הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ג – דיני חיבוט ערבה

ג,א – מה המנהג לנענע או לחבוט

בגמרא סוכה מד, ב, מתואר המנהג: "אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט ולא בריך. קסבר: מנהג נביאים הוא. אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא".

רש"י: "חביט חביט – לשון ניענוע", וכ"כ הר"ן.

אולם לרמב"ם הכוונה חבטה, וזה לשונו (לולב ז, כב): "וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה, כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלש בלא ברכה, שדבר זה מנהג נביאים הוא". וכ"כ הרא"ש בשם רי"ץ גיאות. ובספר כפות תמרים (סוכה מה, א) הביא לכך ראיה, ממה שאמר ר' יוחנן בן ברוקא: "חריות של דקל היו מביאין, וחובטין אותן בקרקע בצד המזבח, ואותו היום נקרא יום חיבוט חריות". וכך משמע מהזוהר (ח"ג לב, ב): "ובגין כך בעינן לבטשא לון בארעא ולסיימא לון דלא משתכחי".

וכן מבואר בתשובת רב האי גאון (שע"ת סי' שמא), ומבאר עפ"י מדרש לקח טוב (אמור סי' פג) שבחודש תשרי שהוא מרובה במצוות אין השטן יכול לקטרג, אך מכאן ולהבא אנו רומזים בחביטת הערבה בקרקע, שכל פה שיקום עלינו לקטרוג לא יוכל ויפול ארצה, כאמור כל כלי יוצר עלייך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה'. ע"כ. וכן כתב בה"ג.

השו"ע תרסד, ד, כתב לחבוט כרמב"ם. והרמ"א כתב: "נהגו לעשות שתיהן, מנענעין בה ואח"כ חובטין אותה". ובערוה"ש ז' כתב שאין נוהגים לנענע, ובוודאי לא כמו נענועי הלולב, רק ראוי לחוש ולנענע קצת. ע"כ.

ג,ב – שיעור הערבות לחביטה

סוכה מד, ב: "וכמה שיעורה? אמר רב נחמן: שלשה בדי עלין לחין. ורב ששת אמר: אפילו עלה אחד ובד אחד. – עלה אחד ובד אחד סלקא דעתך? אלא אימא: אפילו עלה אחד בבד אחד". והלכה כרב ששת, ולכתחילה טוב לנהוג כרב נחמן (מ"ב תרסד, טז). ועל פי האר"י נוטלים חמש ערבות, כנגד ה' גבורות (כה"ח תרסד, לג).

לכתחילה נוהגים שלכל אחד יהיו ערבות מיוחדות לחביטה, אבל להלכה מותר לחבוט בערבות שכבר חבטו בהן. וכ"כ בשבט הלוי ב, נח; יבי"א ג, מח. ‏ועי' הלח"ב יג, 28 (עמ' ת).

תפריט