הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ב – מנהג הערבה בזמן בית המקדש והיום

ב,א – מצוות הערבה במזבח מהתורה או מהלכה למשה מסיני

בסוכה מד, א, מבואר שלדעת אבא שאול, מצוות הערבה מהתורה, שכן "עַרְבֵי נָחַל כתיב, שתים – אחת ללולב ואחת למקדש". אבל לחכמים "הלכתא גמירי לה. דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים – הלכה למשה מסיני". והרמב"ם (לולב ז, כ) כתב שהיא הלכה למשה מסיני.

ב,ב – בגבולין תקנה או מנהג נביאים – נפקא מינה לברכה

סוכה מד, א: "אתמר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: ערבה יסוד נביאים (רש"י: "תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי, שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה"), וחד אמר: ערבה מנהג נביאים ("הנהיגו את העם, ולא תקנו להם, ונפקא מינה דלא בעיא ברכה, דליכא למימר וצונו"). תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר יסוד נביאים, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ערבה יסוד נביאים הוא, תסתיים. אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: מי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הלכה למשה מסיני!… לא קשיא; כאן במקדש (הלכה למשה מסיני) כאן בגבולין" (יסוד נביאים). כפירוש רש"י, שאם הוא מנהג – אין מברכים עליו, כתבו גם ריטב"א, ורא"ש (כלל סה).

סוכה מד, ב: "אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט ולא בריך. קסבר: מנהג נביאים הוא. אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא".

וכן נפסק למעשה שאין מברכים (רמב"ם לולב ז, כב; שו"ע תרסד, ב).

ב,ג – מדוע תקנו ערבה בגבולין רק בשביעי

סוכה מד, א: "אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש (אלא רק בהושענא רבה נוטלים אותה)? אמר ליה: הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. אמר ליה: ההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה. וכי תימא דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה – והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי!… אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין – עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין – לא עבדינן שבעה זכר למקדש".

ב,ד – מה בדיוק הנהיגו הנביאים בערבה בגבולין

יש לעיין מה בדיוק הנהיגו הנביאים בגבולין, שהרי מה שנוטלים ערבה בגבולין הוא ממה שהנהיגו הנביאים האחרונים, והם הנהיגו זאת בתחילת ימי הבית השני. ואילו בגמרא (מד, א) אמרו שמנהג ערבה בגבולין הוא זכר למקדש. ואולי בזמן הבית מנהגם היה יונק תוקפו מהמקדש, ואחר שנחרב היה צריך להחליט להמשיך אותו כזכר המקדש. וכך משמע מרבנו חננאל (מד, ב): "ושנינן לא קשיא, כי אמר ר' יוחנן הלכה למשה מסיני ויסוד נביאים כשהמקדש קיים ובגבולין, וכי אמר רב כהנא (לא שמענו דברי רב כהנא בזה) מדרבנן היא אינה לא הלכה ולא יסוד נביאים בזמן הזה".

ובכל אופן למדנו בגמרא מד, א, שלאחר החורבן נוטלים ערבה רק ביום השביעי, ושיסוד מנהג זה בנביאים אחרונים, ופירש רש"י שהם חגי, זכריה ומלאכי. ואפשר לומר שהם הנהיגו שייטלו ערבה בגבולין כל שבעה בזמן שבית המקדש קיים, ואחר החורבן החליטו חכמים להמשיך במנהג זכר למקדש רק ביום השביעי. וכך משמע מתוס' יו"ט סוכה ד, ג. עוד אפשר לומר שהנביאים האחרונים יסדו את המנהג ביום השביעי בזמן שבית המקדש קיים, ולאחר החורבן היה צורך להחליט להמשיך בו זכר לחורבן.

ב,ה – האם הערבות דוחות שבת והאם הושענא רבה יכול לחול בשבת

סוכה מג, ב: "אי הכי, האידנא (שאין חשש חילול שבת מחמת מנהג ערבות הואיל והדבר מוטל על שליחי בית הדין) נמי לידחי! – אנן לא ידעינן בקיבועא דירחא. – אינהו (בני ארץ ישראל) דידעו בקיבועא דירחא, לידחי! – כי אתא בר הדיא אמר: לא איקלע (לעולם אין יוצא הושענא רבה בשבת, שאם יראו שאולי יחול בשבת יעברו את אלול או אחד מן החודשים), כי אתא רבין וכל נחותי אמרי: איקלע, ולא דחי".

ומהירושלמי פ"ד ה"א יוצא שהחמירו שלא לקבוע הושענא רבה בשבת, עוד יותר מאשר שלא יחול ראש השנה בשבת, וכפי שנקבע בפועל הלוח העברי, כדי שלא תתבטל מצוות ערבה. וכ"כ הלבוש בסי' תכח.

ודבר זה נתפרש בהרחבה בר"ן (כא, ב, 'פרכינן'), בפירושו לדעת הסוברים (סוכה מג, ב) שבית הדין היה קובע את החודשים כך שלא יצא הושענא רבה בשבת: "לפי שהיו מעברין אחד מן החדשים כשרואין שיארע שביעי של ערבה בשבת. והכי איתא בירושלמי רבי סימון מפקיד להלין דמחשבין הבו דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתא בשבתא ולא ערבתא. ואי אדחוק, עבדין תקיעתא ולא תעבדון ערבתא. פירוש שהיו מקפידים יותר בערבה אע"פ שאינה אלא זכר למקדש בעלמא ושופר דאורייתא, משום דערבה ליתא בגבולין אלא מדרבנן ולפיכך היה קשה להם שתדחה שבת בגבולין. וכן היה קשה להם שיבא יום ערבה בשבת ולא תדחה אותו, דהא בעינן דתדחה כדי לפרסמה שהיא מן התורה. ועוד מפני מחלוקת הביתוסין שלא היו מודין בה, ולפיכך אף לאחר חורבן שאינה אלא זכר למקדש היתה חמורה להן מן השופר והלולב, והיו רוצין שלא תבטל לעולם. ועוד, דכיון דמספיקא עבדינן תרי יומי, כי מקלע יום ראשון של לולב ושופר בשבת לא בטלי לגמרי, אבל אי מקלע שביעי של ערבה בשבת כיון דליתיה אלא חד יומא היתה בטלה לגמרי. ולפיכך חששו לה ביותר והיו מחשבין כי היכי דלא ליקלע ז' של ערבה בשבת. והיו רשאין בכך לפי שאין מועדות אלא אותן שב"ד קובעין, כדדרשינן מאשר תקראו אותם מקראי קדש אפילו מזידין. וכן הקביעות שאנו מחשבים בו עכשיו הוא בענין שאי אפשר ליום ערבה שיבא בשבת. ומ"מ המנהג שלנו ע"פ הירושלמי שכתבנו דלפום גמרא דילן הא אסיקנא דכי אתא רבין וכל נחותי ימא אמרי איקלע ולא דחי ומסקינן טעמא דכיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחי. אבל מי שתקן לנו הקביע שאנו מחשבין בו ראה דברי הירושלמי בכך".

תפריט