הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד – האם טוב להיעזר בגוי או קטן כדי למעט באיסור

ד,א – הותרה ודחויה – האם עושים כל מה שעושים בחול

סיכם בפמ"ג שכח, א"א ט, שלדעת רמב"ם (שבת ב, א), ר"ן (ביצה טו, ב, 'ומיהא') ורשב"א (שו"ת א, תרפא) – שבת דחויה אצל פיקוח נפש. ולמהר"ם מרוטנבורג (שו"ת סימן ר) הותרה.

לכאורה מחלוקת זו קשורה למחלוקת נוספת (הובאה בב"י שכח, ד), שלדעת רש"י, מחללים שבת רק כדי למנוע סכנה, ולפי הרמב"ם כפי שפירש המגיד משנה, גם כדי לעשות פעולה שיש לחולה קצת צורך בה ורגילים לעשותה למענו ביום חול, למרות שאינה מסייעת למניעת הסכנה. ובשו"ע שכח, ד, כתב כלשון הרמב"ם. וכן לכאורה תלויה במחלוקת זו גם השאלה, אם צריך להשתדל לעשות את מלאכות ההצלה על ידי גוי או בשינוי (כמובא בהמשך ה, א). שלסוברים 'הותרה', אפשר לעשותן לכתחילה על ידי יהודי בלא שינוי. ולסוברים 'דחויה', יש למעט באיסורים שאינם נצרכים.

גם בבאו"ה שכח, ד, 'כל', תלה את דברי השו"ע שכתב שעושים לחולה "כל שרגילים לעשות לו בחול", בדעה הסוברת 'הותרה'. וכתב שלדעת רובם המכריע של הראשונים אין לעשות מלאכות שאינן נצרכות להצלת חיים, ששבת 'דחויה' אצל פיקוח נפש, וכך דעת רש"י, ר"ת, ר"י, תוספות ישנים ביומא, תוספות (שבת קכח, ב), רשב"א, אור זרוע בשם רבי אליעזר, וכן משמע מר"ן ורמב"ן. ורק למגיד משנה ותשב"ץ שבת 'הותרה' ועושים לחולה כל מה שרגילים לעשות לו בחול, גם דבר שאינו מועיל להצלת נפשות. לפיכך מסיק בבאו"ה, שאין לעשות לחולה מלאכות דאורייתא שאין בהם תועלת להצלת חיים.

ומנגד כתב הגרע"י ביחו"ד ד, ל, ובהסכמתו לספר 'רפואת השבת', שלדעת הרמב"ם והשו"ע שבת 'הותרה', ולכן יש לעשות למען החולה כל שרגילים לעשות לו ביום חול, ואין לחפש דרכים לעשות את המלאכות בשינוי.

ד,ב – אין שתי המחלוקות תלויות זו בזו

אולם אין הכרח לומר ששתי המחלוקות תלויות זו בזו, שכן אפשר לומר שגם לסוברים 'הותרה', אף שבאמת כל מה שרגילים לעשות למען החולה המסוכן בחול מותר לעשות בשבת, ואין חובה לשנות, לכתחילה טוב למעט באיסורים (כמבואר בהמשך). ומאידך גיסא, גם לסוברים 'דחויה' אפשר לומר שאין לנסות להיעזר בגוי או לעשות בשינוי, שמא הדבר יגרום לעיכוב בטיפול.

ד,ג – דעת הרמב"ם ורדב"ז – דחויה ועושים לו כל שעושים בחול

וכן משמע מהרמב"ם שכתב (שבת ב, א): "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות". ומנגד משמע ממנו שאין לחפש דרכים לשנות או להעזר בגוי, שכתב (שבת ב, ב): "כללו של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן". משמע כסוברים 'הותרה'. וכן עולה מדברי הרדב"ז (ח"ד קל), שסובר ששבת 'דחויה', ועם זאת פסק כדעת המתירים לעשות לחולה כל שרגילים לעשות לו ביום חול, גם כשאינו נצרך לפיקוח נפש. (וכ"כ בילקוט יוסף ח"ד עמ' רמ).

ד,ד – אין כמעט נפקא מינא במחלוקת זו

נראה למעשה שאין כמעט משמעות הלכתית למחלוקת אם 'הותרה' או 'דחויה', כי כל אימת שהטיפול יועיל להרגשתו הגופנית הטובה של החולה, הרי שיש בזה השפעה על יכולתו להתמודד עם הסכנה, וגם לסוברים 'דחויה' ושאין עושים לחולה כל שעושים לו בחול, יהיה מותר לעשותו. וכפי שכתב בנשמת אברהם שכח, יז, 3, בשם רשז"א, שמותר להעניק זריקת מורפיום לחולה מסוכן, אף שהמורפיום אינו מרפא כלל, מפני שכל הרגעת כאבים יש בה ספק הצלה לחיי שעה. וכיוצא בזה כתב בשש"כ לב, כב, וכן לב, נז. וכן שם לב, פא, לגבי חימום מים לרחצה למרות שאין בהם צורך ישיר של פיקוח נפש.

ולעומת זאת, טיפול שאין לו שום משמעות להתמודדות עם הסכנה עצמה, גם לסוברים 'הותרה' אין לעשותו. ולא זו בלבד, אלא שכאשר אפשר לשנות בלא שמץ סכנה, יש לשנות. וכפי שלמדנו בשבת קכח, ב, ושו"ע של, א, לעניין יולדת, שלמרות שהיא מסוכנת, יש לשנות בדרך טיפולה. וכן אמרו לעניין קציצת תאנים לחולה, שיש למעט באיסורים, כמבואר במנחות סד, א, ושו"ע שכח, טז.

ונראה שזה הטעם שהגמרא לא נכנסה להגדרת ההיתר, האם 'דחויה' או 'הותרה', כי אין לו כמעט משמעות הלכתית. אבל הראשונים שרצו להגדיר יותר את ההיתר, נחלקו בדבר, ובמקרים נדירים של מצבי ספק – תצא נפקא מינה ממחלוקתם. וכן יבואר עוד בהמשך.

ד,ה – האם כשאפשר, צריך לעשות את המלאכה על ידי גוי או קטן

לכאורה לסוברים 'דחויה', כאשר אפשר, צריך לעשות את המלאכות על ידי גוי או קטן. אולם אמרו חכמים (יומא פד, ב): "אין עושים דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל". וכן כתב בשו"ע שכח, יב: "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות על ידי אינו יהודי וקטנים ונשים, אלא על ידי ישראלים גדולים ובני דעת". אולם הרמ"א כתב, שי"א שאם אפשר, יעשה את המלאכה על ידי גוי, וכן נוהגים. והט"ז שכח, ה, חלק עליו, מפני שאם יורו להעדיף גוי, תוכל לצאת מזה תקלה, ולכן יש להציל על ידי יהודי. וקבלו האחרונים את דברי הט"ז, וכ"כ א"ר ותוספת שבת. ואף הסוברים 'דחויה' אומרים כך, כפי שכתב בשועה"ר שכח, יג, אלא שכתב שאכן המנהג כדברי הרמ"א, אלא שאינו מנהג טוב.

וכן בערוה"ש שכח, ז, כתב כדברי הט"ז, והרחיב בביאור התמיהה על הרמ"א, שהרי אחד הטעמים להציל על ידי גדולים דווקא, כי אם יצילו על ידי קטנים, אולי בפעם הבאה כשלא יהיו קטנים יתרשלו מלהציל (ע"פ ר"ן ד, ב), ולפי זה אין מקום לדברי הרמ"א כלל. ואפילו לטעם התוספות (יומא פד, ב, 'אלא'), שהוא מפני החשש שמא הנכרי יתעצל בהצלתו, הרי גם לזה יש לחשוש. ע"כ. ואין לומר שהחשש מפני ההכשלה לעתיד אינו גדול, ולכן אינו מצדיק עשיית מלאכה עתה, מפני שעל פי הדין מותר ליהודי לעשות מלאכה כדי להציל נפש, ולכן אין צורך למצוא פתרונות שונים כאשר הם עלולים לגרום לרשלנות בעתיד. וכתב באול"צ ח"ב לו, ב, שיש ליהודי מצוות עשה: "לא תעמוד על דם רעך", ולכן אין לבטל את מצוותו ולהעבירה לגוי.

וכ"כ למעשה ציץ אליעזר ח"ח טו, ב; שש"כ לב, ו. אמנם כתב בשש"כ לח, ב, שכאשר יש זמן רב ואין הדבר בהול, כדוגמת חולים שצריך להדליק להם את החימום (שזה כטיפול ביולדת), אם אפשר להדליק על ידי גוי עדיף. ואולי זה היה עיקר המנהג באשכנז. ולזה אולי יסכימו גם הפוסקים כשו"ע.

ובאשל אברהם בוטשאטש באר, שאולי מפני שלפעמים יש ספק אם יש ספק פיקוח נפש, נעזרים בגויים. כיוצא בזה כתב בבאו"ה שכח, י, 'ויש', שבמצב שאין רופא וחוששים לכל אדם שטוען שהוא מבין ויודע שיש בזה סכנה, עדיף לעשות על ידי אינו יהודי.

תפריט