ה,א – האם להעדיף לעשות בשינוי
ביולדת הכל מסכימים שכאשר אפשר, יש לטפל בה בשינוי, וכפי שמבואר בשבת קכח, ב, ושו"ע של, א. השאלה מה הדין בחולים מסוכנים.
כתב המגיד משנה (ב, יא), שנחלקו בזה הרמב"ן והרמב"ם: "וכתב הרמב"ן ז"ל, ושמעינן מינה דכל צרכי חולה אע"פ שיש בו חולי סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשנוי שלא יתחלל בה שבת משנין ואין מחללין. והוא שלא יתאחר צרכו של חולה כלל בשנוי זה. ותנן נמי גבי מילה (שם דף קל"ג) ונותנים עליה אספלנית וכמון, לא שחק מערב שבת – לועס בשיניו ונותן, לא טרף יין ושמן – נותן זה בעצמו וכו'. ושמע מינה אע"פ שסכנה היא לו אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה אלא עושין המלאכות בשינוי בדבר שהוא משום שבות, ובלבד שיעשה כל צרכו של חולה בזריזות, עכ"ל. ומלשון רבינו ז"ל נראה שאין חולה שיש בו סכנה בכלל השנוי אלא החיה, וזהו שכתב הרי היא בסכנת נפשות ולא הזכיר השינוי בחולי שיש בו סכנה, וכתב למעלה (ב, ב): כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים וכו'. והטעם בזה נראה, מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר, ולא החמירו בחולה. ודין המילה הוא לפי דעת רבינו מפני טענה אחרת, מפני שהן מכשירין שהיה אפשר לעשותן מערב שבת כמו שהזכיר רבינו פרק שני מהלכות מילה".
יש להעיר שנשים רבות מתו בעבר בשעת לידתן, ויש שהעריכו את מספרם בקרוב לעשרים אחוז. וצ"ע גדול על דברי המגיד משנה. מכל מקום לעצם סברת החילוק בין יולדת לשאר חולים מסוכנים אפשר לומר, שאין שום הפרש בין טיפול מהיר לטיפול בשינוי, ואין אחת מאלף שתמות בגלל שיתעכבו לטפל בה בשינוי. ומכל מקום בימינו זה נכון, שאחר שלמדו להתמודד עם הזיהומים, וכן יודעים לנתח יולדות שלידתן מסתבכת, מספר הנשים שמתות בלידתן פחת מאוד.
ובשו"ע שכח, ד, כתב כרמב"ם לגבי חולה שיש בו סכנה: "עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול". וכן משמע שם בסעיף יב, שעדיף שלא לשנות. וכתבו המ"א של, ג, ומ"ב ה, את הסבר המגיד משנה, שביולדת יש לשנות, כי כאב היולדת הוא דבר טבעי, ואפילו אחת מאלף לא מתה בלידה, אבל בשאר חולים מסוכנים אין לשנות. אולם לדעת הרמ"א שכח, יב, גם בשאר חולים, כל שאפשר לשנות בלא לסכן את החולה – משנים. ודבריו כדברי הרמב"ן. וכן כתב במ"ב לה. וכן משמע מבאו"ה שכח, ד, 'כל'. וכ"כ בשש"כ לב, כה.
ובילקוט יוסף שכח, קג, ואול"צ ח"ב לו, ג, כתבו על פי שו"ע שעדיף שלא לשנות. לעומת זאת, רבים סוברים שאם השינוי אינו מעכב כלל, ואין חשש שיעכב, אזי עדיף לשנות. וכן דעת רב פעלים א, כ, ובא"ח ש"ב תצוה טו, שכאשר אפשר, עדיף לשנות. ועיין בהצבא כהלכה יז, 29, עמ' קעט, ותורת היולדת לב, הערה ד.
ויש להדגיש שדין שינוי על ידי יהודי שונה מעשיית המלאכה על ידי גוי, כי בבקשת גוי יש יותר חשש של רשלנות וקלקול בהווה ובעתיד.6
ה,ב – הקל הקל תחילה
וכבר למדנו כלל, שכאשר צריך לעבור על איסור לצורך הצלת חולה או מסוכן, יש לעבור על הקל הקל תחילה. כך מבואר בהלכות יוה"כ שו"ע תריח, ז-ח. וכן ברמ"א יו"ד קנה, ג, וביאור הגר"א כד. ולרבים דין זה מהתורה, אמנם בקרית ספר על הרמב"ם (מאכלות אסורות יד, יד) כתב שהוא מדרבנן, ובעקרי הד"ט (או"ח יד, יב) חלק עליו. ועיין בהצבא כהלכה יז, 15, ועמ' קעד ואילך.
ה,ג – האם יש מחלוקת למעשה
נראה שגם הרמב"ם והשו"ע יסכימו שכאשר אין שום חשש שהשינוי יעכב, לא בהווה ולא בעתיד, עדיף לשנות, שעושים הקל הקל תחילה, וכמו שלמדנו לגבי לידה (שו"ע של, א; וכן שו"ע שכח, טז), ויום הכיפורים (שו"ע תריח, ז-ח). וכן נראה למעשה. ולפי זה לכאורה קשה על המגיד משנה (ב, יא), שהעמיד דבר זה במחלוקת רמב"ם ורמב"ן. אלא שאפשר לומר שלדעת הרמב"ם ההוראה הראשונה שלא לשנות, ורק כאשר אין בעיה, מוטב לשנות. ואילו לרמב"ן, ההוראה הראשונה שאם אפשר לשנות בלא לעכב את הטיפול, נכון לשנות. אלא שגם הוא מודה שאם יהיה חשש שהשינוי יעכב, אין לשנות. נמצא אפוא שלמעשה רק במקרים נדירים גבוליים יחלקו. וכפי שכתבתי לעיל (ד, ב-ג), אין לתלות את מחלוקתם ב'הותרה' או 'דחויה'.
ה,ד – פסקי הספרדים
ואמנם באול"צ ח"ב לו, ג, וילקוט יוסף שכח, קג, כתבו שאין לשנות, ומשמע גם כאשר השינוי אינו מעכב כלל. וכתבו שכך דעת שו"ע כפי שכתב בכה"ח שכח, עד, על פי המגיד משנה והרמב"ם. אולם מנגד כתב בספר 'רפואת השבת' ד, הערה ב, שאין ללמוד כן מכה"ח, שכן באות עה הביא משועה"ר, שכל שאפשר לשנות משנים, שאם אפשר לעשות בהיתר מדוע לעשות באיסור. וכ"כ שם באות סט. וכ"כ ברפואת השבת למעשה. ומנגד הגרע"י בהסכמתו שם חזר על דעתו שאין צריך להשתדל לשנות. אולם ברב פעלים א, כ, ובא"ח ש"ב תצוה טו, כתב שכאשר אפשר, עדיף לשנות.
גם בילקוט יוסף עסק בכמה הלכות בדרכים שבהם ניתן לשנות או למעט את האיסור. למשל כתב (שכח, קלב) שעדיף לבשל במיקרו גל מאשר בתנור, כי יש יחידים שסוברים שאיסורו מדרבנן. ועוד כתב (שכח, קלח), שאם אפשר להדליק את האור לחולה על ידי גוי, ידליק הגוי. ודן שם בעמ' רמח בהערה, מה עדיף להדליק, נורה או פלורסנט, ומבאר שגם לסוברים 'הותרה', אם מדובר במלאכה שאינה בגופו של החולה ואינה מעכבת את הטיפול בו, יש לשנות ולמעט באיסור.
ובאול"צ ח"ב לו, ג, כתב שגם כאשר צריך לטלפן להזמין אמבולנס, אין צורך להרים את השפופרת בשינוי. ודבריו תמוהים, כי מדוע לא יחשוש לכתחילה גם לסוברים 'דחויה'. ואולי התכוון למצב שהזמן בהול, ואולי סברתו שאם נדרוש בזמנים מסוימים שינוי, גם כאשר הדבר בהול יחפשו שינויים ויתעכבו ויסכנו את החולה. ומ"מ גם לאול"צ דווקא צרכי החולה ממש עושים בלא שינוי, אבל דברים שאינם צרכיו ממש, כגון רישום מידת חומו, וכתיבת דו"ח על ניתוח, כשאין במניעתו סכנה, לא יעשו בשבת. וכ"כ בנשמת אברהם (הקדמה לסי' שכח אות ב), ששמע מהרב עובדיה יוסף, ושכך אמר רשז"א אליבא דשו"ע, וכ"כ באול"צ ח"ב לו, הערה ב, שדברים אלו צריך לעשות על ידי גוי או בשינוי. וכ"כ בילקוט יוסף שכח, קיח.
ה,ה – גם הסוברים דחויה קרובים לומר בפועל הותרה
כתבתי לעיל (ד, ד) שאין כמעט מחלוקת בין הסוברים דחויה להותרה. וכ"כ בשש"כ לב, סה, שאם צריך אור וישנו פנס דולק אצל השכן שכבר הלך לישון, אין צריך להעיר אותו אלא מותר להדליק אור לחולה. וכתב בהערה קעד בשם רשז"א, שאף לסוברים ששבת דחויה, אין צורך להעיר את השכן. וכמו שאין צריך שבעל הבית שהגיע אליו גנב במחתרת יפייס את הגנב בממון ולא יהרגנו. ולמעשה, גם לסוברים דחויה, "משום חומרה דהצלת נפשות, כמעט שעשו אותו ברוב המקומות כאילו ממש הותרה". ובמנחת שלמה ז, השיב על הר"פ אפשטיין שלא הסכים להיתר זה, והוסיף רשז"א, שכיוון שאמרו "וחי בהם ולא שימות בהם", אף אם אומרים דחויה הרי זה כהיתר גמור. וכשם שבחול אין צריך להפסיד הרבה אם צריך לבשל עבור החולה, כך בשבת אין לחייבו להפסיד הרבה לשם כך. וכשם שלא מצאנו מי שיאמר שחולה מסוכן ביוה"כ מחויב להוציא הוצאות כדי להסדיר לו הזנה מהווריד במקום שיאכל וישתה. וכ"כ על פיו בילקוט יוסף שכח, קלח.
וכן לעניין המשך תפירות כדי למנוע צלקת, כתב במנחת שלמה ח"ב לד, לג, ובהליכות עולם ח"ד תצוה טו, שגם לסוברים 'דחויה' אפשר להמשיך בתפירות, כשם שאפשר להמשיך לחתוך במילה ציצין שאינם מעכבים, ולגר"א (יו"ד רסו, כה), ושאגת אריה נט, שבת דחויה אצל מילה.
ה,ו – אימתי אמרו למעט באיסור ואימתי לא
ויש לשאול, איך מצד אחד אמרו להציל דווקא על ידי גדולי ישראל (שו"ע שכח, יב, ט"ז ומ"ב לז), ומאידך בחולה ביוה"כ אמרו שיאכל הקל קל תחילה (יומא פג, א; שו"ע תריח). מדוע לא חוששים שילמדו להתרשל בהצלת חולה. ורשז"א אמר שאולי יש חומרה יתירה באכילה. ובשואל ומשיב (מהדו"ד א, מב), כתב על חילוק זה שהוא דוחק. ועיין בשש"כ לב, הערה צא.
ונלענ"ד שכיוון שאכילה ביוה"כ הוא דבר שכיח ונצרך לחולים, ואינו דחוף ובהול, אפשר להדריך את העם לאכול הקל הקל תחילה. מה שאין כן בטיפול בהול שאינו מתוכנן, אם יתחילו לחפש דרכים להקל באיסור, יבואו להתרשל בהווה או בעתיד.
ה,ז – כשטעה ועשה מלאכה מיותרת בעת ההצלה
כתב בשש"כ לב, הערה כ, בשם רשז"א: "מכיוון שאמרה התורה וחי בהם ולא שימות בהם, מסתבר דכל מה שעושים בשביל ספק פיקוח נפש, אפילו אם נתברר שטעה, מכל מקום אינו חשיב כטעה בדבר מצווה ולא עשה מצווה, ושפיר פטור מחטאת, אפילו בכהאי גוונא שלא היה כל כך בהול, וכמ"ש ביומא פה, א, תוד"ה 'ולפקח', דהכל כלול בקרא ד'וחי בהם' [אך אם עשה מלאכה לצורך רפואה וטעה ונתברר שעל ידי זה המית את החולה, אפשר דאף בכהאי גוונא שהרופא חייב גלות משום רציחה, כמו שכתוב ביו"ד שלו, סו"ס א', מכל מקום פטור מחטאת על המלאכה שעשה בשבת]. וכן נראה מהא דלעיל הערה יז". ששם נתבאר שעושים את המלאכה לכתחילה על ידי יהודי ולא גוי, וגם לחולקים על כך, לא אמרו שאם לא עשה על ידי גוי, חייב חטאת.
וקשה ממה שכתב בבאו"ה רעח, 'מותר', שמשמע מרמב"ם בפהמ"ש (ב, ה), שאם יכל להוציא את החולה ממקום האור ולא הוציא אלא כיבה את הנר, חייב חטאת. ולכן כתב במ"ב רעח, א, שרק כשאין פתרון אחר, יכבה את הנר. ובשש"כ לב, הערה פח, תמה ממה שאמר הרשז"א שאם טעה אינו חייב חטאת. וגם ממה שביאר המגיד משנה (ב, יא), שלדעת הרמב"ם אין צריך לשנות כלל בעת הטיפול בחולה. ותירץ בדוחק, שאם אפשר להציל בלי לעבור על שום איסור ועבר, אז חייב חטאת, אבל אם ממילא חייב לעבור איסור קל ועבר איסור חמור, אינו חייב.
ולענ"ד מוכרחים שלא לקבל להלכה את מה שלמד הבאו"ה מהרמב"ם בפהמ"ש, כי גם לסוברים 'דחויה', אם יחשוש שמא יתחייב חטאת, לא ירצה להציל, ופיקוח נפש דוחה שבת. וקל וחומר הוא, שאם התירו סופם משום תחילתם, על אחת כמה וכמה שחייבים לפטור את הטועה מחטאת, שאם לא כן יתרשלו מלטפל בחולים, ומי ירצה להסיע חולה לבית חולים, אם ידע שעל כל טעות יתחייב בחטאת.
ובשש"כ לב, הערה פז הביא משואל ומשיב מהדו"ד ח"א מב, שדין זה של מאכילים את החולה הקל הקל תחילה (שו"ע תריח, ט) הוא לסוברים 'דחויה', ולדעתם אם עבר ועשה החמור, יש בו איסור תורה, אבל החולה לא צריך לדקדק כל כך, ואף אם יעשה את החמור לא יענש. אבל לסוברים 'הותרה' אצל פיקוח נפש, אין הבדל בין קל לחמור. וכ"כ בשו"ת חלקת יואב או"ח יד, שלסוברים 'הותרה' אין צורך כלל בשינוי. ושוב, אי אפשר לקבל שלסוברים 'דחויה' יהיה חייב אם טעה, שאם כך, לא ירצו להציל. ואולי כוונתם לומר שיש איסור תורה רק כאשר אדם יודע שאין שום חשש סכנה בזה שישנה, לא בהווה ולא בעתיד, ואין לו שום קושי לעשות את הדבר בשינוי, בכל זאת התעקש ולא שינה.
ולדברי שו"ת מהרש"ג או"ח ב, יד, אפילו באופן זה אינו חייב, שכתב שאם היה החולה צריך תאנה, וישנה תאנה תלושה, ובא אחד ותלש תאנה מהעץ ונתן לו לאכול אותה במקום לתת לו את התאנה התלושה, אף "שבוודאי עשה שלא כדין, כיוון דהיה יכול ליתן לו התאנה התלושה א"כ היה אסור לקצור לו התאנה המחוברת, מ"מ אם עבר ועשה – לא עשה איסור דאורייתא, וממילא במזיד אינו חייב סקילה או כרת, ובשוגג אינו חייב חטאת, כיוון דסוף סוף עשה מלאכתו בשביל חולה שיש בו סכנה, והתורה לא חייבה אלא אם עשה מלאכה בלא חולה שיש בו סכנה, אבל אם נעשתה מלאכה עבור חולה שיש בו סכנה, אף שהיה יוכל להציל באופן המותר אינו חייב על מלאכה זו". הרי שלדעתו גם אם בפועל לא היה שום צורך לחלל את השבת, כיוון שעשה את מעשהו לצורך חולה מסוכן, לא עבר באיסור תורה. ועיין בתורת היולדת ח, הערה א.
ה,ח – דרך כתיבת ההלכה למעשה
למעשה יש להדגיש מאוד, שצריך לטפל בחולה כרגיל, היינו לעשות לו את כל הטיפולים שרגילים לעשות בחול בלא שינוי, כדי שלא תהיה שום התרשלות ח"ו. ורק כשיודעים בדבר שאין בו שום צורך או כאשר ברור שהשינוי לא יגרום להתרשלות, רצוי למעט באיסור, וגם אז צריך להיות ברור שאין זה חובה, היינו שמצד הדין אפשר היה לעשות הכל, שאם לא כן יטעו הרואים לחשוב שצריך להתאמץ להפחית טיפולים ולעשות את הנצרך בשינוי, ויבואו להתרשל בהצלת נפשות בעתיד. וכיוצא בזה כתב בשש"כ לב, הערה פח, בשם רשז"א, שכאשר עושים דבר בשינוי צריך לומר לרואים שבאמת מותר לעשות גם בלא שינוי. וממילא יוצא שמה שכתב בשש"כ לב, סעיפים: כז, כח, כט, לח, סה, פג, ובסעיפים רבים נוספים, לא נכתב בשיקול הנכון, כי הדגיש מדי את הצורך לשנות ולמעט באיסורים, ויצאו דבריו סתורים, שפעם הלך בשיטת רשז"א שהעיקר הוא שלא לעכב ולהכביד על הצלת החולה, ומנגד, בסעיפים רבים נטה להדגיש בהחמרה את הצורך למעט באיסורים ולשנות ולבדוק מה נצרך ומה לא. והעיקר שצריך להדגיש את הכלל, שאין לעכב ולהכביד על הטיפול בחולה. ועיין להלן (ו, א), על צורת הנסיעה לבית חולים.
ה,ט – עצות לעשייה בשינוי והמעטת האיסור
להדליק אור כשצריך עם המרפק או אמת היד. להרים או לפתוח את הטלפון בשינוי, על ידי כפית. וכן לחייג על ידי כפית או גב האצבע. וכשאין דרך לעשות בשינוי שכזה, יעשה את הדבר בשתי ידיים, כפי שכתבתי לעיל בהרחבות (ט, ג, ד), שלתוספות שבת, כל דבר שרגילים לעשותו ביד אחת, אם עושה אותו בשתי ידיים יחד נחשב שינוי, והביאו בשש"כ לב, מ, כאפשרות אחרונה לשינוי.
כשצריך להדליק אור, ידליק את מה שצריך, ואם יש נורה גדולה וקטנה, והקטנה מספיקה, ידליק את הקטנה, ועיין שש"כ לב, סו-סט.
אם כבה החשמל בכל הבית וצריך להרים את הפקק, לפני כן נכון להוריד בשינוי את כל המתגים של האורות שאינם נצרכים להצלת חיים (שש"כ לב, סו). אמנם כאשר עובדי חברת חשמל מתקנים את החשמל לכל האזור, אין בעלי הבתים צריכים להוריד מתגים כדי להפחית בהדלקות, שהואיל ועובדי החברה עובדים בהיתר למען החולים, אין להם איסור, ולאנשים אחרים אין סיבה לטפל בזה (עיין שש"כ לב, הערה קפב).
ה,י – יולדת – אימתי אין לשנות
כתב באול"צ לו, ג, שמה שמשנים ביולדת הוא דווקא בעת הלידה, שהכל שם ידוע, אבל כשצריך להזמין רופא או אמבולנס, גם לצורך יולדת אין לשנות. אולם בנשמת אברהם של, ז, כתב שמשנים ביולדת דווקא כשיש צירים והדם עדיין אינו שותת והמצב אינו בהול, אבל כשהדם שותת או כשהיא מקשה, אז מחללים בלא שינוי, והסכים לו הרב ולדינברג (לשיטת השו"ע). ויש לסמוך עליהם שהם יותר בקיאים ברפואה וגם דבריהם נראים.
ה,יא – מותר לבצע טיפול שאיסורו מדרבנן ואפשר לדחותו למוצ"ש
כתב בשו"ע שכח, ד, שכאשר אפשר לדחות את הטיפול הרפואי למוצ"ש בלא שום סיכון, יש לדחותו. אמנם אם הוא איסור דרבנן מותר לעשותו. וכן הדין לגבי דבר שרגילים לעשות בחול, אבל ידוע שאין בו צורך של הצלה, שכתבתי בהלכה שאין לעשותו, אבל במלאכה דרבנן אפשר לעשותו (מ"ב שכח, יד, ובאו"ה 'כל').
ואם אפשר, גם את האיסור דרבנן יעשו בשינוי (מ"ב שכח, נז, עפ"י הדעה השלישית בסעיף יז). ואם אי אפשר לשנות, אפשר לעשותו בלא שינוי (מ"ב שכח, קב). וכ"כ בשש"כ לב, כג-כד.
ה,יב – ניתוח שאפשר לדחותו בחולה שנבהלים לטפל בו במהירות
ניתוח ובדיקות וצילומים לחולה מסוכן, כדוגמת חולה סרטן, שאפשר לדחותם בלא תוספת סיכון, דוחים לאחר שבת, וכפי שכתב בשו"ע שכח, ד: "אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו אע"פ שהיא מכה של חלל". וכן מובא בשש"כ מ, מו. אולם הוסיף בנשמת אברהם שכח, סעי' ד, יז, 1, בשם רשז"א, לגבי "מחלה חריפה מסוכנת שנבהלים עליה ביום חול, חייבים לטפל ולנתח בשבת אם ניתן לעשותו מיד".
ה,יג – להפיס דעת החולה באיסור דרבנן ודאורייתא כגון לקרוא לקרוביו
כאשר החולה מבקש דבר שאינו מסייע לרפואתו אבל נחוץ לו מאוד ומפייס את דעתו, כגון שהוא עומד למות ומבקש שישלחו לקרוא לקרוביו, כתב בשו"ע שו, ט, שמותר לומר לגוי להביאם. וכ"כ בשש"כ לח, ג, וילקוט יוסף שכח, קכו, אבל הוסיף שבמצב רגיל כאשר החולה עומד למות, וק"ו כאשר איבד את ההכרה, אין לקרוא לקרובי משפחה.
ועיין בהר צבי יו"ד רצג, שסבר שמותר לקרוב, שהחולה ביקש שיקראו לו, לנסוע במכונית של הגוי. ויש לעיין אם יבוא מעבר לי"ב מיל, שלרי"ף ורמב"ם הוא אסור מהתורה, ומנגד אולי גם לדעתם אין בזה איסור תורה, כיוון שהנסיעה בכרמלית, ויש אומרים (בית יצחק מב, יב) שאין תחומין בכרמלית.
ואמר הרשז"א (שש"כ לב, הערה פג) שבכל אופן דין זה צריך הגבלה לצרכים ידועים של חולה, שכן תמוה להתיר להביא לו עיתון או ספר במקום שאין עירוב.
וכאשר החולה חושש שאין מטפלים בו כראוי, ויש הגיון בטענתו, פעמים שהתירו איסור תורה, כמו שהתירו להדליק נר ליולדת (שו"ע של, א).
לסיכום, כדי להפיס את דעתו של החולה בבקשות שחשובות לו מאוד, מותר לעבור על דרבנן. ואם יש חשש שדעתו תיטרף, ויש לו בקשה סבירה, עוברים אף על דאורייתא.
