א,א – חישוב שלושים יום
כתבתי בפשטות שמחשבים את יום הראייה כיום הראשון, וביום השלושים ואחד אפשר לברך. וכך משמע מלשון השו"ע ריח, ג: "כל אלו הדברים אינם אלא כשרואה אותם משלושים לשלושים יום, ואז הם חובה כמו בפעם הראשונה". ואמנם יש סוברים שאף ביום השלושים אפשר לברך, וכפי שכתב במ"א ריח, ד, עפ"י הרמב"ם (שסובר שצריך להסדיר את תפילת מוסף של ר"ח, שהיא לפרקים). ומנגד משמע מהלבוש שרק ביום השלושים ושניים יוכל לברך. ומפני ספק ברכות חששו לדבריו במ"ב ריח, יא, בא"ח עקב יא, וערוה"ש ריח, ה. אולם בברכ"ה ח"ד א, י, ביאר שמכל הראשונים שדיברו בזה משמע שמותר לברך ביום השלושים ואחד, ואפילו הלבוש שעליו ביססו המחמירים את דבריהם, לא ברור שסובר אחרת. ולכן אין לחשוש כאן לספק. וכמדומה שכך רווחת השמועה. וכן נלענ"ד, שהואיל וכך מצינו במניין שלושים יום לעניין פדיון בכורות, יש ללמוד משם את דרך החישוב למה שתקנו חכמים לעניין ברכות, שאין סברה לומר שחילקו בין תקנתם לדין תורה. וכך כתבתי למעשה. וכ"כ בשעה"ב כא, ס"ק א, כעיקר, שביום שלושים ואחד אפשר לברך. ובפס"ת ריח, ד, כתב שהמיקל לברך ביום השלושים ואחד יש לו על מי לסמוך.
א,ב – לכל המאוחר יברך תוך כדי דיבור מסוף הראייה
עיין בשו"ע רכז, ג, שכתב כן לעניין ברקים, שצריך לברך תוך כדי דיבור, ומקורו בירושלמי שהביאו הרא"ש. וכתב הרמב"ן, שהוא הדין לכל ברכות השבח. וכ"כ המאירי ורבינו אשר ב"ר חיים והרד"א. וכ"כ בבאו"ה ריח, א, 'במקום', לעניין ברכה על מקום שאירע בו נס, שרק כשהוא רואהו יכול לברך, כמו לעניין רעמים. ע"כ. ומסתבר שכוונתו שתוך כדי דיבור יכול לברך. וכ"כ בברכ"ה ח"ד, ג, 8, ושעה"ב כא, ג.
אמנם הט"ז רכז, ב, חלק על השו"ע וסבר שאפשר לברך על רעמים וברקים גם אחר כדי דיבור, אלא שהירושלמי אמר שאם יכול צריך דווקא תוך כדי דיבור (ופירש במחצה"ש, היינו שלט"ז אפשר לברך עד שיתפזרו העננים). ובהליכות שלמה כג, כו, כתב: "ראה את הים או הרים וגבעות שמברכים עליהם ועבר מן המקום ושוב אינו רואה, נראה שכל זמן שהתפעלותו נמשכת מברך". והוסיף בהערה מב, שהוא הדין לגבי ראיית ערי יהודה ובית קברות.
למעשה, ספק ברכות להקל, ולא יברך אחר כדי דיבור.
א,ג – ראייה דרך משקפת וטלוויזיה
הרואה דרך משקפת או תמונה או שידור טלויזיה – לא יברך, שכן תקנת חכמים היתה על ראייה רגילה וטבעית, ואין אפשרות להחיל את תקנתם על ראייה מסוג אחר. ואין לומר שזה אותו סוג ראייה, מפני שבדרך כלל הראייה המוחשית מרגשת יותר, עובדה שאנשים חפצים לטייל למקומות שונים בעולם כדי לראות בעיניהם את הנופים המיוחדים, ואינם מסתפקים בתמונות וסרטים.
ועיין בפס"ת ריח, 20, שהביא דעה שיברך גם על ראייה במשקפת. וכ"כ בסי' רכד, יב, שראייה במשקפת נחשבת כראייה רגילה, אולם ראייה בטלסקופ או מראה אינה ישירה, ואינו מברך עליה. וכ"כ בשער העין ב, יא, בשם פתח הדביר רכד, י, וכך שמע מהרב אלישיב. אך נראה למעשה שכל שאינו יכול לראות ולהתרשם מראייה בעין רגילה, אינו נחשב רואה שתקנו חכמים שיברך. וכן מצינו שמטיילים חפצים להתקרב לנופים ואינם מסתפקים בראייתם במשקפת. ובשע"ת רכד, א, כתב בשם ברכ"י, שגם ראייה דרך זכוכית וחלון נחשבת לראייה שמברכים עליה. וקצת משמע מזה שראייה דרך משקפת לא תיחשב ראייה.
אמנם פשוט שקצר ראייה שנעזר במשקפיים כדי להחזיר את ראייתו לתקנה, כשאר אנשים, מברך על מה שהוא רואה.
א,ד – מטיילים אימתי עדיף שיברכו
מטיילים שעומדים להתקרב או להתרחק מהנוף המיוחד, ועל ידי כך יוכלו להיטיב את ראייתם, עדיף שיברכו בעת שהראייה תהיה מרשימה ביותר (ומדריך הטיולים צריך לתכנן זאת). ולפעמים עדיף לברך בעת הראייה הראשונה, שהיא המרשימה ביותר, אף שאח"כ ייטיבו את ראייתם. וכן מי שחושש שמא ישכח אח"כ לברך כשייטיב את ראייתו, מוטב שיברך מיד כשיראה בראשונה, ובלבד שהראייה תהיה מרשימה.
א,ה – סומא לא יברך
סומא לא יברך. ואמנם לעניין ברכת המלך, לדעת מחזיק ברכה, יכול לברך, כפי שמשמע ממעשה דרב ששת שהיה סגי נהור עם אותו צדוקי (ברכות נח, א). והביאו בשע"ת רכד, ב. ובא"ר נטה לומר שלא בירך בשם ומלכות. ועיין בפס"ת רכד, יב, שהזכיר אחרונים שנחלקו בזה. ואפשר לבאר שהברכה על המלך אינה רק על ראייתו אלא בעיקר על הרושם שנעשה ממנו, ולכן יש מקום לומר שסומא בירך עליו. אבל בשאר ברכות הראייה לא שייך שסומא יברך.
