ד – האם מותר ליהנות כאשר ספק אם ברך

פורסם בקטגוריה פרק יב - כללי ברכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ד,א – האם מותר ליהנות כאשר מספק אין לברך

כתב בברכ"ה ח"א ב, ד, 9, שאם רוה"פ סוברים שצריך לברך, ומפני הספק אין מברכים, גם לא יהנה, לחוש לדעת רוה"פ. ונראה לענ"ד, שאם על פי ההלכה אי אפשר לברך, גם אין חובה להימנע מלאכול. ועל כן לא מצינו בראשונים דיונים רחבים איך לצאת מהספק, כי חובת הברכה היא במצב של ודאות, וכשאין ודאות אין שום חיוב. אמנם לכתחילה אם אפשר למצוא עצה לצאת מהספק מדוע שלא נעשה זאת. אלא שהראשונים לא הצריכו עצמם לדון בזה כל כך, והאחרונים הרחיבו בזה מאוד.

ד,ב – האם לחפש עצות (קונצים) לברך בלא איסור

בעניין הצעתו של ערוה"ש לומר את השם בשפה אחרת, באג"מ או"ח ד, מ, סובר שאסור לומר שם ה' בלועזית בחינם, וזאת עפ"י הנימוקי יוסף שאוסר להזכיר שם ה' בלועזית שלא בתוך לימוד או תשבחות. וכ"כ גם החת"ס נדרים ב, א. לעומת זאת ביחו"ד ו, טו, הביא את דעת הרדב"ז שמותר לומר שם ה' בלועזית, אמנם אסור לעשות כעצת ערוה"ש משום שהוא אומר זאת לשם ברכה, וכמו שאסור להישבע לשוא בלועזית. ועיין עוד בברכ"ה ח"א א, יא, ובפס"ת רט, ז, בסיכום הדעות.

ואף לסוברים שאפשר לסמוך על ערוה"ש רב, ג, מ"מ מזה שלא מצינו בראשונים ובשו"ע את העצה הזו, משמע שתקנת הברכות היא למצב של ודאות, וכשיש ספק אין מקום לחפש עצות שונות, כמו לקרוא את הברכה מהגמרא, או להתחיל בלשון פסוק ולהמשיך בברכה. ורק העצה של הרהור נזכרה רבות באחרונים, וכבר כתבוה בתר"י (ברכות ח, ב, מדפי הרי"ף, טו, ב בדפי הגמ'), וז"ל: "מי שמתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה שאין ידיו נקיות… יש לו להרהר הברכה או התפלה שנתחייב בה, ואע"פ שאינו יוצא  ידי חובה אלא באמירה, יש לו להרהר בלבו וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה…" ולפי הרמב"ם, הסובר הרהור כדיבור, אף יכול לצאת בהרהור ידי חובה (עיין פניני הלכה תפילה א, ט, 2). אולם עיקר הטעם הוא כדברי תר"י, וכפי שכתבתי בסוף הלכה ד.

עוד הצעה כתב בפתחי תשובה יו"ד שכח, א, בשם רבותיו, והובאה בהליכות שלמה, כב, כב, שבמקום של ספק גמור, אפשר לומר "ויברך דוד" עד "העולם", ואח"כ את סיום הברכה. אבל כתב הגרש"ז שם בהערה ל"ו, שאין להשתמש בפיתרון זה במקום שבו הכריעו הפוסקים שספק ברכות להקל: "דאע"פ שבידו להתנות שאם פטור מברכה יחשב לו כאמירת פסוקים גרידא, מ"מ יש בזה כעין זלזול ח"ו, וכדאשכחן שהחמירו ביותר באיסור ברכה שאינה צריכה אע"פ שסוף סוף שיבח בה לד', והיינו משום דמ"מ אמירת ברכה שלא בזמן חיובה זלזול הוא, והכי נמי הוי קצת כזלזול, ונראה דמהאי טעמא גופא לא תקנו כן בכל ספק ברכה, אלא אמרו דספיקא לקולא ולא יברך כלל, ולכן במקום שהוכרעה ההלכה שלא יברך, אם עושה כן הריהו כמזלזל בשם שמים". וצ"ע באיזה מקרה סובר שטוב להשתמש בעצה זו. ומ"מ נלענ"ד שבכל אופן, כאשר מחמת הספק איננו מברכים, אין גם צורך לחפש עצות, כי העיקר בברכה הוא לאומרה בוודאות, ולכן בכל מקום של ספק אין לברך. ורק טוב להרהר ברכה כדי שלא יהיה כפוי טובה. אמנם המהדרים ומדקדקים על עצמם מחפשים עצות (קונצים) כדי שיהיו כמי שממש בירכו.

ד,ג – האם יכול להיעזר בחצי ברכה של חבירו

לדעת הגרש"ז אוירבאך (מנחת שלמה א, כ), כאשר אדם צריך לברך למשל 'שהכל', יכול לשמוע ברכה מחבירו שמברך למשל 'מזונות', ואחר שיאמר חבירו את תחילת הברכה עם שם ומלכות, יוסיף הוא "שהכל נהיה בדברו" ויצא בזה מספק. אמנם כתב בסוף צ"ע, הואיל ועצה זו לא הובאה בפוסקים. ואת החידוש עצמו למד מדברי רעק"א קמא ז, לעניין נשים שאומרות חלק מהברכה עם המקדש וחלק יוצאות בשמיעה. אמנם רע"א דיבר שהן אומרות עם המקדש מילים מאותה הברכה, ולגבי ברכה אחרת זה חידוש נוסף. ומ"מ סברת הגרש"ז, שהואיל והמברך אומר ברכה שלימה וכשרה, יכול השומע להסתייע בברכתו ולהטותה אח"כ למה שהוא צריך, ואין זה דומה לפתח בחמרא וסיים בדשיכרא, ששם על הברכה עצמה יש פקפוק אם היא כשרה. ובא"א בוטאשטש, מהדורה תליתאה ריג, כתב שעצה זו מועילה רק כאשר חבירו מברך 'שהכל', והוא מברך ברכה פרטית יותר הכלולה בה. ובפס"ת ריג, 17, הביא מדברי החזו"א שרק כאשר ממילא אינו יכול לברך מחמת הספק, יכול להסתייע בעצה זו, וכפי שכתב בשולחן הטהור סעיף ג', שמי שמסופק אם אכל מזונות כשיעור, יכול לשמוע מחבירו שמברך על הגפן, ולומר בעצמו 'על המחיה'.

פורסם בקטגוריה פרק יב - כללי ברכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן