ה – ברכת 'לישב בסוכה'

ה,א – מקור הדין

סוכה מה, ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: לולב שבעה (מברך על הלולב כל שבעת הימים), וסוכה יום אחד. מאי טעמא? לולב דמפסקי לילות מימים – כל יומא מצוה באפיה נפשיה הוא, סוכה דלא מפסקי לילות מימים – כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו. ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סוכה שבעה, ולולב יום אחד. מאי טעמא? סוכה דאורייתא – שבעה, לולב דרבנן – סגי ליה בחד יומא. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אחד זה ואחד זה שבעה. אמר רב יוסף: נקוט דרבה בר בר חנה בידך, דכולהו אמוראי קיימי כוותיה בסוכה. מיתיבי:… נכנס לישב בה אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה, וכיון שבירך יום ראשון – שוב אינו מברך… תנאי היא; דתניא: תפילין, כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד. אתמר, אביי אמר: הלכתא כרבי, ורבא אמר: הלכתא כרבנן. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה, אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך. וכי איצטריך זימנא אחרינא – עייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה, ומנח תפילין ומברך. ואנן נמי כרבי עבדינן, ומברכין כל שבעה… "

ה,ב – דעת רוב הראשונים

דעת רוב הראשונים שדין סוכה כדין תפילין, וכל אימת שאדם נכנס לסוכה אפילו לטיול מברך. וכ"כ גאונים, בה"ג, רי"ף, רמב"ם (ו, יב), יראים, רבינו שמחה, רוקח, ראבי"ה, ריטב"א, אורחות חיים בשם רא"ה, מחזור ויטרי, פסקי הרי"ד, רי"ץ גיאת, מאירי, ספר הנייר, שיבולי הלקט ועוד.

ה,ג – מנהג העם וביאור ר"ת

כתב הרא"ש ד, ג: "רגילין העם שאין מברכין על הסוכה אם נכנס בה לטייל בה ושינה אלא דוקא בשעת אכילה, הלכך ראוי שיברך תחלה ברכת המוציא שמתחיל הסעודה ואחר כך יברך על הסוכה. ומה שאין מברכין על הסוכה בשעת השינה ואף על פי שמצינו בה חומר יותר מבאכילה, דאוכלין אכילת ארעי חוץ לסוכה ואין ישנים שינת ארעי חוץ לסוכה. היינו טעמא דשמא לא יוכל לישן והוי ברכה לבטלה. ורבינו תם פירש לפי שעיקר הקבע שאדם עושה בסוכה היא אכילה, אבל שאר טיול ושינה שעושין בסוכה טפלים לגבי האכילה והיא פטרתן". (דבריו של ר"ת מובאים בלשונם בתוס' ר"י שירליאון ברכות יא, א). וכ"כ שנוהגים למעשה מגיד משנה ו, יב; מרדכי תשסה; ריא"ז (שלט"ג ג).^[1]

ה,ד – מנהג רוב ישראל כר"ת

דעת הפוסקים רובם ככולם, שנוהגים למעשה כדברי ר"ת, וכ"כ שו"ע תרלט, ח, ורמ"א. אמנם מנהג תימנים כדעת רוב הראשונים, כמובא בשו"ת פעולת צדיק א, נט. וכן הורו כמה פוסקים בודדים מיוצאי אשכנז: גר"א בביאורו ובמעשה רב אות ריח; חזו"א (ארחות רבינו ב, עמ' רכה).

ה,ה – מנהג ספרדים על סעודה ממש

לבן איש חי האזינו ח, מברכים 'לישב בסוכה' רק על דבר שברכתו 'המוציא' וחייבים לאוכלו בסוכה, כגון לחם בשיעור של יותר מכביצה. וכן האוכל פת הבאה בכיסנין כשיעור קביעות סעודה, שברכתו 'המוציא'.

ולדעת רבים, גם האוכל תבשיל מזונות כאיטריות בשיעור קביעות סעודה, למרות שברכתו 'מזונות', מברך 'לישב בסוכה'. כ"כ שואל ונשאל ג, צה וקסה, וחזו"ע עמ' קלו.

ואמנם לגינת ורדים מברכים 'לישב בסוכה' גם על פת הבאה בכיסנין בשיעור של יותר מכביצה, אבל למעשה אין ספרדים שנוהגים כמותו.

ה,ו – הקובע סעודה על בשר ודגים או מאכלי גבינה בלא מיני דגן

נלענ"ד שהקובע כיום סעודה על בשר או דגים או מאכלי גבינה, גם אם לא יאכל מזונות כלל, יברך 'לישב בסוכה' גם למנהגי ספרדים. ואמנם כמעט כל האחרונים כתבו שהקובע סעודתו על בשר, דגים או גבינה, אינו מברך 'לישב בסוכה', כי חששו לדעת הרא"ש ושו"ע (לעיל ד, ג). מכל מקום למדנו שכל מה שאמרו לברך רק על מיני דגן, הוא מפני שרק עליהם היו רגילים לקבוע סעודה (לעיל ד, ד). אבל כיום שרבים מאוד רגילים לקבוע את רוב סעודותיהם בלא מיני דגן, סעודות בשר ודגים או גבינה כבר נחשבות כסעודות קבע, שחייבים לאוכלן בסוכה, ועליהן מברכים 'לישב בסוכה'. שכל כללי מצוות הסוכה נלמדו ממנהגיו של האדם בכל השנה – "תשבו כעין תדורו". וכיוון שכל השנה ארוחות אלה הן סעודות הקבע שמקפידים לאכול בבית, והן עיקר חיוב הסוכה, ממילא עליהן מברכים. וכ"כ הרב ליאור בשו"ת דבר חברון או"ח תקפו.

ה,ז – מנהג אשכנזים לברך על דברים שחייבים בסוכה

שתי דעות עיקריות נאמרו במנהג אשכנז: א) האוכל כשיעור שחייבים לאכול בסוכה, מברך 'לישב בסוכה'. כלומר, האוכל פת הבאה בכיסנין יותר משיעור כביצה, כיוון שחייב בסוכה, מברך 'לישב בסוכה'. וכן מסקנת מ"ב תרלט, מו (עיין שעה"צ פד). ב) האוכל כשיעור שיש בו קביעות סעודה מסוימת מברך, אבל כשיעור של יותר מכביצה, אף שחייב בסוכה עדיין לא מברך, כי אין בו בחינה של קביעות סעודה. דוגמא למקרים שיש בהם קביעות מסוימת ומברך: האוכל פת הבאה בכיסנין עם הקפה בבוקר בשיעור יותר מכביצה, וכפי שכתב במאמ"ר תרלט, ג. וכן מה שאוכלים אחר הקידוש כדי שיהיה במקום סעודה, כמובא בשע"ת ה. דעה זו הובאה במ"ב תרלט, טז, אמנם למעשה כתב שהמנהג לברך על יותר מכביצה גם בלי צד של קביעות סעודה. וכדי לצאת מספק, המליץ להשאר בסוכה עוד, כדי שהברכה לא תהיה רק על אכילה זו.

ה,ח – קבע על יין ודין הבדלה

יש סוברים שהשותים יין בקביעות, היינו בצוותא, מברכים 'לישב בסוכה' (ב"ח, לבוש, א"ר תרלט, יג). ויש סוברים שאין שתיית יין חשובה מספיק כדי לחייב ברכה (ט"ז תרלט, ז; גינת ורדים או"ח כלל ד, ו; פמ"ג א"א ה; שועה"ר תרלט, יב; מאמ"ר ב; מ"ב יג; חזו"ע עמ' קלט).

אמנם כאשר מדובר בהבדלה, לדעת הרבה פוסקים ההבדלה נותנת לשתיית היין חשיבות של קבע לברך עליה 'לישב בסוכה'. כ"כ בלוח א"י; שבט הלוי ו, מב; רבבות אפרים ג, תכד, ד, בשם הרב אלישיב; הליכות שלמה ט, יא; פס"ת י, בשם אוצר מנהגי חב"ד. וכל זה למנהג אשכנזים אבל למנהג ספרדים, אין מברכים, וכ"כ בחזו"ע עמ' קמ.

ה,ט – מנהג אשכנזים לגבי מי שאין בדעתו לאכול

כתב ט"ז תרלט, כ: "נראה לי דמי שבדעתו שאין אוכל פת כל היום… חייב לברך על הסוכה בכל פעם שיכנס בה באותו יום לטיול, כיוון שאותו יום אין בו אכילת פת הדרינן לדין התלמוד דמברך בכל פעם שנכנס לישב שם, דהא עיקר הטעם, שאכילת פת הוא עיקר ופוטר את הטפל". וכ"כ א"ר טו; דרך החיים קעא, יט; חיי אדם קמז, טו; שולחן שלמה יג; מ"ב מח; אז נדברו ט, מו. ובחיי אדם קמז, טו, הוסיף שאדם שנכנס לסוכה, ובמשך כל שהייתו בה לא יאכל, לכל הדעות (משמע גם דעת ר"ת) יברך על עצם השהייה. והביאו מ"ב תרלט, מח. וכן הורו אז נדברו ט, מו; רשז"א כמובא בהסוכה השלם (פסקים והערות כב).

אולם במאמר מרדכי ח, חלק על הט"ז וכתב, שלדעת ר"ת דין התלמוד הוא שאין מברכים אלא על האכילה ולא מחמת מנהג בלבד. אמנם לא כתב במאמ"ר מהיכן למד ר"ת דין זה בגמרא. ורבים מפוסקי הספרדים הזכירו את סברת המאמ"ר (עי' כה"ח צז). וכן למעשה מוסכם שמנהג ספרדים שרק על סעודת קבע מברכים. וכן דעת מהרש"ם בדעת תורה, שלא נהגו לברך על שהייה לשם שתיית משקה חם בלבד.

ורבים מיוצאי אשכנז נוהגים, שאם אין מתכוונים לאכול כשיעור שמחייב סוכה, מברכים גם על טעימה כל שהיא של מזונות או יין, מפני שהעיקר כדעת הסוברים שיש לברך גם על שהייה בסוכה, אלא שהואיל ונהגו לברך על אכילה, טועמים מעט מזונות או יין, אבל על שהייה בלבד אין נוהגים לברך. כיוצא בזה כתב בערוגות הבושם או"ח קצב, לגבי המבקר בסוכת חבירו. ועיין בסוכות תשבו י, 33, והליכות שלמה ט, יב, הערה כו.

ה,י – ההולך לסוכת חבירו

לחיי אדם קמז, כ, המבקר בסוכת חבירו, גם אם לא יאכל מברך. ולשועה"ר טו, גם בסוכת חבירו רק על דבר שחייבים לעשות בסוכה מברכים. (והובאו דעותיהם בשעה"צ תרלט, צג). ובשו"ת ערוגות הבושם או"ח קצב, כתב שאפשר לברך על שהייה בלבד בסוכת חבירו, כדעת הח"א, אלא שהוסיף שטוב לטעום משהו. ובערוה"ש כח, כתב, שיברך רק אם אוכל, ומשמע אכילה החייבת בסוכה. וכמובן שלמנהג ספרדים מברכים רק על סעודת קבע, ועיין חזו"ע עמ' קעז.

ובהליכות שלמה ט, יב, ובהערה כו, כתב שלמרות שמעיקר הדין הלכה כח"א, אין נוהגים כמותו, מפני שהמבקר את חבירו אינו מתכוון לישב בסוכה, אלא עיקר מגמתו לראות את פניו, ולכן אין מברכים. אמנם אם כוונתו היתה לשבת בסוכה, ולא היה בא לבקרו אילו היו יושבים בבית, אז יברך גם על השהייה. ע"כ. וקשה על דבריו, שנדמה שהמבקרים מתכוונים גם לשבת בסוכה. ואולי התכוון לתלמידים שבאים לראות פני הרב ברגל, שהם היו באים גם בלא הסוכה. אבל חברים שמבקרים, באים לשבת בסוכה עם חבריהם.

העיד בספר סוכת חיים עמ' שפט בשם הרב פיינשטיין, שכאשר שאלו אותו מבקריו אם לברך למרות שאינם אוכלים מזונות, היה משיב שיברכו. אבל אם לא היו שואלים, לא היה מורה להם לברך. ועיין בסוכות תשבו י, 33.

ה,יא – הנכנס ומתכוון לאכול סעודה לאחר זמן

מנהג אשכנז הפשוט, שהנכנס לסוכה דוחה את הברכה עד הסעודה. אולם הבעיה שבינתיים מקיימים את מצוות הישיבה בסוכה בלא ברכה. ולכן המליצו כמה אחרונים לאכול יותר מכביצה מזונות כדי לברך בתחילה 'לישב בסוכה'. וכ"כ במ"ב תרלט, מו. ובח"א קמז, יג, כתב שיכול לברך גם על כזית, ובשעה"צ פד, דחה את דבריו והצריך יותר מכביצה. ולענ"ד הסומך על הח"א לא הפסיד.

אמר רשז"א שגם כאשר בינתיים אינו אוכל ולא מברך 'לישב בסוכה', נכון לכוון לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, ולא להיבטל מהמצווה עקב זה שעדיין לא בירך (שיח הלכה ח, מז, הליכות שלמה ט, 93).