ברחיים של מים – פטור, ואילו ברחיים של יד – חייב. והסבירו קרבן נתנאל (שבת א, לג אות ר; וכ"כ בספרו נתיב חיים בשו"ע שם), וחתם סופר (רנב), שהואיל ובמשכן טחנו רק ברחיים של יד, רק טחינה זו אסורה מן התורה. אבל אם שינה לטחון ברחיים של מים, האיסור מדרבנן. וכ"כ בשו"ת בית אפרים (או"ח כ), והובאו דבריהם במלמד להועיל (ח"ג אה"ע חו"מ נח), ושיח נחום כה, (ע' 81). וכן דעת מרכבת המשנה (שבת י, כב), ואמרי בינה (ח"א כז).
אבל באבן העוזר (שכח), כתב שהטוחן ברחיים של מים – חייב מדאורייתא. כי גם טחינה ברחיים של מים נחשבת דרך מלאכת טוחן. וכן דעת א"ר (רנב, יח), דגול מרבבה וחמד משה. וכן מבואר בבאו"ה (רנב, ה 'להשמעת'), בערוה"ש (רנב, ט), ובשביתת השבת (מע"ח ד, א). (עוד כתב בשביה"ש טוחן כא בשם האגלי טל טוחן ה, שאם החיטים נטחנו בכוח ראשון – חייב, ואם נטחנו בכוח שני – פטור).
א,ה – לטחון בשני שינויים
פסק בשו"ע שכא, ז, שמותר לטחון פלפלים לצורך מאכלי שבת בשני שינויים. וכתב כך עפ"י הרמב"ם (כא, כ). וכ"כ הכלבו. ואמנם שיבולי הלקט צב, והאגור תפח, מ"א שכא, ט, ופמ"ג א"א ט, סוברים שמספיק שינוי אחד גמור. אולם מטה יהודה ב, וא"ר יא, חיזקו את דברי השו"ע. וכ"כ לבוש ז; ט"ז ז; הגר"א ח-ט; ח"א יז, א; בא"ח ש"ש משפטים ד.
ואם הוא רוצה לטחון דבר שראוי לאכילה בלא טחינה, כגון שקדים ואגוזים, יש אומרים שמותר בשינוי אחד, שבנוסף לדעת המ"א ודעימיה, לדעת רבים, בדבר שראוי לאכילה אין איסור טוחן, כמובא להלן לעניין חיתוך ירקות (תחילת הלכה ב' והערה 2, ולהלן יב, ב, א, וכן לעיל יב, א, ג, בדעת הר"ן וריטב"א בשם הרמב"ן). והמקילים בזה יש להם על מה שיסמוכו (רב פעלים ח"ב או"ח מב, בא"ח ש"ש משפטים ה). אולם לכתחילה יש להקפיד תמיד לטחון בשני שינויים. ועיין במנו"א ח"ב ח, ג-ד. ונראה שטעם ההיתר לטחון בשני שינויים, מפני שהוא לצורך אכילה מיידית, והרי זה דרך אכילה ולא מלאכה. ובזה שעושים שני שינויים מראים שהוא דרך אכילה ולא דרך מלאכה.
א,ו – מלח
אסור לטחון מלח שחוצבים במכרות מלח (מלח אבנים), מכיוון שלא נטחן מעולם. ובשני שינויים מותר, כדין פלפלים (שו"ע שכא, ח). אבל מלח ים, שמעיקרו היה אבקה, ורק נתגבש מלחות, אין בו טחינה (רמ"א שם, שש"כ ו, יא). ובתנאי שלא יפורר אותו בכלי המוכן לטחינה.
א,ז – הסרת בוץ וטיט יבשים מבגדים ונעליים
מוסכם על הכל שהמפורר רגבי עפר עובר באיסור טוחן, שכך למדנו בביצה ז, ב, (בעניין כיסוי הדם), שאסור לכתוש רגב אדמה. וכך כתב רש"י שבת עד, ב. ודנו בשאלה, והלא מן הסתם הרגב היה פעם טחון, ואם כן מדוע לא נאמר אין טוחן אחר טוחן. וכך הקשה רע"א (על שו"ע שב, ז). ועיין לעיל יב, א, ג.
לדעת כלבו, מותר להסיר מהבגד בוץ וטיט יבש, ותוך כך לגרום לפירורו, מפני שאינו מתכוון לטחון, וגם הטיט היה טחון לפני כן, ואין טוחן אחר טוחן. ולדעת רבנו פרץ אסור משום טוחן, ואף שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ משאצל"ג אסורה מדרבנן. וכתב בשו"ע שב, ז, את שתי הדעות: "טיט שעל בגדו, משפשפו מבפנים דלא מוכחא מילתא לאתחזויי כמלבן, אבל לא מבחוץ, דדמי למלבן, ומגררו בציפורן. ויש מפרשים דהני מילי בלח, אבל יבש אסור דהוי טוחן". רבים סוברים שהכלל הוא שהלכה כסתם, וכ"כ החיד"א במח"ב שב, ג. וכן מובא בילקוט יוסף שב, יז, ושכא, כב. ויש אומרים שבכל מקום שהמחבר הזכיר דעת 'יש אומרים', כוונתו להחמיר לכתחילה כמותה, ורק בשעת הדחק אפשר להקל. ולמעשה רבים מהאחרונים מחמירים כדעת רבנו פרץ, וכ"כ שועה"ר שב, יז; ח"א; מ"ב שב, לו; בא"ח ש"ש משפטים ו; כה"ח מט. וכ"כ שש"כ טו, לא; הלש"ב יב, ט; ארח"ש ה, כד; מנו"א ח"ב יב, יח.
אבל כשיש ספק אם הבוץ והטיט ייטחנו – מותר, שהוא דבר שאינו מתכוון. וכ"כ בשש"כ טו, הערה קג, בשם רשז"א. ונלענ"ד שרק אם יתפוררו לגמרי הוא טוחן. ואף שבירקות גם חיתוך לחתיכות קטנות יש בו טוחן, כאן הטחינה מועילה רק כשחזרו לעפר וניתן לעשות מהם כלי חרס ולבנים.
ואם ודאי שהטיט יתפורר, אפשר להסירו בשינוי. שהואיל ודין זה שנוי במחלוקת, וגם לאוסרים הוא מדרבנן (שכן הוא אינו מעוניין בעפרם), אם יוסיף ויסירם כלאחר יד יהיה האיסור 'שבות דשבות', וכיוון שהוא שנוי במחלוקת, בוודאי אפשר לסמוך על המקילים. וכך יש להורות לכתחילה בשעת הצורך. וכן אפשר ללמוד מדברי באו"ה שב, ו, 'או', שכתב ככלל שהסומך על דעת סתם שו"ע שמיקל, בוודאי אין למחות בידו. אבל לכתחילה נכון להיזהר. וכ"כ הפמ"ג, שאם הטיט "על רגלו, יש להקל לקנח בכותל אפילו בטיט יבש משום צערא דגופא". וכעין זה כתב במנוחת אהבה ח"ב יב, יח, הערה 60. (ועניין זה הובא בקיצור להלן יג, ו, בענייני הבגד).
