ב,א – גזירת שחיקת סממנים ביום טוב
כתבו הרבה אחרונים שאסור למי שסובל ממיחושים לעשות רפואות ביום טוב או ליטול תרופות משום גזירת שחיקת סממנים, ודייקו מדברי שו"ע (תקלב, ב) שהתיר לעשות כל רפואה בחוה"מ, משמע שביום טוב אסור. וכ"כ מ"א תקלב, ב; פמ"ג א"א ב; ח"א קג, א; מ"ב תקלב, ה; קיצור שו"ע צח, לב; שש"כ לד, א; חשב האפוד א, קמו; משנה הלכות ה, עו (והביא שכ"כ באיסור והיתר הארוך נט, לד. אמנם אין משם ראיה ברורה שכך דעתו). ועוד מצינו בביצה כב, א, שאמימר אסר לכחול את העין ביום טוב ראשון, והתיר ביום טוב שני, הרי שרפואה אסורה ביו"ט ראשון.
וקשה, איך שייכת גזירת שחיקת סממנים ביום טוב כאשר מותר לשחוק או לכתוש ביום טוב לצורך אוכל נפש (ביצה יד, ב; לעיל ד, ב). ועוד קשה, שלא מצינו בראשונים או בשולחן ערוך איסור רפואה ביום טוב.
ואכן ביאר הריטב"א ביצה כב, א: "לא חיישינן לשחיקת סמנין כיוון דביום טוב מותר לשחוק פלפלין ותבלין לצורך יום טוב, ולא אסרו אלא בשבת ששחיקתן אסורה דבר תורה ולית בהו מתוך". ואמנם יש להקשות מכך שאסרו חכמים לכחול את העין ביום טוב ראשון, וביאר: "כיוון שאין בדבר שום סכנה ואינו יודע בבירור אם תהא ההנאה מגעת ביום טוב". כלומר, רפואה מותרת ביום טוב, כאשר התועלת ברורה וידועה. וכ"כ מעצמו באבני נזר או"ח שצד. ועוד ביאר באבני נזר בשם השפת אמת, שהרפואה האסורה ביום טוב היא זו שכרוכה בצער ובביטול שמחת יום טוב בגלל הטיפולים הנלווים לרפואה, אבל רפואה שאין בה ביטול שמחת המועד מותרת ביום טוב.
ועוד אפשר להסביר, שהגמ' אסרה דווקא לכחול את העין, על פי שו"ע שג, כה, שהאיסור הוא מדרבנן משום צובע, וממילא אין הוכחה לאסור רפואה ביום טוב משום גזירת שחיקת סממנים, שכן דיכה מותרת.
ועל דיוקו של מ"א שלמד משו"ע שרק בחול המועד התירו לעסוק ברפואות אבל ביו"ט אסור, בארו כמה אחרונים שכוונת השו"ע שבחול המועד כל רפואה מותרת לרבות רפואות שכרוכות במלאכות גמורות מה שאין כן ביו"ט שבוודאי לא כל מלאכה הותרה בו לשם רפואה (נחל אשכול; משחא דרבותא תקלב; חזו"ע עמ' כד).
וכן התירו נטילת תרופות עוד אחרונים: רבי שלמה קלוגר (ספר החיים שכח, פו); רא"מ הורוביץ שבת קלד, א; נחל אשכול (ב, מג, ד); ציץ אלעזר ח, טו, טז; חזו"ע עמ' כג. ובאבני נזר או"ח שצד-שצה, כתב עוד סברות חשובות להיתר, אמנם למעשה נטה להחמיר.
ויש לצרף את דעות הסוברים שכיום שהתרופות נעשות בבית חרושת אין לחוש לגזירת שחיקת סממנים (עיין פניני הלכה שבת כח, ה; פס"ת תצו, א).
