ז – היתרי הפעלת חנויות ומסחר משום דבר האבד

פורסם בקטגוריה פרק יב - היתרי עבודה במועד. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/12-12-07/

ז,א – היתרי מלאכה בהפעלת חנות לצורך דבר האבד

לכתחילה כאשר פותחים חנות משום דבר האבד, שמא יפסיד לקוחות, יש להיזהר מעשיית מלאכות שאיסורן מהתורה, כגון חיתוך בד לפי מידה (באו"ה תקלט, ה, 'אינו'). ובשעת הדחק, אפשר להקל במלאכות שאין בהן טורח רב, שהואיל ואובדן לקוחות באופן שייווצר הפסד גדול לטווח ארוך הוא 'דבר האבד', כל מלאכה מותרת. ועיין בפס"ת תקלט, ג, 12.

ז,ב – מכירה של צרכי המועד לחילוניים

במקום שרוב הקונים גויים, אין למכור, אלא אם כן יש חשש של דבר האבד (חוהמ"כ י, נז, עפ"י הרב פיינשטיין; פס"ת תקלט, ו). וכך דעת הרב פיינשטיין לגבי חנות שמוכרת ליהודים חילוניים (שם).

נראה שבשעת הדחק כאשר הקונים הם יהודים חילונים ורוב המכירות שבחנות יכולות להועיל לשמחת המועד, בשעת הדחק בחשש הפסד גדול לטווח ארוך, מותר לפתוח להם את החנות, ויתלה שלט שהחנות פתוחה לצורך המועד בשעות אלה ואלה.

ומעין זה כתב בשש"כ סז, הערה קלו, שיכול למכור ליהודים חילונים מוצרים שהם לצורך המועד, ולפחות יקיימו בזה מצוות עונג יום טוב.

ז,ג – בעל חנות המשלם שכירות ומיסים על חנותו (הערה 5)

נחלקו האחרונים בדין חנות שמשלמים עליה מיסים ושכר דירה גבוה בלי להתחשב בכך שבימי חול המועד היא מושבתת. בשו"ת דברי מלכיאל ב, ק, התיר משום דבר האבד: "נלע"ד שבעתים הללו ששכירות החנות או בית מכירת יי"ש גדול מאד, וכן הרשיון על זה מהממשלה עולה לדמים הרבה, ועוד יש הוצאות קבועות ותמידיות על עסקים כאלה, א"כ אם לא יעסוק בעסק שלו ודאי שיפסיד מהקרן שישלם בעד שבוע שכר החנות ולהממשלה בלי תועלת".

מנגד, בא"א בוטשאטש תקלט, א, חילק באופן התשלום. אם התשלום שמשלם הוא בחישוב שנתי, אין היתר לעבוד במועד. אבל אם תשלום השכירות או המיסים הוא עבור כל יום ואין מנכים את ימי המועד, מותר לעבוד במועד משום דבר האבד. "וכמדומה שכשאירע אונס ואינו יכול להשלים שנת השכירות אינו משלם רק מה שעד זמן שפסק אז מלמכור, מוכרע מזה שהשכירות נחשב על כל יום בפני עצמו". וכ"כ בשו"ת הרמ"ץ (יו"ד פ, ו).

רשז"א (שש"כ סז, הערה קכא) פקפק על היתר המתבסס על דבר האבד בסוגיה זו, משום "שכל עוד שידע מלכתחילה שכן סדרי החנות, שבלילה היא סגורה, וכן בשבת וביו"ט, ואין זה נחשב לאבד, כן נמי עליו לקחת בחשבון שבחוה"מ החנות סגורה".

ז,ד – מכירות סוף עונה

מכירת סוף עונה בהוזלה משמעותית – נחשבת דבר האבד. וכ"כ שש"כ סז, ל; פס"ת תקלט, ב. כיוצא בזה, מי שצריך לקנות דבר מה, ובחול המועד הוא יכול להשיגו במחיר נמוך באופן משמעותי ממחירו הרגיל, רשאי לקנותו בחול המועד (רמב"ן פסקי חוה"מ; ר"מ פיינשטיין הלכות חוה"מ לה). וכפי שנפסק בשו"ע תקלט, ט, לגבי מי שרגיל לקנות יין בכל שנה. ובתנאי שלא יכל לקנות לפני החג, אבל אם כיוון מלאכתו למועד – אסור (שש"כ סז, ל).

ז,ה – כשמכוונים את המכירות המוזלות לחול המועד והקמת דוכנים

ההיתר לקנות במכירה מוזלת מאד, הוא כאשר המוכרים גויים, או יהודים שנוצר להם הכרח למכור דווקא בחול המועד, כגון שהם בסכנת פשיטת רגל מיידית. אבל כשאין סיבה למכירה המוזלת במועד, זולת הרצון לנצל את ימי החופש של הקונים, אסור לקנות. שאין לך זלזול גדול יותר במועד שמנצלים את הזמן המקודש שלו שנועד לתורה ושמחה, לקידום עסקים. בנוסף לכך, הואיל ולמוכר הדבר אסור, שהרי הוא מכוון מלאכתו למועד, גם לקונה אסור להשתתף בעבירה. זה הכלל, כל ההיתרים משום דבר האבד הם כאשר החנות פתוחה בהיתר, ואם אינה פתוחה בהיתר, הקונה בה מסייע לדבר עבירה, ונעשה שותף בזלזול ציבורי במועד.

וזה שאנשים נמצאים בחופש וחלקם רוצים להרבות בקניות, אינו נחשב סיבה לפתיחת חנויות, מפני שעל כך נצטווינו לשבות בחול המועד ולעסוק בתורה וסעודות שמחה. אבל כאשר אנשים מתאספים לשמחת המועד או בירושלים לשמחת בית השואבה, מותר להקים שם דוכן ולמכור צרכי מצווה וצרכי מועד, וכפי שכתבתי בהלכה ז.

ולגבי חנויות שנמצאות סמוך לאותם מקומות, ומוכרות דברים שיש בהם צורך המועד או צרכי מצווה, יש להקל בצירוף שני שיקולים. א) שהם מוכרים צרכי המועד ומצווה, ומעיקר הדין מותר להם למכור. ב) ההתאספות שם אינה מפני שפנויים במועד, אלא מפני שמגיעים למקומות הללו באופן מיוחד. עוד יש להוסיף, שיש תועלת ציבורית לחזק את צריכת התרבות היהודית, כדי לעודד את היוצרים וליצור אלטרנטיבה ראויה לתרבויות זרות. וימים אלו של חול המועד יכולים להועיל מאד לכך. וכשם שהתירו לצאת על הכלאיים ולחפור בורות (כמבואר בהלכה י), כך יש לעודד מכירת ספרים ודיסקים של שירי קודש בימים אלו.

אבל לגבי חנויות שאין מוכרים בהם צרכי המועד או צרכי מצווה, אין להקל. וכן מובא בפס"ת תקלט, ב, 6.

ז,ו – אובדן זמן ודמי נסיעה נחשבים דבר האבד (הערה 6)

עיין שש"כ סז, הערה קמו, בדעת הרב פיינשטיין, (ועיין לעיל בהרחבה יב, טז, ו, שיש לקנות אצל מי שמוכר בהיתר). ועיין בשהמ"כ ה, כז, שכתב שהפסד זמן לא נחשב דבר האבד, ורק מצד שיצטרך לשלם על הנסיעה התיר לעשות סידורים במועד. עי"ש. ולענ"ד אין הכלל כפי שרצה לדייק, אלא העיקר תלוי בשיעור הזמן, שזמן רב הוא הפסד, וזמן מועט אינו הפסד.

ז,ז – מנהג חסידות שלא למכור ולקנות בחול המועד

גם כאשר מותר מצד הדין לעסוק במלאכה או מסחר כדי להינצל מהפסד, מידת חסידות להימנע מכך. וכן מסופר בתלמוד (מו"ק י, ב) על רבינא שהיתה לו סחורה שיכול היה לקבל עליה בחול המועד סכום מכובד של ששת אלפים זוז. ואף שמצד הדין היה רשאי לבצע את העסקה משום 'דבר האבד', החליט להדר ולהימנע מן המסחר. וסייעו לו מן השמיים ולאחר המועד מכר את אותה הסחורה במחיר כפול. ורצו חכמים ללמדנו בזה, שמידת חסידות להימנע ממסחר גם לצורך 'דבר האבד'. ועוד למדנו, שפעמים מתוך שאדם דואג מדי על ממונו, נדמה לו שאם יימנע מעשיית העסקה בחול המועד יפסיד, ובאמת, אם יתאזר בסבלנות ויכבד את המועד, ירוויח.

וכ"כ ברכי יוסף תקלז, ב: "קהל ועדה מישראל שגדרו שלא ישאו ויתנו בחולו של מועד אף בפרקמטיא אבודה ואף מי שאין לו מה יאכל, ולא לפתוח חנות כלל, יתברכו בן השמים. שאסרו וקבלו כך משום מגדר מילתא. רבינו הרב מהר"י ן' מיגש בבתשובותיו כ"י סי' קמ"ה".

אמנם נראה שכאשר ישנה סבירות גבוהה שההימנעות מן המכירה תגרום להפסד מרובה מאד, נכון שלא להדר, מפני שגם לרווח יש חשיבות, שמפרישים ממנו מעשר וחומש, וגם במה שנותר ניתן לעשות מעשים טובים.

פורסם בקטגוריה פרק יב - היתרי עבודה במועד. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן