הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ב – החובה והרשות בברכת שהחיינו

ב,א – תוקף ברכת שהחיינו

במשנה ברכות נד, א: "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ובגמרא עירובין (מ, ב) מבואר שברכת שהחיינו היא רשות.[1] ונחלקו הראשונים בהגדרת 'רשות'. יש שפירשו שיש לאדם רשות להחליט אם לאכול מהפרי או לא, אבל אם החליט לאכול חייב לברך עליו 'שהחיינו'. וכן אין חובה לבנות בית חדש ולקנות כלים חדשים, אבל אם בנה וקנה, חייב לברך 'שהחיינו' (אשכול ברכות הודאה כג, מאירי נד, ב, ולכך נוטה הריטב"א, ועוד ראשונים שנזכרו בדברי האחרונים, וכנה"ג, חת"ס או"ח נה, בירך את אברהם עא, ה). אבל לדעת רוב הפוסקים, ברכת 'שהחיינו' היא רשות לגמרי, שרשאי אדם לאכול פרי חדש, לבנות בית ולקנות כלים חדשים, בלי לברך עליהם 'שהחיינו' ואין בידו עוון (רשב"א א, רמה, מכתם, או"ז, עיטור, הגהות אשרי, ריב"ש, רדב"ז, ב"י רכג, ו, ורכה, ז, ב"ח, מ"א רכה, ו, פר"ח, עולת תמיד, צל"ח, חסד לאלפים, ערוה"ש רכה, ה, מ"ב רכה, ט). ויש מי שכתב שברכת 'שהחיינו' על ראיית הפירות היא רשות אבל האוכל את הפרי חייב לברך (א"ר רכה, ו, בשם הגהות הסמ"ק).

ואף שרוב הפוסקים נקטו שברכת 'שהחיינו' על הפירות רשות, כתבו הרבה אחרונים שראוי להיזהר שלא לבטל ברכה זו (ד"מ רכג, ד, א"ר, מ"ב רכה, ט, אג"מ או"ח ח"ה מג, ה). ואף השו"ע חשש מלפסוק שמותר לאכול פרי מבלי לברך עליו 'שהחיינו', שהרי כתב שלא לאכול פרי חדש בבין המצרים (שו"ע תקנא, יז), ולא כתב שיאכל את הפרי בלי לברך עליו 'שהחיינו'.

וסיכם יפה בפס"ת רכה, א, שיש לחלק את ברכת 'שהחיינו' לשלושה חלקים. א) על ימים טובים, והיא חובה גמורה. ב) על פירות חדשים, שאף שהיא רשות נהגו לברך אותה כחובה. ג) על כלים חדשים – שהיא ברכת רשות.

ב,ב – האם ברכת 'הטוב והמטיב' היא חובה

רבים כתבו שאף כי ברכת 'שהחיינו' היא רשות, ברכת 'הטוב והמטיב' היא חובה. כ"כ שכנה"ג הגב"י רכג, ז; מהר"ש אלגאזי בשו"ת מהר"י בי רב סב; לחם חמודות, עולת תמיד רכג, א; שולחן הטהור רכב, ד. וכך משמע מחסד לאלפים רכג, ד, ועוד רבים ומהם מ"ב רכה, ט, שרק לגבי ברכת 'שהחיינו' כתבו שהיא רשות ולא לגבי 'הטוב והמטיב'.

אמנם מנגד רבים לא חילקו בין 'שהחיינו' ל'הטוב והמטיב' אלא התייחסו אל שתיהן כרשות. שכן כל הנוהגים שלא לברך על בית ורהיטים חדשים שנועדו לבני זוג, סוברים שגם ה'טוב והמטיב' היא רשות. וכמובא בהמשך לגבי הברכה על בית וכלים. וכן בהמשך לגבי לידת בן.

ב,ג – ספק ברכות להקל וברכה שאינה צריכה בברכת 'שהחיינו'

כתבו הריב"ש (שו"ת תקה), והב"ח (סימן כט), שהואיל וכל יסודה של ברכת 'שהחיינו' רשות והתנדבות, ואין בה אמירת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", אלא רק שבח והודאה לה' על שהחייה אותו והגיעו לזמן של שמחה, לכן אין לחוש בה לספק ברכות, אלא כל שהוא שמח, רשאי לברך. ולכן כשנחלקו הפוסקים אם צריך לברך, כאשר האדם עצמו שמח, ראוי שיברך, ואין לחוש לברכה לבטלה, הואיל והוא באמת שמח. וכ"כ א"ר (כב, ב, והביא לזה ראיה מברכות ס, א), פר"ח (סימן תלב), צל"ח ברכות (ס, א), תבואות שור (יו"ד כח, ד), חת"ס (או"ח נה), שו"ת קול מבשר (ח"א כא, ו), ציץ אליעזר (יג, כ, ה). (ויש שהבינו כך מהגהות אשרי בשם מהרמ"ק לרא"ש עירובין ג, י),

לעומת זאת מוכח מהרבה ראשונים ואחרונים שחוששים לספק ברכות אף בברכת 'שהחיינו', וכן מתבאר מדברי הרשב"א (א, רמה) ומהרדב"ז (א, שיט). וכן כתבו כמה אחרונים (מאמ"ר, ומטה יהודה) בדעת השו"ע (רכה, ה). וכן הסכימו אחרונים רבים, ומהם: שכנה"ג (רכה, א), פמ"ג (א"א רכג, י, רכה, ט), פתח הדביר, בית יהודה (יו"ד כג), לב חיים (ב, מג), בירך את אברהם, שדי חמד (אס"ד מערכת ברכות יח, ה), בא"ח (ראה טו), מ"ב (רכג, יב, שעה"צ רכה, טו), ערוה"ש (רכה, ז), יבי"א (ד, נ), ברכ"ה (ח"ד, א, ד).

למעשה נראה, שכאשר רוב ברור של הפוסקים מסכים שצריך לברך, אפשר לצרף את דעת הריב"ש ודעימיה, שאם הוא שמח יברך בלא לחוש. שכבר למדנו בפרק יב, 4, שי"א שבכל הברכות הולכים אחר הרוב, ק"ו כאן שיש סוברים שהכלל "ספק ברכות להקל" אינו חל.

ב,ד – האם נוהגים לברך על בית, כלים ובגדים חדשים

במשנה ברכות (נד, א), אמרו שעל בית וכלים מברכים 'שהחיינו'. ובגמרא עירובין (מ, ב), מבואר שברכת 'שהחיינו' על פרי חדש היא רשות, והסכימו הפוסקים שכך הדין לגבי בית וכלים חדשים. וברכת 'שהחיינו' שעל החגים, היא חובה.

וכמה ראשונים הזכירו את דברי רב שרירא גאון, שסובר שאין מברכים 'שהחיינו' על בית וכלים, "דלא סמכינן עלה, דמסקינן בפרק בכל מערבין (עירובין מ, ב), דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן". וכפי הנראה כוונתו, שהואיל וברכת 'שהחיינו' על דברים חדשים היא רשות, לא נהגו לברך אלא על החגים שקבוע להם זמן.

אלא שהתוס' (סוכה מו, א, 'העושה'), אחר שהביאו את דבריו, כתבו: "וקשה מפדיון הבן",[2] וגם הראבי"ה תמה עליו. ובתרומת הדשן סי' לו, כתב שלא נתקבלו דברי רב שרירא גאון. וכ"כ הב"י רכג, ו, שאין לחוש לדברי רב שרירא גאון במקום הרי"ף (מד, א), והרמב"ם (י, א), והרא"ש (ט, טז), ושאר הפוסקים שסתמו דבריהם לברך. וכן כתב רדב"ז (ג, תיב), ומ"א (רכג, ה). וכן כתבו כמעט כל האחרונים כדבר פשוט שמברכים על כלים חדשים, ומהם: לבוש (רכג, ג-ה), א"ר, מחזיק ברכה (רכג, ג), לב חיים (ג, נב), ערוה"ש (רכג, ה), ציץ אליעזר (יב, יט), ברכת ה' (ח"ד ב, נז).

בדרכי משה רכג, ד, כתב שאמנם מהרשב"א (א, רמה), שכתב שברכת 'שהחיינו' היא רשות משמע כרב שרירא. מ"מ יש לנהוג לברך כדברי הפוסקים שסוברים שהיא חובה, אבל המיקל בברכות במקום שהוא מחלוקת לא הפסיד. ע"כ. ובהגהותיו לשו"ע כתב הרמ"א (רכג, א): "ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות". כמדומה שהרמ"א בדרכי משה הבין שרב שרירא אינו אומר שלא לברך כלל 'שהחיינו' (שהיאך יכתוב בניגוד לדברי הגמרא) אלא עיקר כוונתו לומר שהיא רשות, ולכן בפועל כמעט שאין מברכים אותה. ולכן ביאר שהרשב"א סובר כרב שרירא. ובפועל זה גרם לרבים שלא לברך 'שהחיינו' גם במקום שברור מהמשנה והגמרא שמברכים. ואולי הטעם שלא בירכו, מפני שהברכה תלויה בשמחה, וקשה למדוד אימתי השמחה מספקת כדי לברך. וכ"כ הפמ"ג (משב"ז רכג, ד) שכמדומה שלא נהגו לברך על כלים ובגדים. ובסדבה"נ (יב, סעיפים: ב, ה) כתב שעל בית ובגדים מברכים אבל על שאר כלי תשמיש אין נוהגים לברך. וכעין זה כתב בהליכות שלמה (כג, טו). ובבא"ח ראה ו, כתב שעל פי המנהג מברכים רק על בגדים, ועל בית וכלים אין מברכים, וכעין זה כתב בכה"ח רכג, כ, ובחזון עובדיה ע' שצ, והרב אליהו (קצוש"ע נג, ג). עיין בפס"ת רכג, ו, וזאת הברכה ע' 168.

ב,ה – סיכום הלכה למעשה

אולם ברור כי דעת רוב ככל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, שמברכים על בית, בגדים, כלים, תכשיטים ורווחים כספיים גדולים, והמדד לברכה היא ששמחים, ולכן כל שהוא שמח בדבר, נכון שיברך. וכבר למדנו שאפילו במקום של ספק, לדעת כמה מגדולי הפוסקים, אם האדם שמח, רשאי לברך. ק"ו כאן, שמעיקר הדין אין בדבר ספק, שמברכים עליהם 'שהחיינו'. וכ"כ בברכ"ה ח"ד ב, נז. ועיין בשולחן הטהור לאדמו"ר מקומרנא (רכב, א; ורכג, ג-ז), שהרחיב בחשיבות ברכות אלה, ויצא חוצץ כנגד המתרשלים מלברכם מחמת ספקות שונים. ואף הוסיף שהמיקל בברכות אלה מקילין לו ימיו ושנותיו (רכג, א).


[1]. עירובין מ, ב: "ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים? כיון דמזמן לזמן אתי – אמרינן, או דילמא: כיון דלא איקרו רגלים – לא אמרינן? לא הוה בידיה. כי אתאי בי רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן. – אמר ליה: רשות לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי – חובה מאי?". רש"י "אקרא חדתא – כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן".

[2]. כוונת התוס' בקושייתו, שהנה מצינו שמברכים גם על דבר שאין לו תאריך קבוע בשנה. ואפשר ליישב את דברי רב שרירא, שמברכים על פדיון הבן כי יש לו זמן – שלושים יום מהלידה. והתוס' יסברו, שהואיל ומברכים על דבר שאין לו תאריך קבוע בשנה, ממילא משמע שמברכים 'שהחיינו' על כל דבר שמתחדש מעת לעת. ומסתבר שהיו רגילים לברך 'שהחיינו' על כלים חדשים, והקשו עליו מפדיון הבן, שאף שאין לו תאריך קבוע בשנה חובה לברך עליו, וממילא רשות בכלים שקונים מעת לעת.

תפריט