הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ג – שהחיינו והטוב והמטיב

ג,א – ביאור החילוק בין ברכת 'שהחיינו' ל'הטוב והמטיב'

עיין לעיל טו, ט, בהרחבות לגבי הברכה על ירידת גשמים שהשקו שדות רבים, שלדעת הרי"ף, הרמב"ם ושו"ע, רק אם הוא שותף עם חבירו בשדה, מברך 'הטוב והמטיב', ואם הוא לבדו 'שהחיינו'. ולדעת הרא"ש ורשב"א, תמיד מי שיש לו שדה מברך 'הטוב והמטיב', שהוא שותף בשמחה עם בעלי השדות האחרים.

עוד נחלקו בדעת הרי"ף והרמב"ם, מה דין בעל שדה שיש לו אשה. לדעת מ"א רכא, א, יברך 'שהחיינו'. וז"ל:  "שאם לא כן מדוע דחק בגמרא, הוי ליה לשינויי כגון דאיכא אישה ובנים, אלא על כורחך לא מהני שהרי אין להם חלק בשדה, ושמא לא יתן להם כלום מפירותיה. מה שאין כן בנולד בן דיש להם חלק בולד ויש להם הנאה שהם משתמשים בו מיד". וכ"כ בשו"ת הלק"ט א, קצו: "נראה דלא סגי בשותפות אשתו ובניו לגבי גשמים, שהשדה היא שלו וכל הטובה היא לו לבדו אלא שאחר כך מאכילם, ולא דמי ליין שהטובה לכולם בבת אחת. וכן יש לדקדק מירושה שכתוב בגמרא אחים ולא אישה ובנים". וכן כתבו נהר שלום; קצוש"ע סא, י; כה"ח רכא, יא; וברכת הבית כג יט.

ולדעת הש"ך, אם הוא נשוי, אפילו אין לו שותף, יברך 'הטוב והמטיב'. וכ"כ א"ר רכא, ג, שגם אשה ובנים נקראים שותפים, וכדין יין שהסכימו הפוסקים שאשתו ובניו ששותים עמו מועילים לברכת הטוב והמטיב. ובעניין שדות יש עוד סברה לברך 'הטוב והמטיב', שהרי לדעת הרא"ש ודעימיה, בכל מקרה מברך 'הטוב והמטיב', ואף שלעניין זה אין פוסקים כמותו, אבל כאשר הוא גם נשוי, יש להורות שיברכו 'הטוב והמטיב'. ע"כ. וכ"כ במור וקציעה רכג, ושעה"צ רכא, ב.

עוד יש להזכיר כאן את דברי באו"ה רכג, ה 'שהיא', שברכת 'שהחיינו'  פוטרת את החייב ב'הטוב והמטיב', אבל אם התחייב ב'שהחיינו' ובירך 'הטוב והמטיב' לא יצא. וכ"כ בסדבה"נ יב, ג. (וכ"כ בחזו"ע ע' שפח; ברכ"ה ח"ד ב, 225, 282; ברכת יוסף קטו).

עד כאן העקרונות ומכאן לבירור הדינים.

ג,ב – כלים חדשים

קנה הבעל כלים עבור משפחתו, אף שהוא הבעלים של הכלים, מוסכם שיברך 'הטוב והמטיב', הואיל ואף בני ביתו משתמשים בהם מיד עמו (באו"ה רכג, ב 'אין', ושעה"צ רכב, ו). ואם הכלים שייכים גם לאשתו, אף היא תברך  'הטוב והמטיב'. וכ"כ בוזאת הברכה 168.

ונראה שבפשטות לפני הנהוג כיום, בעל שקונה כלים לביתו, כדוגמת תנור, מקרר, שולחן, כסאות, מקרוגל וכדו', אשתו שותפה עמו בהם לגמרי, שכך נוהגים להתייחס לממון ולרכוש, ולכן אף היא תברך 'הטוב והמטיב'. ורק אם הסכימו ביניהם במפורש שאחד מהם הוא הבעלים של החפץ, ולשני מותר להשתמש באופן חופשי, אז הבעל של הכלי יברך 'הטוב והמטיב' והשני לא יברך כלום.

ג,ג – מכונית

אם המכונית נרשמה על שם שניהם, שניהם יברכו 'הטוב והמטיב'. ואם נרשמה על שם הבעל מתוך כוונה שהיא שייכת לו בלבד, יברך 'שהחיינו', כי לא בטוח שאף היא תהנה ממנה. ואם יש גם לאשתו רשות לנסוע בה כרצונה, אבל ברור שהמכונית שלו, יברך הוא 'הטוב והמטיב'. ואם נרשמה במקרה על שמו אבל ברור להם שהיא שייכת לשניהם, שניהם יברכו 'הטוב והמטיב'.

ומי שקיבל בהשאלה מכונית ממקום עבודתו או מהוריו, אף אם קיבל אותה למשך זמן ארוך, לא יברך, כי תקנו את הברכה על בית וכלים ששייכים לו (חת"ס או"ח נג, דעת תורה רכג, ה).

ג,ד – בית

נתבאר בהלכה ז, שהקונה בית חדש או סיים את בנייתו, אם הוא רווק, יברך 'שהחיינו', ואם הוא נשוי יברכו 'הטוב והמטיב'. ואם הבית רשום על שם אחד מבני הזוג, רק זה שהבית רשום על שמו יברך, אבל כיוון שבפועל שניהם יהנו ממנו יחד, זה שהבית רשום על שמו יברך 'הטוב והמטיב' (שו"ע רכג, ג; באו"ה ד"ה 'בנה').

ג,ה – שותף עם גוי

אם הוא שותף עם גוי, יברך 'שהחיינו'. שכן גוים לא נחשבים שותפים בשמחה, שאין טובתם טובה (מ"א רכא, ב ע"פ תוס' סנהדרין לז. וכ"כ הא"ר ג, הלק"ט א, קצג, קצ"ע, ח"א, כה"ח ומ"ב רכא, ו).

ג,ו – נעליים

כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, שעסקו בהגדרת בגדים שאינם חשובים שאין מברכים עליהם 'שהחיינו', הזכירו גרביים, חלוקים (בגדים תחתונים), ונעליים כדוגמא לדברים שאינם חשובים (תוס', שו"ע רכג, ו). ולכאורה כיום צריך לברך על נעליים, שכן הן חשובות, ובהרבה מקרים אף יותר מבגדים, וודאי יש שמחה בקנייתם. וכתב סברה זו בוזאת הברכה 168 (אות א) אך לא הכריע.

והרמ"א רכג, ו, כתב, שהמנהג לומר למי שלובש בגד חדש 'תבלה ותחדש', והוסיף שיש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה, שמשמעות איחול זה שיתחדש לך עוד כגון אלו, וכדי לעשותם  יצטרכו להמית בהמה, וכתוב 'ורחמיו על כל מעשיו'. וסיים הרמ"א: "והנה הטעם חלוש מאוד ואינו נראה, מ"מ רבים מקפידים על זה מלאומרו". וכן הסכימו רבים מהאחרונים.

ומ"מ פשוט שאין הדברים אמורים אלא על איחול זה ולא על ברכת 'שהחיינו'. כ"כ פרמ"ג מש"ז כב, א; שד"ח אס"ד ברכות ב, כ; קצות השולחן סד ו; כה"ח רכג, מח; וזאת הברכה ע' 168 בשם הרב אלישיב, פס"ת רכג, 75.

ואע"פ כן יש שהורו לא לברך 'שהחיינו' על נעליים מפני שהן מעור, וכך דעת שו"ת מור ואוהלות כד; יד יצחק ג, שכ; הרב אליהו והרב אויערבאך (הליכות שלמה כג, טו – "אע"פ שמן הדין אין זה מוכרח כ"כ מ"מ נהגו שלא לברך").

ונראה למעשה, שהשמח ומברך יש לו על מה לסמוך. ואם הוא שמח בהם מאוד, עדיף שיברך. שכך נראה בפשטות שכיום הנעליים הם דבר בעל חשיבות, ועוסקים בעיצובם וצבעם וכו'. ואף אם היה דבר שאינו חשוב, הרי דעת הרא"ש ודעימיה שמי שהוא שמח בדבר מברך. והטעם שאין לברך על עור נדחה על ידי רוה"פ, ובנוסף לכך יש לא מעט נעליים טובות שאינן עשויות מעור. וכבר למדנו שלדעת הריב"ש ודעימיה, אין אומרים בזה ספק ברכות להקל, וכל השמח רשאי לברך.

ג,ז – שההורים מברכים 'הטוב והמטיב' והילדים 'שהחיינו'

כתב במ"ב רכג, יט, בשם הב"ח, שההורים מברכים על מלבושי ילדיהם  'הטוב והמטיב', מפני שהכבוד שיש להם במלבושיהם נחשב שמחה ממשית.

ונראה שגם הילד יברך על הבגד, וזה בתנאי שההורים נתנו לו את הבגד עד שהוא נחשב כשלו. ואף שאם ירצו הם יכולים לקחתו ממנו ואחר שיגדל יעבירוהו לאחר, מ"מ עתה הם מחשיבים את הבגד כשייך לו. ואין צורך שיעשו קניין לשם כך, אלא די שיחשיבו את הבגד כשלו.

ואף שההורים מברכים על הבגד 'הטוב והמטיב', נראה שהילד יברך 'שהחיינו', מפני ששמחתו היא במלבוש עצמו, ובזה שמחתו שונה ונפרדת משמחתם, שכן הם מתכבדים בו, ובזה הם שותפים עמו. אבל הוא אינו שותף בשמחתם, כי בדרך כלל הוא אינו שמח כל כך בזה שהם מתכבדים במלבושיו, אלא רק בבגד עצמו הוא שמח. ובכל אופן הכל מסכימים שמי שחייב בברכת 'הטוב והמטיב', אם יברך 'שהחיינו' יקיים המצווה, וכיוון שנראה ששמחתו בבגד היא שמחה אישית, נכון שיברך 'שהחיינו'. וכיוצא בזה כתב בכה"ח רכג, לו, שהבן יברך 'שהחיינו', ואילו ההורים יברכו 'הטוב ומטיב'. אלא שכתב כדרכו שלא יאמרו שם ומלכות. כיוצא בזה מצינו בדעת השו"ע רכג, ה, שמקבל המתנה מברך 'הטוב והמטיב', ואילו הנותן אינו מברך. כלומר הנותן מספיק שותף כדי לזכות את המקבל בברכת 'הטוב והמטיב', אבל אינו מספיק שותף כדי לברך בעצמו, כי שותפותו אינה ממשית. וכ"כ הרב אריאלי בעל עיניים למשפט כמובא בבירור הלכה למסכת ברכות עמוד ר"ו. (לגבי החילוק בין הורים לילדים, מצינו שההורים אוהבים את בנם, עד שברור כשמש שהאב הבא במחתרת לא יהרוג את בנו, ואילו על הבנים אין הדבר ברור כשמש. וכן מצינו במהר"ל נתיב אהבת ה' תחילת פרק א', שעמד על כך שהבנים מצווים לכבד את ההורים אבל לא נצטוו לאהוב אותם).

ג,ח – עד איזה גיל ההורים מברכים 'הטוב והמטיב' על מלבושי ילדיהם

ילדים שההורים אחראים על מלבושיהם, ההורים מברכים 'הטוב והמטיב'. וזה בתנאי שההורים עדיין אחראים לגמרי על פרנסתם ומלבושיהם, היינו שהם קובעים איזה בגדים יקנו, ואף שיתחשבו בדעת הילדים, בסופו של דבר כל זמן שהם עדיין קובעים את סגנון הלבוש של בנם או ביתם, ההורים רשאים לברך. אבל משעה שהילדים יכולים לקנות לעצמם בגד, מכסף שהרוויחו, או שאינם מסכימים ללבוש בגדים שהוריהם רוצים שילבשו, אין ההורים נחשבים לשותפים מלאים בהלבשתם, ולא יברכו 'הטוב והמטיב'. ובכל אופן, לאחר גיל שמונה עשרה, הואיל וההורים אינם חייבים בפרנסתם, אין הם שותפים ממשיים בשמחתם, אלא הם דומים לנותני מתנה, שלכל הדעות נותן המתנה אינו מברך.

ג,ט – דעת יחיד שמברכים 'הטוב והמטיב' ו'שהחיינו' יחד

לדעת הסמ"ק (סימן קנא ע' קי), כאשר השמחה משותפת לשניים, עליהם לברך שתי ברכות, על השמחה המשותפת 'הטוב והמטיב', ועל השמחה הממשית האישית – 'שהחיינו'. והביאו הטור רכג, ה. והסכים לדבריו מלבושי יו"ט רכג, ג (וכ"כ בלחם חמודות ט, נג), וביאר דבריו שמצינו במשנה (נד, א) שבונה בית חדש מברך 'שהחיינו', והלא בדרך כלל כמה נהנים יחד מהבית, ולמה לא אמרו 'הטוב והמטיב', כפי שמבואר בגמרא נט, ב. אלא שהמשנה לא ביררה דין ברכת 'הטוב והמטיב', ולכן אמרה שצריך לברך 'שהחיינו', ובאמת אם הם שותפים צריכים לברך גם 'הטוב והמטיב'.

והב"ח רכד, ד, פירש דברי הסמ"ק במקרה שקנה גם דברים משותפים לו ולבני ביתו וגם דברים לצורך עצמו, שאז עליו לברך שתי ברכות. ולזה הסכים א"ר רכג, ח, ובאו"ה רכג, ה, 'שהיא'. וכך הוסכם על רוב ככל הפוסקים.

תפריט