ג,א – ספק ספיקא לברך
עיין במה שכתבתי בהערה 4, בפיסקה המתחילה: "וכאשר יש ספק ספיקא לברך". שי"א שמברכים, ומסקנת רוה"פ שלא לברך, וארחיב בזה עוד:
מ"ב רטו, כ: "כתבו האחרונים דאפילו יש ספק ספיקא להצריך ברכה, כגון ספק אכל כזית או לא, ואם תרצה לומר לא אכל, שמא הלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין, אפילו הכי ספיקו להקל ולא יברך". וכן עיין לעיל י, ה, שלמרות שיש כמה דעות ששיעור כזית הוא פחות מחצי ביצה (לגאונים כזית שלנו, לרשב"א כרבע ביצה, ולרמב"ם כשליש ביצה), מ"מ אין אומרים ספק ספיקא לברך, ואין מברכים אלא על שיעור חצי ביצה. ובדוגמא של המ"ב החידוש יותר גדול, כי הספק של בריה הוא מצד אחר. ועיין לעיל י, 12, לעניין שתייה חמה, כששתה רביעית בכדי אכילת פרס, שנהגו שלא לברך, אף שיש ארבעה ספקות לברך.
אמנם אין כלל זה מוחלט, ופעמים שמצרפים ספק ספיקא לברך, וכדברי הלבוש, לחם משנה, ופר"ח שהזכרתי.
בשו"ע או"ח ד, יג, מבואר שאם לא ישן כל הלילה, אינו מברך על נט"י שחרית. וכתב במפורש רעק"א שם, שאם עשה צרכיו מברך. שמאחר ולרא"ש אחר שעשה צרכיו ודאי מברך, אם כן ספק שמא הלכה כהרא"ש, ואם תרצה לומר כרשב"א, שמא גם לרשב"א מברכים, ולכן יש לברך. וכ"כ במ"ב ל, שהסכמת האחרונים, וכתב שכך נכון לנהוג לכתחילה לאחר ליל שבועות. אמנם בזה מצטרפת הסברה שלדעת רוב גדול של הפוסקים, אחר שיתפנה וישפשף ידיו צריך לברך לקראת התפילה. וכבר למדנו שהאשכנזים נוטים שלא לחשוש לדעת מיעוט קטן. ואף למנהג ספרדים כתב בהלכה ברורה ד, יט, שאם ישן שינת ארעי בלילה, יוכל להתפנות ואח"כ ליטול ידיו בברכה. ואף זה בנוי על צירופי צירופים של ספקות.
וכן לעניין מי שמסופק אם שכח לספור יום אחד בספירת העומר, וכתב במ"ב תפט, לח: "יספור בשאר ימים בברכה – דאיכא ספק ספיקא, שמא לא דילג כלל, ואם תרצה לומר שדילג, שמא הלכה כאותם פוסקים דכל יום הוא מצוה בפני עצמה". אמנם אפשר לבאר שבדין זה לא ברור שיש מי שסובר שאין לברך. ועוד שי"א שהמצווה היא מהתורה, ועוד שזו ברכת המצוות, ואחר שהכרענו שחייב להמשיך לספור, ממילא חייב בברכה.
מ"מ למדנו שבמקרים מיוחדים, מתחשבים בספק ספיקא לברך, או מצד שכך דעת רוב ברור של הפוסקים, או מצד שכך נראה המנהג, ומעוד צדדים. אבל בדרך כלל, גם בספק ספיקא לברך אין מברכים. וכן מובא בשם הגרשז"א בהליכות שלמה כב, 91, שרק במקום שגדולי האחרונים הכריעו שמחמת ספק ספיקא לברך מברכים – סמכינן עלייהו, אבל מעצמנו אין לנו לדון ולהורות כן. ואף הגרע"י שכתב ככלל במקומות רבים שאין אומרים ספק ספיקא לברך, וכפי שהאריך ביחו"ד ה, כא, בהערה, מ"מ כתב בחזון עובדיה (ט"ו בשבט עמוד שכז, לעניין ברכת הריח על אתרוג של מצווה בסוכות): "שיש לנו בזה ספק ספיקא להקל… ואפילו למ"ד שאין לעשות ספק ספיקא בברכות, מדינא אין כל איסור לסמוך בספק ספיקא. וכל שכן שרוב הפוסקים מתירים".
ג,ב – כאשר הספק במצווה והוכרע הדין, הברכה נגררת אחר ההכרעה
לעיל ב, ג, כתבתי, שגם הנוטל אצבעותיו מברך, ואף שלדעת הרי"ף והרמב"ם אין יוצאים בזה, מ"מ כיוון שהוכרע להלכה שבדיעבד יוצאים, ממילא מברכים. וכך משמע מכל הפוסקים שכתבו שבשעת הצורך אפשר להקל בזה, ולא כתבו שלא יברכו (שו"ע קסא, ד, מ"ב שם).
ומהלכה זו רואים יסוד בדיני ספק ברכות להקל, שאם המחלוקת היא בקיום מצווה, ונפסק להלכה שאפשר לקיים אותה באופן מסוים, ממילא מברכים עליה, ואין אומרים ספק ברכות להקל. וכ"כ הרדב"ז (א, רכט), והביא לזה ראיה מהברכה שמברכים על תפילין של רש"י, למרות שהן פסולות לר"ת (אמנם אפשר לומר שעל סמך מנהג ישראל נהגו לברך). וביבי"א (ח"י או"ח כ, ב), סומך על זה כאשר גם השו"ע פסק כך. וכ"כ בברכ"ה ח"א ב, ז. אמנם נטה קצת יותר לצד הרדב"ז, וכתב בהערה 19, שאם לפי כללי ההלכה יש להכריע כדעה שמקיימים את המצווה באופן הזה, לכו"ע מברכים. והרב משאש (שמש ומגן ח"ג יז, ה), כתב כרדב"ז לגמרי.
וכן הדין בספר תורה שיש מחלוקת אם הוא כשר, שאם לדעת השולחן ערוך הוא כשר, כתבו הרבה מהפוסקים הספרדים, שמברכים עליו. אמנם לגבי ס"ת מדובר גם בספק ספיקא, שיש אומרים שאפשר לברך על ספר תורה פסול.
וכשלא הוכרעה ההלכה אין מברכים, לכן נפסק למעשה שאין מברכים על נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה (שו"ע קנח, ד, וכמבואר לעיל ב, ה).
ואפילו במצווה מדרבנן, אם הוכרע שכך מקיימים המצווה, ממילא גם מברכים. כגון שיש ספק במציאות, ובדין דרבנן הלכה לקולא, וממילא מברכים. כמו למשל בדין ספירת העומר בין השמשות, הואיל והמצווה מדרבנן, אפשר לקיים את המצווה בבין השמשות, וממילא גם מברכים (שו"ע תפט, ב).
