הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ח – חובת עניית אמן

ח,א – השומע ברכה באמצע לימודו

בפת"ש קכד, ה, הסתפק אם צריך לענות (כה"ח קכד, כה). ולאשל אברהם בוטשאטש רטו, אינו חייב לענות אמן, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, וכ"כ בהליכות שלמה ט, ו, ושבט הלוי ט, מג.

ח,ב – עניית אמן כשאינו יודע על איזו ברכה מדובר

בברכות מז, א: "תנו רבנן: אין עונים – לא אמן חטופה ולא אמן יתומה". ובסוכה נא, ב, מסופר על בית הכנסת שבאלכסנדריה, שמפני גודלו לא יכלו לשמוע את החזן, והגבאי היה עושה סימן בסודר, שיידעו אימתי החזן סיים את ברכתו ויענו אמן. ואף שברור שהחזן שם לא הוציא ידי חובתם את אלה שלא שמעו אותו, מ"מ יש לברר כיצד יכלו לענות אחריו, והלא זו לכאורה אמן יתומה.

לדעת רב ניסים גאון, רמב"ם (ברכות א, יד), תר"י (לה, א), דווקא מי שצריך לצאת ידי חובת ברכה מסוימת, לא יענה עליה אמן כל זמן שלא שמע אותה, ואם יענה, אפילו אם הוא יודע איזו ברכה היא, הרי זו אמן יתומה. אבל אם זו ברכה שאינו צריך לצאת ידי חובתה, כל שיודע שהמברך סיים לומר את ברכתו, למרות שאינו יודע איזו ברכה היא – מותר לו לענות אמן. וכך היו עונים בביהכ"נ שבאלכסנדריה לפי סימן הסודר על ברכות שאין צריכים לצאת בהם ידי חובה, כברכות התורה. וכך נפסק בשו"ע קכד, ח, ב"ח וט"ז ד.

לעומת זאת, דעת רס"ג, רש"י ותוס' (ברכות מז, א), רשב"ם, ראב"ן (סי' קפד), הבתים (ב, ו), ריטב"א, גם כשאינו צריך לצאת ידי חובתה, אם אינו יודע באיזו ברכה מדובר, אסור לו לענות אמן, ובאלכסנדריה ידעו באיזו ברכה מדובר. וכן כתב הרמ"א קכד, ח; מ"א יג; פר"ח ח; דברי חמודות ז, מא; א"ר טו; חיד"א קשר גודל ט, ה; ח"א ו, ה; שועה"ר יא; חסד לאלפים ח; בא"ח בעוד יוסף חי ויחי יט; נחלת צבי; ערוה"ש טו. וכ"כ באו"ה קכד, ח, ד"ה 'ויש', משום ששב ואל תעשה עדיף, שכן יש עונש לעונה אמן יתומה שבניו יהיו יתומים. וכ"כ הגרע"י בהליכות עולם ח"א תרומה י.

ח,ג – חובת עניית אמן על קטן

ביבי"א ח"ב יג, הוסיף תנאי, שהקטן יגיע לגיל שש, ופחות מזה אין עונים אחריו אמן אפילו אם הוא מבין. וכ"כ בברכ"ה ח"א ו, י. ותלו דין זה בדין זימון, כמבואר לעיל ה, י. לאחר מכן כתב ביבי"א ח"ח כה, ד, שאחר שנתגלו דברי הרא"ה והריטב"א, שגם קטן בן חמש מצרפים לזימון, העונה אמן אחר ברכותיו יש לו על מה לסמוך. ע"כ.

ורוב הפוסקים לא הזכירו גיל אלא רק משהגיע לחינוך, וזה תלוי בהבנתו של כל קטן וקטן. וכ"כ בשו"ע רטו, ג; מ"ב טז; בא"ח מסעי טז. וכ"כ בהליכות שלמה כב, כ, והוסיף שקודם שהקטן מבין יענה אחריו אמן מגומגמת, בלי 'ן', שתישמע כמו אמן כדי לחנכו בענייתה. ועיין בשו"ת בניין אב (לרב בקשי דורון) א, ח, שביאר יפה את צדדי הספק.

ויש שכתבו, שכדי להרגיל קטנים במצווה, מותר לענות אחריהם אמן גם לפני הגיעם לגיל חינוך, עיין בפס"ת רטו, ח, 46, שהביא דבריהם. וטעמם שאין זה עניית אמן אלא חינוך למצוות, ולפי"ז צריך להקפיד שהקטן ישמע את עניית האמן. ובאול"צ ח"ב יד, לג, הציע שיאמר בלחש פסוק "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" ואת האמן יאמר בקול. ועיין בשעה"ב י, לה. ונ"ל למעשה שיותר טוב לומר לילד "יפה מאוד" וכיוצא בזה. אמנם אם הילד יתעקש וישאל מדוע לא עונים אחריו ממש אמן, אפשר לענות אמן כדי לחנכו למצוות.

ח,ד – מהו השלב שהגיע לחינוך

בספרו של הרב נויבירט "חינוך הבנים למצוות" הערה סו, הביא מלחם הפנים ומסגה"ש על קצוש"ע קסה, שאף כי מצד ההבנה – הקטן יכול להבין בגיל ארבע. אבל מנגד, לשמור על נקיונו, שיקנח עצמו כראוי, אינו יכול עד גיל שש לפחות, ולכן מצד זה עדיין לא הגיע לחינוך, ולכאורה אין ללמד אותו ברכות עד אז. אלא שכתב שהמנהג ללמדו ברכות מגיל שלוש, שאם ימתינו עד גיל שש יש לחשוש שכבר יתרגל לאכול בלא ברכה. ע"כ. וצריך לומר שהגיע לחינוך אינו תלוי ביכולתו לקנח עצמו. ועיין יבי"א ח"ב יג.

ונחזור להזכיר את הביאור שהבאתי לעיל ה, ט, בהרחבות לזימון, בהגדרת גיל חינוך, לפיו גיל חינוך לברכות הוא, כאשר הקטן יודע לברך מעצמו באופן קבוע על כל אכילה. בשו"ת שלמת חיים קצז, כתב, שהוא משעה שהקטן התרגל לומר ברכה. והרב בקשי דורון בבניין אב א, ח, כתב, שהוא משעה שהקטן רגיל לברך לפני כל אכילה. והרב נויבירט בס' חינוך הבנים למצוות כא, הדגיש שהוא עושה זאת מעצמו.

ח,ה – עניית אמן על גוי

בברכות נא, ב, במשנה: "עונים אמן אחר ישראל המברך, ואין עונים אמן אחר כותי המברך, עד שישמע כל הברכה כולה". לרש"י שמא בירך להר גריזים, ולתר"י והרא"ש (ח, ה), שמא כיוון לע"ז. ואם שמע כולה, מוכח שבירך לה'. ובירושלמי (ח, ח), אחר המשנה על כותי המברך, "תנא: גוי שבירך את ה' – עונה אחריו אמן. אמר ר' תנחום: אם ברכך גוי, ענה אחריו אמן, דכתיב: ברוך תהיה מכל העמים". ובתוספתא ו, כב, הגירסה (והובאה בטור רטו): "גוי שבירך את ה' – עונים אחריו אמן, כותי – אין עונים אחריו אמן, לפי שאין דרך הגוי לכוון השם לע"ז".

לרמב"ם (א, יג) אין עונים אמן אחר שום גוי, כי רק אחר כותים (שומרונים) מבואר במשנה שאם שמעו את כל הברכה עונים אמן, אבל אחר שאר גויים אין עונים. וכיום גם הכותים כגויים גמורים (ביאור כס"מ וב"ח).

לתר"י (מ, א), דין כותי כדין שאר גויים, שאם שמע את כל הברכה, עונים אחריו אמן.

לטור רט"ו, כותי שחשוד יותר, רק אם שמע את כל הברכה – עונה אחריו אמן. אבל גוי אחר, משמע אפילו עובד ע"ז, אפילו לא שמע את כולה, עונה אמן. שמן הסתם לא ינקוט לשון ברכה לע"ז (ועיין בבירור הלכה לברכות נא, ב).

למעשה, השו"ע רטו, ב, דיבר רק על כותי, שאין עונים אחריו אמן. וכתבו מטה יהודה ופמ"ג, שכך דעתו לגבי כל הגויים, וכדעת הרמב"ם, וכ"כ הב"ח. אמנם לגבי מוסלמים, כתב מהריק"ש רטו, ב, שעונים אחריו אמן, שוודאי כוונתו להש"י, וכפי שכתב הרמב"ם (מאכלות אסורות יא, ז). וכתב בכה"ח ד' שכך המנהג.

לעומת זאת הרמ"א הוסיף, שאם שמע את כל הברכה מפי גוי, עונים אחריו אמן. וכן דעת באו"ה. ובט"ז ג' כתב שעניית אמן אחר גוי היא רשות. ועל פי זה כתבתי בהלכה שראוי לענות אמן אחר גוי המברך לשם שמיים.

ח,ו – אמן על שומרוני

הרמ"א לא חלק על דברי השו"ע לגבי כותי, ומשמע שלא יענה אחריו אמן, גם אם שמע את כל ברכתו. וביאר במ"ב י, שאחר שמצאו יונה בהר גריזים, התברר שהם מכוונים לע"ז. ומשמע שבברכה עצמה שבנוסח שלנו הם מכוונים לע"ז. ואילו שאר גויים, אם יברכו בנוסח שלנו, יכוונו לה' אלוקינו, ולכן על שאר גויים פסק שיענה אמן, כדעת רוב הראשונים. ולדעת הגר"א, בכותי, אם שמע את כל הברכה – עונה אמן, ובשאר גויים, גם אם שמע מקצתה – עונה אמן. ובבאו"ה הסכים לדברי הרמ"א.

ח,ז – עניית אמן אחר עצמו

ברכות מה, ב: "תני חדא: העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך: הרי זה מגונה! – לא קשיא: הא – בבונה ירושלים, הא – בשאר ברכות".

תוספתא מגילה ג, כז: "הפורס על הלחם והמברך על הפירות ועל המצוות הרי זה לא יענה אחר עצמו אמן, אם ענה הרי זה דרך בורות".

לדעת רב יהודאי ורב האי גאון, גם אחר ברכה אחרונה שמברכים אחר אכילת מזונות או פירות אומרים אמן, וכ"כ תר"י, וביאר שמה שאמרו בתוספתא (מגילה ג, טז) שאין לענות אמן אחר ברכת הפירות, הכוונה לברכה שלפני האכילה, שאם יענה אמן נמצא מפסיק בין הברכה לאכילה. אבל אחר הברכה האחרונה עונים אמן.

ומנהג ספרדים הוא כדעת הרמב"ם והרא"ש, שרק אחר סדרה של ברכות שיש ביניהן זיקה, עונים אמן. וכן אחר ברכת 'ישתבח' שבסיום פסוקי דזמרה למנהג ספרדים עונים אמן, שהואיל והיא קשורה לברכת 'ברוך שאמר' שפותחת את פסוקי דזמרה, הרי היא סדרה וצריך לענות אחריה אמן. וכן אומרים אמן אחר ברכת 'יהללוך' שמסיימת את ההלל (ע' ב"י נא, ג). ולכאורה היה צריך לענות אמן אחר 'גאל ישראל' שבשחרית, אלא שבזוהר אמרו שלא לענות, כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפילה. ובסיום הברכות של תפילת עמידה עונים אמן, ובסיום ברכות השחר אין אומרים אמן, מפני שאין הכרח לומר אותן יחד. עיין שו"ע רטו, א.

ומנהג אשכנז הוא כמובא בתוס' ומרדכי, שרק אחר סיום ברכת 'בונה ירושלים' שבברכת המזון אומרים אמן, וזאת כדי להבדיל בין שלוש הברכות שאומרים מהתורה לברכת 'הטוב והמטיב' שמדברי חכמים, אבל בשאר הברכות אין שום צורך לסיים באמן. והסברה, שהלא הוא עצמו אמר את הברכה, ובוודאי הוא מתכוון למה שאמר, ומה יוסיף בכך שיענה אמן אחר עצמו.

ואולי הטעם למנהג ספרדים, שה'אמן' שאחר סדרת ברכות באה לבטא את הערך הכולל של הברכות שאמר. משל למי שעומד לפני מלך בשר ודם, שאם בא עם כמה משאלות בעניינים שונים, ברור שלכל משאלה מקום בפני עצמה. אבל כאשר הוא בא לדבר בעניין אחד המורכב מפרטים שונים, עלול הפרט שאמר בסוף להקליש את מעמדם של הפרטים הקודמים, ועל כן עליו לסכם שכל הפרטים חשובים. וכך היא עניית אמן זו. בנוסף לכך, כיוון שהברכות קשורות זו לזו, עניית האמן מבטאת את הערך הכולל של כל הברכות כאחד, שסך הכולל שלהם גדול מסך צירוף פרטיהם.

תפריט