הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ח – צורכי רבים

ח,א – צרכי רבים

רק מלאכת הדיוט הותרה עבור צרכי רבים שאינן צרכי הגוף במועד (רשב"א ח"ד שכו; ב"י תקמד, א; רמ"א א). אבל שלא כמו צרכי המועד של יחיד שאסור לשלם עליהם, על צרכי רבים בשעת הצורך משלמים, ואפילו אינן לצורך המועד. וכפי שבארו במו"ק ו, א, שהואיל ושלמו ליוצאים על הכלאיים מכספי הלשכה, רצו לחסוך ושלחו אותם בחוה"מ. הרי ששילמו על מלאכת הדיוט לצורך רבים. וכ"כ פמ"ג (תקמד, מש"ז א), ובאו"ה (א, 'צרכי רבים').

הרא"ש (מו"ק א, ו) ונמוקי יוסף (ב, א, 'גמ") כתבו בשם הראב"ד: "כל אלה, אע"פ שהוא טורח גדול ופרהסיא וכיוון מלאכתו במועד, אפילו הכי התירו, מפני שהוא עסק רבים, וכל צרכי רבים אינם נגמרים כי אם בשעת הבטלה, משום דדמו לקדרה דשותפי, ובשעה שהם בטלים, מתחברים כולם ועושים". וזה הטעם שמובא בכל האחרונים. ובשו"ת הריב"ש תקיא ביאר, שצרכי רבים נחשבים כצרכי מצווה.

ח,ב – הפיקוח על הכלאיים

ביארו חכמים במו"ק ו, ב, על עבודתם של שלוחי בית הדין שבדקו את השדות מכלאיים, שבתחילה כשהיו מוצאים כלאיים (שני מיני זרעים או ירקות מעורבים), היו השליחים עוקרים את המין המועט ומשליכים אותו לפני הבהמות של בעל השדה. והיו בעלי השדות שמחים שתי שמחות, אחת שניכשו את שדותיהם, ואחת שהאכילו את בהמותיהם, ולא היו טורחים לעקור בעצמם את הכלאיים. התקינו שיעקרו השליחים את הכלאיים וישליכו אותם בדרכים. ועדיין היו בעלי השדות שמחים שניכשו את שדותיהם, ולא היו טורחים לעקור את הכלאיים. התקינו שיהיו שלוחי בית הדין מפקירים את השדות שמצאו בהם כלאיים, ומאז נזהרו בעלי השדות שלא יהיה כלאיים בשדותיהם (מו"ק ו, ב). יש לציין שלאחר הפקרת השדה, שוב אין בעל השדה עובר באיסור, שאין איסור כלאיים בשדה הפקר.

ח,ג – התשלום לשליחי בית הדין

כתב בא"ר תקמד, ו, שלאחר התקנה האחרונה לא נתנו שכר לשליחי בית הדין הואיל וכבר לא היו צריכים לעקור הכלאיים. ובכך יישב את קושיית התוספות יו"ט (מו"ק א, א) על הרמב"ם שלא הזכיר ששילמו מכספי הלשכה לשלוחי בית דין שיצאו על הכלאיים. ואפשר לומר שלשיטתו היו מוכנים לצאת בחינם, הואיל ולא הוצרכו לעבוד בעקירת הכלאיים.

אבל נראה שבכל אופן חייבים שנציג בית דין יצא לשדות ויקבע אימתי יש בשדה כלאיים כדי להפקירה, שאם לא כן, כל אדם יטען שיש בשדה חבירו כלאיים, ויאכיל ממנה את בהמתו. ובברכ"י תקמד, א, מבואר שגם לאחר התקנה האחרונה יצאו שליחי בית דין להפקיר את השדות, וקיבלו על כך שכר.

התשלום לשליחי בית דין ניתן מתרומת הלשכה (מו"ק ו, א). והתרומות שניתנו ללשכה (מחצית השקל) נועדו לקרבנות הציבור, וחלקם נועד לצרכי מצווה של רבים, כמבואר בכתובות קו, א-ב. ובארו תוס' (מו"ק ו, א, 'מתרומת') שאין בהם קדושה מפני שלב בית דין מתנה עליהם. ויש מי שאמר שהם נתנו ממותר הלשכה, היינו מהכספים שנשארו מהשנה הקודמת, שכבר אין בהם קדושה (תלמיד רבנו יחיאל מפאריש).

תפריט