כפי שלמדנו (לעיל כה, א), כאשר יהודי עושה מלאכה בשבת הוא עובר באיסור תורה, וכאשר היהודי מבקש מגוי לעשות עבורו את המלאכה, היהודי עובר באיסור מדברי חכמים בלבד. וכן קטן שלא הגיע למצוות שעושה מלאכה בשבת עובר באיסור חכמים בלבד (לעיל כד, א). ולכאורה לפי זה, כאשר צריך לעשות מלאכה להצלת חולה, עדיף לבקש מגוי או קטן לעשות את המלאכה, כדי להפחית את האיסור. אלא שאמרו חכמים: "אין עושים דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל" (יומא פד, ב; שו"ע שכח, יב). כלומר, גם כאשר נמצא שם גוי או קטן, אין לבקש ממנו לעשות את המלאכה, אלא יעשה אותה יהודי מבוגר. ובארו הראשונים שהטעם לכך, שמא הגוי והקטן יתרשלו בהצלה (תוספות). וגם כאשר ברור שלא יתרשלו, יש לחשוש שהרואים יטעו לחשוב, שאין ראוי להציל חולה מסוכן בשבת על ידי יהודי מבוגר, וכשיבוא לפניהם בעתיד חולה מסוכן, יתעכבו כדי לחפש נוכרי או קטן, ובינתיים החולה ימות (ר"ן).
ולכן כתבו הראשונים, שכאשר ישנם שם אנשים שונים שיכולים לעשות את מלאכת ההצלה, מצווה על הנכבדים לעשותה, כדי שילמדו הכל, שפיקוח נפש דוחה שבת, ואין חובה לחפש דרכים למעט במלאכת ההצלה (ריא"ז, תשב"ץ, מ"ב שכח, לד).
אמנם כאשר המצב אינו בהול, וניתן בקלות להיערך לכך שגוי או קטן יעשה את המלאכות הנצרכות בשבת בלא שום עיכוב, למרות שמותר לכתחילה לגדול לעשות את הנדרש לצורך החולה, יותר מהודר שגוי או קטן יעשו את המלאכות, כדי למעט באיסור (שש"כ לח, ב). אבל כאשר יש אפילו צל של חשש קלוש, שמא ההזדקקות לגוי או לקטן תגרום לעיכוב בהחשת ההצלה בהווה או בעתיד, מוטב שיהודי מבוגר יעשה את המלאכה.[3]
