ג,א – דין משילין וטרחה למנוע היזק
למדנו במשנה ביצה לה, ב, ועל פי המבואר בגמרא לו, א, לפי עולא, שכאשר יורדים גשמים שעלולים להזיק לפירות שעל הגג, מותר בשבת ויו"ט לכסות אותם כדי לצמצם את הנזק. ואפילו אם הדברים שעומדים להינזק הם מוקצה (כגון שקי מלט) מותר לכסותם. וכן נפסק בשו"ע שח, יז; תקכא, ב. אבל אסור להביא את הפירות למקום שבו יהיו מוגנים מהגשם, מפני שזו טרחה יתירה שאינה לצורך שבת ויו"ט. אבל הקילו ביו"ט לשלשל מאכלים מן הגג דרך ארובה לבית, למרות שאין מתכוונים לאוכלם בחג, ובשבת הדבר אסור (ביצה לה, ב; שו"ע שלח, ז; תקכא, א).
ועיין בפניני הלכה שבת כב, טז, 10, שבהפסד גדול מקילים אף בטרחה יתירה, להכניס כלים ומאכלים שעומדים בחוץ. הרי שכל מה שדובר במשנת 'משילין' (ביצה לה, ב) הוא בהפסד רגיל. אמנם כאשר הדבר שעומד להינזק הוא מוקצה, מקילים לטלטלו על ידי גוי בלבד, כמבואר בפניני הלכה כה, ד.
ג,ב – כעקרון יו"ט שווה לשבת
מבואר בגמרא לז, א, שיוצא ממשנת 'משילין' (ביצה לה, ב, שמותר לשלשל ביו"ט פירות מהגג דרך ארובה לבית כדי שלא ינזקו, ודבר זה אסור בשבת), שאין מקבלים את הכלל המובא במשנה (לו, ב): "אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד". ולפי מסקנת הגמרא לז, א, כלל זה שיו"ט שווה לשבת הוא לפי ב"ש, אבל משנת 'משילין' לפי ב"ה. ושורש המחלוקת נעוץ בהיתר הוצאה, שלב"ה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה גם שלא לצורך, וממילא גם טלטול שיש בו טרחה הותר לצורך הצלה מנזק, ואילו לב"ש שרק הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה, טלטול של טרחה הותר רק לצורך אוכל נפש.
ואע"פ שבית הלל אינם מסכימים לכלל שההבדל היחיד בין שבת ליו"ט הוא אוכל נפש, שכן לדעתם מתוך שהותרה הבערה והוצאה לצורך אוכל נפש הותרה גם לשאר צרכים של אדם בחג, מ"מ עדיין הכלל הבסיסי הוא שיו"ט שווה לשבת בכל הדברים זולת דברים הנצרכים לאדם. ואמנם בביצה כא, א, אמרו בתירוץ קושיה: "שאני שבות שבת משבות יו"ט" היינו שיש מקום להחמיר בשבות של שבת יותר. אולם למעשה מצינו בביצה לה, ב; לו, א, שהעלו סברות לחומרת שבת וסברות לחומרת יו"ט, וסיימו בתיקו, וכן בפועל, דיני שבות שווים ביו"ט ושבת, כמבואר במשנה ביצה לו, ב.
