ה,א – האם בכל ספק מקילים
לכאורה בכל מצב שיש בו ספק מקילים, שאיסור מעשה שבת הוא מדרבנן וספק דרבנן לקולא, וכפי שכתבו פמ"ג א"א י, ומ"ב שיח, ב. ובכלל זה גם כאשר יש ספק אם נעשה איסור, כגון שספק אם התבשיל כבר נתבשל בערב שבת. ואין אומרים על זה שהוא דבר שיש לו מתירין, מפני שהאיסור מחמת קנס ולכן לא החמירו יותר. אמנם כתב בשו"ע שכה, ז, שאם יש ספק אם נוכרי קטף פירות בשבת או בערב שבת, צריך להמתין עד מוצ"ש בכדי שיעשו, וכן שם שכה, ט, לגבי ספק אם הפירות הובאו מחוץ לתחום. ובאר במ"ב שכה, מז, בשם הרמב"ן, כי הוא דבר שיש לו מתירין, ולכן מחמירים בספק. ויש לחלק בין מעשה שבת שבו מקילים בכל ספק, לבין מעשה של נכרי שהוא חמור יותר, שבדבר שיש לו מתירין אין מקילים. וכן מבואר בארח"ש כה, הערה סט.
ה,ב – מלאכה שנעשתה בבין השמשות
בפמ"ג רסא, א"א ה, ומ"ב רסא, ו, החמירו, ובזמן תוספת שבת הקילו, כמבואר בבאו"ה 'ואין מדליקין'. אלא שהוסיף בבאו"ה, שאם הוא ספק בהש"מ מותר ליהנות ממה שעשה. הרי שיוצא ממנו שאם עשה מלאכה עד צאה"כ, רשאי ליהנות ממנה, שכן לר' יוסי רק סמוך לצאת הכוכבים הוא ביהש"מ, ובנוסף לכך, כל בין השמשות שלנו הוא יום לר"ת.
ובשו"ת זית רענן ח"ב ה, היקל בבהש"מ כשאר ספק במעשה שבת (גם בלא עצם הספק אם הוא בהש"מ). וכ"כ בילקוט יוסף שיח, ז-ח, והוסיף שבהש"מ שלנו הוא ספק ספיקא, כי לר"ת הוא ודאי יום. אבל אחר צאה"כ שלנו החמיר, כי אין נוהגים כלל כר"ת, ואפילו ברית מילה בשבת עושים עפ"י צאה"כ שלנו. ובארח"ש כה, לו, החמיר גם בבין השמשות שלנו. לעומת זאת בספר הצבא כהלכה (לג, ד, ובהערה 16) התיר מעשה שבת אחרי השקיעה במשך זמן שלר"ת אינו שבת, עפ"י הבאו"ה רסא, א, 'ואין מדליקין', שהתיר בדיעבד הנאה ממעשה שבת שנעשה בזמן שלאחת הדעות עדיין לא הגיע זמן ביה"ש. (כלומר: עד 58.5 דקות לאחר השקיעה, כמבואר לעיל פרק ב' הערה 1).
ולמעשה נראה להחשיב בין השמשות עד צאת הכוכבים שלנו בלבד, ולהקל בדין מעשה שבת שנעשה בזמן זה, כדין ספק מעשה שבת.
