הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

יג – כתיבה

יג,א – ארבע דעות במעמדם ההלכתי של סוגי הכתב השונים

יש סוברים שדווקא כתיבה אשורית הכשרה לספר תורה נחשבת מלאכת אומן, וכל שאר האותיות והשפות, גם כאשר מתאמצים ליישר את כתיבתן, הן מלאכת הדיוט (שע"ת בשם רדב"ז).

ויש סוברים שכל כתב מרובע נחשב מלאכת אומן, אבל הכתב הרגיל שאנו כותבים, היינו אותיות עגולות ('משיטא' ו'כתב') אינו נחשב כלל כתב, ומותר לכותבו גם שלא לצורך המועד (יש מפרשים בשבלי הלקט, הובא בבאו"ה ה, 'ואפלו').

לדעת רמב"ם (ז, יד) ורמב"ן (פסקי דיני יו"ט וחוה"מ), כתיבת סת"ם, וכן כתיבת שטרות הנכתבים ע"י בית דין, נחשבות למעשה אומן, היות ובאלו הסופר מדקדק בכתיבתו שתצא נאה ומתוקנת. וכתב משיט"א, היינו אותיות כעין כתב רש"י או כתב שלנו (שעה"צ ח), וכל כיוצא בזה "שאין אדם נזהר בתקונן מאד" הם מעשה הדיוט שמותר לצורך המועד. משיט"א פירושו כתב מהיר ונמשך, שבכתיבה מרובעת כותבים כל אות בפני עצמה, ובכתב משיט"א הכתיבה נמשכת מאות לאות לפי שהאותיות עגולות.

דעת בה"ג (מב, א, הובא בטור תקמה, ה), ותרוה"ד (א, פה), כל כתיבה היא מעשה אומן, ובכלל זה כתב ה'משיטא'. (לתרומת הדשן סתם כתיבה היא מעשה אומן, אבל יתכן שיתיר כתיבה רשלנית מעשה הדיוט, כי הביא את הרמב"ם שהתיר כתיבת אגרת שלום מפני "שאין אדם מקפיד על כתיבתו", ולא חלק עליו).

יג,ב – כללי ההלכה במלאכת הדיוט ומלאכת אומן

המשמעות ההלכתית להבדל בין מלאכת הדיוט למלאכת אומן נתבארה בהלכות הקודמות. שבדבר האבד אפילו מלאכת אומן מותרת ואפילו שלא לצורך המועד. ולצורך המועד רק מלאכת הדיוט מותרת, ואם נצרך לכתוב לצורך המועד בכתיבת אומן, יכתוב באותיות שבורות וחתוכות באמצעיתן, שהרי זה כמו מעשה אומן בשינוי שדינו כמעשה הדיוט (מ"ב תקמה, מג). ובצרכי רבים, גם כשאינם לצורך המועד, מותר במלאכת הדיוט.

יג,ג – יסוד ההלכה

מו"ק יח, ב: "משנה. ואלו כותבין במועד: קדושי נשים, וגיטין, ושוברין, דייתיקי, מתנה, ופרוזבולין, איגרות שום, ואיגרות מזון, שטרי חליצה, ומיאונים, ושטרי בירורין, גזרות בית דין, ואיגרות של רשות".

כפי שיבואר להלן יב, יד, יסוד ההיתר בכל הדברים הללו: מפני שהם דבר האבד (תוס'), או צרכי רבים (רמב"ם ריב"ש).

וכן נפסק בשו"ע תקמה, ה: "מותר לכתוב שטר קדושין ושטרי פסיקתא (שטר שכותבים בו את התנאים וכמה כל צד מתחייב), גיטין ושוברים, דייתיקי (צוואה), מתנות, פרוזבולין, אגרות שום (ששמו בית דין את נכסי לווה ונתנום למלוה), שטרי חליצה, ושטרי ברורין (שהבעלי דינים בררו להם כל אחד ואחד דיין לעצמו) ופסקי דינין… ואגרות שאלות שלום שאדם שולח לחבירו, ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה. [רמ"א]: ויש אוסרין בשאלת שלום (טור בשם ה"ג); ונהגו להחמיר אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתיבה משיט"א".

יג,ד – ביאור הדעות השונות באגרות שאילת שלום

למדנו במשנה מו"ק יח, ב: "ואלו כותבין במועד… ואיגרות של רשות".

בירושלמי (ג, ג) ביארו שמותר לכתוב אגרת של שאילת שלום. וכן פסקו ר"ח, רי"ף (י, ב); רמב"ם (ז, יד); תוספות (מו"ק יח, ב, 'ואיגרות'); רא"ש (ג, כב) ועוד. וכתב הרא"ש שנקראות רְשות לפי שאין בהן צורך כל כך.

ורש"י פירש: "ציווי וקיום של שלטון". היינו שטרי רָשות – שלטון. וכתב הטור תקמה, ה, שלדעה זו אסור לכתוב אגרת שלום, ושכך כתב בעל הלכות גדולות (מב, א) שאגרות של הרשויות מותר, אבל אגרות שלום אסור. וטעמם, שכל כתיבה שהיא נחשבת מעשה אומן (מ"ב תקמה, לב), כי היא דורשת לימוד ומיומנות. וכן דעת תרומת הדשן (א, פה. מובא בב"י תקמה, ה, 'ותרומת הדשן'). וזו הדעה הרביעית לעיל יג, א.

גם בשבלי הלקט (רכה) כתב בשם רב נחשון גאון ורב יצחק גאון, שאגרות של רשות הוא כתב שכותב ראש הגולה שנותן רשות לאחד מישראל ללמד לישראל איסור והיתר ולהורות להם דברי תורה. והוא כעין כתב הסמיכה שנותנים כיום (באו"ה 'ויש אוסרין'). אמנם אפשר לומר שדבריהם וגם דברי רש"י מפרשים את המשנה בלבד, שעוסקת בכתיבה של מלאכת אומן, ואזי מותר לכתוב רק אגרת של שלטון. אבל במלאכת הדיוט אולי גם הם יסכימו שמותר לכתוב אגרות שלום. אבל לבה"ג ותה"ד אסור. וצ"ע.

יג,ה – סברת המתירים כתיבת אגרות שלום

מלאכת הדיוט הותרה לצורך המועד, ביאר הרמב"ן (פסקי דיני יו"ט וחוה"מ) "אגרות של רשות… צורך המועד הוא מפני ששמחה היא לשולח ולמי שנשתלחו לו ונחת רוח לשניהם". וכן כתב הרמב"ם ז, יד: "ומותר לכתוב אגרות של שאלת שלום במועד… שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן מאד ונמצא כמעשה הדיוט". כיוצא בזה כתב ריטב"א (יח, ב, 'ואגרות של רשות'), בביאור דעה זו: "ובירושלמי פירשו של שאילת שלום, ויש תמהין מה צורך יש בזה, ויש לומר כגון שהוא לצורך עניני יום טוב, אי נמי מפני שמחת הרגל שלא יהא בדאגה ויש בהן צורך לשולח או למי שנשתלחו לו וכן התירו הגאונים ז"ל והרמב"ן ז"ל וקצת רבני בעלי התוספות". וכ"כ בשע"ת (ח, בסופו) בשם ברכי יוסף (ב), שגם אם במכתב מבשר לו על שלומו נקרא צורך המועד, ושניהם משום שמשמחו במועד. וכ"כ פמ"ג (תקמה מש"ז י), מ"ב (תקמה, ל), שכל סתם שאלה בשלום החבר יש בה צורך המועד קצת. ובערוה"ש (יב) כתב שמותר גם כאשר המכתב יגיע לחבר אחר המועד, הראיה שהפוסקים לא כתבו סייג בזה. ע"כ. וכבר למדנו ברמב"ן, שהואיל והכותב שמח בזה, הרי שזה צרכי המועד. וכ"כ שש"כ (סו, נה).[1]

יג,ו – ההלכה בכתיבת אגרות שלום בכתב משיט"א

שו"ע תקמה, ה, פסק כרי"ף, רמב"ם, רא"ש, רמב"ן וריטב"א, שאגרות שלום נכתבות בכתב הדיוט, שמותר לצורך המועד, ולכן פסק: "מותר לכתוב… אגרות שאלת שלום שאדם שולח לחבירו ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה". אמנם כמו בכל צרכי המועד, ההיתר הוא בתנאי שלא כיוון מלאכתו למועד. כ"כ שלחן עצי שיטים, מ"ב תקמה, לא; שעה"צ לא; שש"כ סו, נה. וכ"כ שבלי הלקט סי' רכה בהביאו דעה זו.

ובדרכי משה תקמה, ד, מבואר שלדינא הלכה כמקילים, אלא שהוסיף: "אך במקומות אלו נוהגים לשנות וכן ראוי להורות לכתחילה והמיקל במקום שאין מנהג לא הפסיד". והוסיף בס"ק ה: "מיהו נוהגים שכותבין איגרת שלום על ידי שורות עקומות ואין למחות בידם מאחר דכבר כתבתי (אות ד) דאליבא דהלכתא יש להתיר באיגרת שלום לגמרי אפילו בלא שינוי כלל, אבל בשאר כתבים האסורים לכתוב במועד (שאין בהם צורך למועד), יש להחמיר ואפילו על ידי עיגול אסור". וכ"כ בהגהותיו לשו"ע (רמ"א תקמה, ה): "ויש אוסרים בשאלת שלום. ונהגו להחמיר לשנות אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתב משיט"א", שיכתוב הכל באלכסון (מחצית השקל על המ"א כא, מ"ב לד).

טעם המחמירים, שחוששים לדעת בה"ג ותה"ד, שכל כתב הוא כתב אומן, ואם יכתבו בשינוי, הרי זה כמו תפירה בשינוי, שנחשבת למלאכת הדיוט, ואזי לצורך המועד יהיה מותר.

למעשה כתבו ב"ח ד, ט"ז י, א"ר יד, מ"ב לה, שהמנהג להקל כשו"ע. ומ"מ נוהגים לשנות קצת ולעקם שורה עליונה (מ"א כא, מ"ב שם). ובמקום שאי אפשר, כמו למשל במכונת כתיבה, מותר בלא שינוי, שאינו אלא מנהג (שש"כ סו, הערה רט).

יג,ז – כתיבת הדיוט בנושא מקצועי

נראה לענ"ד, שאם יכתוב בכתב הדיוט דו"ח משפטי או חוות דעת של רואה חשבון, למרות שהכתיבה תיעשה במלאכת הדיוט, בכתב או במחשב, כיוון שהנושא קשור לעבודה, הרי זה אסור כדין מלאכת אומן. וכשם שתשלום על מלאכת הדיוט הופך אותה למלאכת אומן (לעיל ז, ה). וכיוון שמדובר בעבודה ממש, הוא ספק דאורייתא לרוה"פ, יש לחוש להחמיר כדעת בה"ג ותרה"ד. וצ"ע.

יג,ח – יש להחמיר בכתב 'משיטא' שנכתב בדייקנות של אומן

כתב באו"ה (תקמה, ה, 'אפלו'): "בספר מור וקציעה מאריך בעניין זה ודעתו שיש להחמיר גם ב'משיטא' על כל פנים בכתב ידי סופר, וכמו שנהוג להיות לציבור לבלר נאה מיוחד לכתיבותיהם שהוא מעשה אומן, לפיכך נכון שלא יכתוב כתיבה נאה באיזה כתב ולשון שהוא בין 'משיטא' בין בכתב העכו"ם, כי הכל כתב הוא לכל אומה ככתבה וכלשונה עכ"ל. ואף שהעולם נהגו להקל בזה, ואין למחות בידן שיש להם על מי שיסמוכו, מ"מ טוב לחוש לדבריו אם לא לצורך גדול". וצ"ע בדין מי שבלא מאמץ כותב מאד יפה ומדויק, ונראה שהוא צריך לעקם את כתיבתו,שדינו כחייט אומן, שכאשר נצרך לתקן לצורך המועד, מעקם תפירתו, ובזה מלאכתו נחשבת מלאכת הדיוט (לעיל ז, א).

יג,ט – לשלוח אגרת לרב או ש"צ

ציבור שמחפש רב או שליח ציבור לצורך אחר המועד והוצרכו לכתוב לו אגרת, בתרומת הדשן א, פה, אסר, כי לשיטתו סתם כתיבה היא מעשה אומן, ואסורה לצורך אחר המועד אף לצורך רבים. והב"י, תקמה, ה, התיר משום שזו מלאכת הדיוט לצורך רבים שהותרה אף שלא לצורך המועד. וכך הלכה.

יג,י – כתיבת תשובה הלכתית

כתב שו"ע תקמה, ח, עפ"י שו"ת הרא"ש כג, ט, מי ששלחו לו שאלה בהלכה שאינה לצורך המועד אלא שאין השליח יכול להתעכב עד אחר המועד, מותר לרב לכתוב את התשובה מפני שנחשב כדבר האבד, שמא לא ימצא אח"כ ע"י מי לשלחה. וכן מותר להעתיקה כדי שישאר אצלו עותק ולא ישכחנה. וכיוון שהוא דבר האבד, אם יש הכרח מותר לכתוב במלאכת אומן.

יג,יא – כתיבת חידושי תורה

לרשב"א בתשובה ג, רעג, אסור לכתוב חידושי תורה בחוה"מ, וכשם שאסרו חכמים להגיה אות אחת בספר. ואמנם התירו משום דבר האבד לכתוב "יציאותיו וחשבונות שבינו לבין אחרים, שהכל תלוי בזכרון, ושמא לא יזכור ויאבד ממונו, אבל חידוש ששמע, או שעלה בידו בעיונו… אם מתירא שלא ישכח, ישנה הרבה פעמים בעל פה כדי שיהא שגור בפיו, כמו שאמרו: תנא מיניה ארבעין זמנין, ודמיא כמאן דמנחא ליה בכיסתיה, וכדרך שהיו עושין לזכרון עד שלא נכתבה המשנה והגמרא. וכן הטעם בהגהת הספרים, עשוי הוא לחזור ולראות בהן, ולהגיה". ויש לומר שלדעת הרשב"א אין כתיבת דברי תורה מכלל צרכי מצווה הואיל וממילא צריך ללמוד בעל פה. ועוד חשש שמא יטרד בכתיבתו ויעשה מועדיו חול ויבטל את צביון המועד.

לעומתו, בהגהת הסמ"ק (קצה) התיר לכתוב בחוה"מ דברים שנתחדשו אצלו וירא שמא ישכחם. והביא ראיה מתמורה יד, ב, שאף בזמן שנאסרה כתיבת תורה שבעל פה, הותר לכתוב חידוש. והוא הדין בחוה"מ. וכ"כ הטור (תקמה, ח) בשם הרא"ש. וכ"כ רבנו ירוחם (מובא בב"י תקמה, ח). וכ"כ בשו"ע תקמה, ט.

מותר ללכת לכתחילה לשמוע דברי תורה כדי לכתבם (מ"ב מז). וכפי שהעיד הט"ז (יג) על הב"ח שכתב את חיבוריו בחוה"מ. והוסיף הט"ז: "עוד נראה להוסיף על דברי רבותינו טעם להתיר כתיבת חידושים בתורה אף בלא טעם שכחה, כיוון שכל עת ורגע מוטל עליו לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולת שלו, אין שייך לומר בזה ימתין עד אחר יו"ט ואז יכתוב החידוש, דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר, דהיינו שיחדש אחר כך חידושים אחרים. ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד תוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שיש חידוש כבר אצלו, יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה, ואין לך דבר האבוד גדול מזה שמאבד הזמן". וכאשר מדובר בדבר האבד, מותר אף במלאכת אומן. אמנם כאשר אין צורך במלאכת אומן, יש לכתוב כתיבת הדיוט. וכ"כ במ"ב תקמה, מז. וכן מותר לכתוב תיקון לטעות בספר, כאשר יש חשש שאחר המועד ישכח את התיקון הנצרך (ט"ז תקמה, ג; מ"ב ח). בהקשר לזה יש מקום להביא את דברי ספר חסידים תקל: "וכל מי שגילה לו הקדוש ברוך הוא דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, וכתיב (משלי ה, טז) יפוצו מעינותיך חוצה, וזה שכתוב (קהלת יב, יד) יביא במשפט על כל נעלם, שגורם שנעלם אם טוב שגילה לו אם רע שאינה כותבה".

יג,יב – הכרזת אבידה

כתב שש"כ סז, יז, המוצא מציאה בחול המועד, מותר לו לכתוב מודעה ולהדביקה, כי יתכן שהמאבד נמצא במקום זה רק בימי החג, ואחרי החג כבר לא יראה את המודעה ויפסיד את אבידתו. וכן מותר למאבד לפרסם את אבידתו כדי שידעו להשיב אליו את האבידה. ע"כ. ואם זה דבר האבד, הרי שמותר בשעת הצורך אפילו במלאכת אומן.

יג,יג – גדרי כתיבה ותיקון בספר תורה

כתיבת ס"ת לכל הדעות נחשבת מלאכת אומן שאסורה במועד. וכתבו מ"ב (ב) וכה"ח (ו) עפ"י האחרונים (א"ר ב, שע"ת, א, בשם שו"ת גבעת שאול סי' נד, ועוד), שהאיסור לכתוב הוא ליצור אות חדשה, בין ע"י כתיבה, ובין שמשנה אות מרי"ש לדל"ת וכיוצא. אבל אות שנחלקה לשתים, או אות שרישומה ניכר ורוצה להעביר עליה קולמוס, או להפריד בין הדבקים, מותר, מפני שזו מלאכת הדיוט, ומותר לצורך הרבים, למרות שיש להם עוד ס"ת כשר ואין בו צורך למועד.

ועיין להלן בפרק יב, יא-יג, שאם הציבור צריך לקרוא בו במועד, אזי מתירים גם מלאכת אומן, משום שהוא דבר האבד. וכן מתירים לכתוב מזוזה כאשר אם לא יכתבוה בחוה"מ יתבטלו מקיום מצוותה.

מחיקה: כתב שערי תשובה, א, בשם שו"ת פנים מאירות (א, סו, 'מעשה'), ספר תורה שנמצאה בו אות יתירה, מותר למחקה אף שיש להם עוד ס"ת כשר. מפני שמחיקה היא מעשה הדיוט ומותרת לצורך הרבים אף שלא לצורך המועד. ע"כ. ויש להוסיף, שגם אם זה לא היה צרכי ציבור, אלא רק צרכי מצווה של יחיד, מותר היה לתקן במלאכת הדיוט, שכן כל צרכי מצווה נחשבים כצרכי המועד, שמלאכת הדיוט מותרת למענם (להלן יב, יא). וכ"כ בספר פתחי מועד (פ"ג עמ' קנא).

יג,יד – ההיתר בכתיבת חשבונותיו

תוספתא מו"ק ב, ג: "מותר לכתוב חשבונותיו ולחשב יציאותיו". וכן מובא ברי"ף יא, א; רמב"ם ז, יד; רא"ש ג, כד; ושו"ע תקמה, ד.

שני טעמים לזה: לרמב"ם, מפני שהוא כתב הדיוט ומותר לצורך המועד. ולרשב"א ג, רעג, משום דבר האבד, שמא ישכח. והמ"ב, יח, כתב ששני הטעמים נכונים ובאחד מהם אפשר להתיר. אמנם אם חשבונותיו כתובים כבר ורצונו לכתבם יפה ומסודר יותר – אסור. כ"כ הא"ר י, בשם שו"ת מהר"י בן לב ג, סא. וכ"כ מ"ב יח.

וכן מותר לחנוונים ושאר בעלי עסק שפתיחתם מותרת בחוה"מ, לכתוב את המצרכים שהלקוחות קונים בהקפה כדי שלא ישכחו (מ"ב יח). וכן מותר לאדם ההולך לקנות מצרכים לחג להכין רשימה כדי לזכור מה עליו לקנות. ואם משלם בצ'ק, מותר לכתבו (שש"כ סו, יא). ואף שגם מלאכת אומן הותרה לצורך מכשירי אוכל נפש, מ"מ הרשימה רק מסייעת להכנת המאכלים אבל אין מכינים בה עצמה את המאכלים, ולכן דינה כ'מכשירי מכשירים', ולכן רק כדרך הדיוט מותר לכתוב רשימות אלה (לעיל הלכה ד).

עיין להלן יב, יד, א, בביאור דין כתיבת שטרות.

יג,טו – מה קובע, הפעולה או התוצאה – חותמת, הדפסה במחשב

נחלקו האחרונים מה מגדיר מעשה אומן, רמת ההשקעה בפעולה או התוצאה. לדעת אשל אברהם בוטשאטש (סי' תקמה תניינא), הקובע הוא רמת ההשקעה, ולכן מותר לחתום בחותמת, שכן אין שום צד מקצועי בפעולה זו למרות שהתוצאה מושלמת. וז"ל: "נראה שחותם הנהוג לעשות במה שקורין טריפוואקס, הוא דבר המתקיים ויש בזה משום מלאכה גמורה בשבת קודש, ויש בזה משום מלאכת כתיבה ממש… ומכל מקום לגבי חול המועד פשוט דהוי ליה מלאכת הדיוט, וכמו שהותר כתיבה תמה בדבר האבד בחול המועד, כן הותר לעשות חותם הנ"ל. ובפרט שכיוון שכל הדיוט יכול לעושת החותם ממש כמו שעושהו האומן ביותר, קיל טובא מכתיבה תמה שיש בה מעשה אומן ואינו מתקיים כ"כ ככתיבה תמה".

לעומת זאת לדעת א"ר (תס, ו), אסור לחתום בחותמת, כי התוצאה טובה. וז"ל: "ורוקח בסי' ר"פ, מה שנדחקו בדפוס אינה כתיבה דווקא לגבי גט, אבל ביום טוב אסור לסמן בו, הכי נמי הוי ככותב או מצייר ע"כ. ובספר אמרכל סיים ואפילו בחול המועד".

והבינו פוסקי זמנינו שביסוד מחלוקתם תלוי דין כתיבה במכונת כתיבה והדפסה במחשב. אם הולכים אחר הפעולה – יש להתיר, שהיא מעשה הדיוט. וכן סוברים הרב פיינשטיין, רשז"א, שש"כ סו, נה (הערה רט). וכ"כ שו"ת ישיב משה (הל' חוה"מ עמ' סג) בשם ריש"א; חזו"ע (עמ' רה; יבי"א ח או"ח מח); ולכך נטה שבט הלוי (ו, לז). ואם הולכים אחר התוצאה, הרי יש כאן מעשה אומן, וכ"כ חוט שני יט, ו, עמ' רמט; שו"ת קנין תורה (ב, צז); ושו"ת משנה הלכות (יא, תלח). ועיין בחוהמ"כ ו, פט, ופס"ת תקמה, ב.

והנראה למעשה שלכתחילה יש להחמיר, וגם לצורך המועד אין להדפיס. אולם בשעת הצורך אפשר להקל, הן מפני שסברת המקילים נראית, והן מפני שלדעת רבים פרטי איסורי חול המועד מדרבנן, ורק מלאכה לצורך פרנסה או מלאכה גדולה ומטריחה אסורה מהתורה. וכאשר מגמת ההדפסה לשפר את הלימוד בשיעור תורה, יש בזה גם צורך של דבר האבד, ובוודאי שיש להקל.

יג,טז – הדפסה לצורך עבודה

אמנם נראה שאם ההדפסה לצורך פרנסה, כמו חוות דעת משפטית, אסור להקל בלא צורך דבר האבד. כי נושא ההדפסה הופך אותה למלאכת אומן. וגם אם לא נקבל סברה זו, אזי כאשר מדובר בעבודה, יש לחשוש לרוה"פ שסוברים שמלאכת עבודה בחוה"מ אסורה מהתורה, וספק דאורייתא לחומרא, ועל כן יש לחוש לסוברים שהולכים אחר התוצאה.

יג,יז – כתב שאינו מתקיים מותר בלא הגבלה

כתבו ב"י (תקמה, ז [ב], 'כתב הרוקח'), ורמ"א (ז) עפ"י ארחות חיים (הלכות חוה"מ, ח), מותר לכתוב על לוחות של שעווה לפי שאינו כתב המתקיים. והיתר זה הוא אפילו אם כותב שלא לצורך המועד (שש"כ סו, נה). ולכן מותר לכתוב על אדים ואבק.

מבואר בשש"כ (סו, נה), ובחוהמ"כ (ו, פה) בשם הר"מ פיינשטיין ועוד, שכל כתב שעומד להימחק ונמחק בקלות נקרא 'כתב שאינו מתקיים', וזאת למרות שמצד עצמו הוא יכול להתקיים זמן רב. ואם כן מותר לכתוב בגיר או בטוש מחיק על גבי לוח, וכן מותר לכתוב חשבונות במחשב כיס, שהכתב המופיע בו אינו עומד להתקיים. וכן מותר לרשום מזל טוב וכיוצ"ב על גבי עוגה.

אמנם בשש"כ סו, הערה כט, התלבט אם מותר לכתוב בקרם אותיות על עוגה, וכתב שהרשז"א נטה להתיר. וממה שלמדנו, אין מקום להחמיר, שמדובר בכתב שאינו מתקיים כלל. בנוסף לכך, הוא בכלל צרכי המועד, שזה מוסיף שמחה, וממילא גם מלאכת הדיוט המתקיימת מותרת.

כתב בשו"ת יבי"א (ד, מו) שמותר להקליט בטייפ בחוה"מ, כיוון שהדיבור או הנגינה שנקלטת למכשיר אינם ניכרים כלל לעין לא ע"י אותיות ולא ע"י שום רושם כלל.

יג,יח – כתיבה במחשב שנשמרת בזיכרון בלא הדפסה, מסרון

בספר חוהמ"כ ו, צח, לא החשיב כתיבה במחשב שנשמרת בזיכרון בכלל האיסור, ולכן התירה אף שלא לצורך המועד, מפני שאין בכתב זה כל ממשות, ואינו אלא הבהוב אור אלקטרוני שבהקבצם יוצרים אות. ודומה לשרשרת נורות היוצרות משפט מסוים (כגון 'בסכות תשבו'), שלא יעלה על הדעת לאסור הדלקתם משום מלאכת כותב. אולם הוסיף, שאף שהותרה כתיבה זו, לא הותרה אלא באופן ארעי, אבל לכתוב במחשב עבודה גדולה אסור, שנמצא חוה"מ הופך ליום חול ומתבטל עניינו. וכ"כ ביבי"א ח, או"ח מח; דבר חברון או"ח תקמח; עטרת פז (לרב פנחס זביחי) ג, אבה"ע א; מועדי ה' (לרב שבתאי לוי) יא, כב.

לעומת זאת בחוט שני (פרק יט, ו, עמ' רמט) החשיב כתב זה ככתב הדיוט, והתירו לצורך המועד בלבד. וכ"כ הרב אליהו מאמר מרדכי יט, נד; וכ"כ בשו"ע המקוצר צט, הערה לה; וכך נראה מדברי שש"כ סו, נה. וכ"כ בשמירת המועד כהלכתו ח, ח; ג, 59, וכ"כ בשם ריש"א. (אמנם אין הדברים ברורים אלא שכך משמע מכך שהתיר רק לצורך המועד, וזה אפילו בכתיבה שאינה נשמרת באופן מכוון. קובץ מבקשי תורה חוה"מ סי' קו אות פב).

וכן נראה למעשה שכתיבה במחשב היא מלאכת הדיוט, שאיך יתכן שפעולות שעל ידם מבצעים כיום את כל העבודות החשובות ביותר, לא יחשבו כמלאכה כלל, אלא דין כתיבה במחשב כמלאכת הדיוט.

לפיכך, מותר לכתוב במחשב צרכי מועד, כרשימת מוצרים שצריכים לקנות. וכן מכתב ידידות לחבר, שאף זה מצרכי המועד, שעל ידי כך מרבים שמחה וידידות (שו"ע תקמה, ה). ולעיל יג, יא, למדנו שמותר לכתוב דברי תורה, כאשר על ידי הכתיבה יזכור את הדברים.

יג,יט – הקלדה לצורך פרנסה אסורה

נלענ"ד שכמו שכתבתי לגבי כתיבת הדיוט לצורך פרנסה (יג, ז), והדפסה לצורך פרנסה (יג, טז), כמו כן הקלדה לצורך פרנסה, כמו כתיבת חוות דעת משפטית, תוכנית בנייה, כתיבת תוכנה וכיוצא בזה, נחשבת כמלאכת אומן. אמנם מותר לבעלי עסקים לכתוב במחשב את המכירות שהם מבצעים במועד, מפני שכתיבה זו אינה עצם העבודה, אלא רק מלווה את העבודה, ובאופן זה היא מלאכת הדיוט.


[1]. הראב"ד (בהשגות) ומאירי ביארו, שהיתר אגרות רְשות משום דבר האבד, שמא לא ימצא שליח לשלוח את האגרות לאחר המועד. וכ"כ לבוש. ובערוה"ש (יב) העיר שטעם זה אינו שייך בימינו מפני שבכל מקום יש דואר קבוע. ויש מפרשים שכתיבה זו של שאילת שלום אין בה טרחה, ואין לה משמעות עסקית, ולכן היא מותרת, שאינה בגדר מלאכה כלל (דעה שהובאה בשבלי הלקט רכה, דעה שניה לעיל יג, א).

תפריט