א – מעלת המצווה

מעלת המצווה

א, א – עיקר מצוות ואהבת לרעך כמוך בין בני הזוג

מצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ היא יסוד הנישואין. וכך מתבאר בספר הליקוטים (עקב ח, 'שם פ'; 'ויענך') שכתב שמצא כתוב בשם רבי חיים ויטאל על הפסוק עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם (דברים ח, ג), שבא ללמד שלעיתים טוב לאדם להיות לבדו בלא אשה, כאשר היא אינה בת זוגו, שמנגדתו וטורדתו מן הלימוד, ואזי יותר טוב לו ללמוד תורה, כמנהגו של בן עזאי שאמר: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה (יבמות סג, ב). ואזי עליו נאמר: עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, הלחם הוא התורה, כמו שנאמר (משלי ט, ה): לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי. (וביאר שאף שבפסוק כתוב לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, אין זה סותר, כי הכוונה שם על העניין האלוקי שבלחם).

אולם כאשר האשה בשלום איתו, אזי טוב יותר עם האשה. שכן "מעלה גדולה יש לאשה, ולֶחֶם יקרא אשה, כעניין שנאמר (בראשית לט, ו): כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, ו'עַל' מלשון מעלה, כי לא המדרש הוא העיקר כי אם המעשה. ועל ידי אשה יכול האדם לקיים כל המצוות, חיי העולם הזה והעולם הבא. וזהו שנאמר: עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כי בזכות שנשא אשה לבד – יחיה, כי מוחלין לו על כל עוונותיו, מלבד שמציל עצמו מן החטא. ומה גם שאמרו רז"ל כי השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה וכו' בלא חיים, ועניין (קהלת ט, ט): רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה וכו', הרי שיחיה על זכות לקיחתה לבד, ומה גם שיהיו לו בנים וימולם ויפדם וילמדם תורה ועבודת ה'. ומלבד זה: עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם, באמצעות האשה, והכוונה שיקיים כל המצוות, שאם יאהוב אותה כגופו, יקיים מצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח), ששם נכלל כל התורה, כנזכר בגמ' (שבת לא, א) על אותו שאמר למדני תורה על רגל אחת ואמר לו וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אם תקיים זה – כאילו קיימת כל התורה כולה".

עוד למדנו בקידושין מא, א: "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר (ויקרא יט, יח): וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ובנדה יז, א: "אמר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. מאי משמע? אמר אביי: שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו". (עיין להלן הרחבות לפרק ב טז, א-יג, בדין החיבור לאור הנר וביום).

א, ב – זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם

סוטה יז, א: "דריש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן. אמר רבא: ודאשה עדיפא מדאיש, האי מצרף, והאי לא מצרף". רש"י: "זכו – ללכת בדרך ישרה, שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת; שכינה ביניהם – שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן, 'י' באיש ו'ה' באשה; לא זכו אש אוכלתן – שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש; ודאשה עדיפא מדאיש – אש של אשה קשה וממהרת לאכול וליפרע משל איש; מאי טעמא? האי מיצרף – אש של אשה נוחה להדליק מהר שאין אות של שם מפסיק אלא מחובר הוא ונקרא אש, אבל של איש אין אותיות של אש מצטרפות יחד שה'י' של שכינה מפסקת". ¹

אגרת הקודש לרמב"ן פרק ב: "ואם תבין סוד הכרובים ממה שנאמר והקול נשמע מביניהם, תדע מה שאמרו חז"ל בשעה שאדם מתחבר עם אשתו בקדושה ובטהרה שכינה שרויה ביניהם…".

ועיין לקמן ה, ד, בדברי הזוהר החשובים שעל ידי גילוי האחדות שבזיווג, הקדושה מתגלה ביניהם.

א, ג – על ידי מצוות עונה ופרו ורבו נעשה האדם שותף עם הקב"ה

נדה לא, א: "תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וציפורנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם – הקדוש ברוך הוא נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם".

אגרת הקודש לרמב"ן פרק ב: "ואל זה הסוד נתכוונו ז"ל באמרם (נדה לא, א): ג' שותפין יש בו באדם, ואלו הן: איש ואשה והקב"ה, ואמרו בגמ' קידושין (ל, ב): בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, הקדוש ברוך הוא אומר: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. ואם היה הדבר (החיבור) גנאי, היאך היו כוללים את השי"ת בדבר שהוא כך. והנה השי"ת אמר לאברהם בענין מולד יצחק: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן (בראשית יז, טז), ובענין רבקה: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ (שם כה, כא), ובענין רחל ולאה: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ (שם כט, לא), ובענין אלקנה: וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה' (ש"א א, יט). והנה בכלל הברכות: לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה (שמות כג, כו). ועוד גרסינן בתענית (ב, א-ב): שלוש מפתחות לא נמסרו ביד שליח, ואחד מהן ההריון, שנאמר: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וגו'. ואילו היה בדבר (החיבור) גנאי, מה לו להקב"ה לעשותו בלי שליח!".

א, ד – השם השלם מתגלה במשפחה השלימה

זוהר (רעיא מהימנא צו לד, א): "וקרבן דאתוון (קירוב וייחוד אותיות שם ה') אינון 'י' באיש 'ה' באשה, 'ו' בבן חתן, 'ה' בכלה. זכאה איהו מאן דאקריב אתוון די-ה-ו-ה ביה ובאתתיה ובבריה ובברתיה בקדושה ובברכה בנקיו בענוה ובבשת פנים, בכל מדות טבין דכתיבין על מארי מתניתין (אשרי מי שמקרב אותיות שם ה' בו ובאשתו, בבנו ובבתו – בקדושה ובברכה, בנקיות, בענווה ובבושת פנים, ובכל המידות הטובות הכתובות על בעלי המשנה). ומתחממין באשין קדישין דאיש ואשה (ומתחממים באשות הקדושות של האיש והאשה) דאינון אש עולה ויורד, אש קודש דעצי המערכה, דאינון עצי הקודש אברין קדישין (האיברים הקדושים), ואש של גבוה נחית דאיהו קדש הקדשים (ואש של גבוה יורדת שהיא קודש הקדשים), ובגין תרין אשין אלין אמר נביא (ישעיהו כד, טו): בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה', דאינון אשין דשכינתא דבה כתיב (דברים ד, כד): כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא".

עוד שם: "וכלהו מ"ב אתוון משתכחין בבר נש ובאתתיה ובבנוי, ובגין דא לית בר נש שלים אלא בבן ובת (וכל מ"ב אותיות נמצאות באדם ובאשתו ובבניו, ומשום כך אין האדם שלם אלא בבן ובת), ומאן דלית ליה בן דאיהו 'ו' אסתלק 'י' מיניה, ומאן דלית ליה בת דאיהי 'ה' אסתלק 'ה' עלאה, דאיהי אם מן בת זוגיה, דאתוון לא שריין דא בלא דא (כי האותיות אינן שורות זו בלא זו), ובגין דא באיש ואשה בן ובת דאתעבידו כדקא יאות שריא עלייהו י-ה-ו-ה (ולפיכך, באיש ואשה, בן ובת, שנעשו כראוי – שכינה שורה עליהם), ואתקריאו: בָּנִים אַתֶּם לַיה-ו-ה אֱלוֹהֵיכֶם (דברים יד, א)".

א, ה – מחיקת שם השם בסוטה ומעלת שלום בית

נדרים סו, ב: "ההוא דאמר לה לדביתהו: קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולרבי שמעון, רבי יהודה טעים, אמר: קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו – אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני – על אחת כמה וכמה; רבי שמעון לא טעים…". ועיין שם ברא"ש ובמאירי הסברים שונים בביאור דעת רבי שמעון, והמוסכם ביניהם שגם לרבי שמעון שלום בית חשוב מאוד, אלא בעניין זה של אותו אדם שחטא בכעסו, לא הסכים לשנות ממנהגו. וכן מצינו בשיר השירים רבה א, ד, שרבי שמעון בר יוחאי היה משכין שלום בית.

עוד עיין בירושלמי סוטה פ"א ה"ד, על ערך שלום בית, שהיה מוכן רבי מאיר שירוקו שבע פעמים בפניו כדי להשכין שלום בית, ואף הוא דרש קל וחומר ממחיקת השם שנכתב בקדושה.

א, ו – מעלות הזוגיות

יבמות סב, ב: "אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה; בלא שמחה – דכתיב (דברים יד, כו): וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ, בלא ברכה – דכתיב (יחזקאל מד, ל): לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ, בלא טובה – דכתיב (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה; בלא תורה – דכתיב (איוב ו, יג): הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי, בלא חומה – דכתיב (ירמיהו לא, כא): נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר. רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא".

כתב הרב בספר שלא רק איש שאין לו אשה חסר כל המעלות הללו, אלא גם אשה שאין לה בעל חסרה את כל המעלות הללו. וכך עולה מהזוהר (ויחי רלג, א): "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר (בראשית מח, כ). ר' יוסי פתח ואמר: (תהלים קטו, יב): ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וגו', ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ – אלין גוברין (אלו הגברים). יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל – אלין נשין (אלו הנשים). בגין דדכורין בעיין לאתברכא בקדמיתא ולבתר נשין, ונשין לא מתברכן אלא מברכתהון דדכורין, דכד דכורין מתברכן כדין נשין מתברכן (לפי שהזכרים צריכים להתברך תחילה ואחר כך הנשים, כי הנשים לא מתברכות אלא מברכתם של הזכרים, שכאשר הזכרים מתברכים אז הנשים מתברכות). ואי תימא מהא דכתיב (ויקרא טז, ו): וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, דבעי לכפרא עליה בקדמיתא ולבתר על ביתיה בגין דמתברכא מיניה (שצריך לכפר קודם על עצמו ואחר כך על ביתו, שזו אשתו, לפי שהיא מתברכת ממנו). תא חזי, דנשין לא מתברכן אלא מגוברין כד אתברכן אינון בקדמיתא, ומהאי ברכתא מתברכן, אלא במאי אוקימנא יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל (משמע שיש ברכה מיוחדת לנשים)? אלא קודשא בריך הוא יהב תוספת ברכאן לדכורא דנסיב בגין דמתברכא מיניה אתתא (הקב"ה נותן תוספת ברכה לזכר נשוי מפני שמתברכת ממנו אשתו), וכן בכל אתר יהיב קודשא בריך הוא תוספת ברכאן לדכורא דנסיב בגין דמתברכא מההוא תוספת דברכאן (וכן בכל מקום נותן הקב"ה תוספת ברכה לזכר נשוי מפני שמתברכת אשתו מאותה תוספת ברכה), כיון דאנסיב בר נש יהיב ליה תרין חולקין חד ליה וחד לנוקביה, ואיהו נטיל כלא חולקיה וחולק נוקביה (כיון שנשא אדם אשה, נותן לו הקב"ה שני חלקים, אחד לו ואחד לאשתו, והוא מקבל הכל – חלקו וחלק אשתו)".

וכך משמע גם מכתובות עה, א: "טב למיטב טן דו מלמיתב ארמלו (משל הדיוט הוא שהנשים אומרות: טוב לשבת עם גוף שנים משבת אלמנה, רש"י)". עוד בברכות נא, ב: "אמר רבי יוחנן: אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, שנאמר (דברים ז, יג): וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ, פרי בטנה לא נאמר אלא פְּרִי בִטְנְךָ". ובמדרש רבה (רות א, ט): "יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ – מכאן שאין קורת רוח לאשה אלא בבית בעלה".

ערך הנישואין מהמהר"ל – תפארת ישראל פרק ל

עיקר דברי המהר"ל מכוּוַנים לערך הנישואין ככלל, ולשמחת החתונה שמתחילה אותם, אולם כיוון שמצוות עונה היא יסוד הנישואין, ודברי המהר"ל יסודיים מאוד בהבנת ערך המצווה, יש מקום להביאם כאן תוך דילוגים על מה שאינו הכרחי להבנת העניין.

א, ז – הנישואין הם שלימות שיוצאת אל הפועל

"… אמרו (ברכות ו, ב): מי שנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו – עובר בחמשה קולות. כי ראויה השמחה לחתן. כי כשם שהאבל הוא בהפסד ובהעדר, כך ראויה השמחה כאשר יש מציאות שלם. ואין לך מציאות יותר שלם מזווג חתן וכלה. כי האדם עם שהוא השלם בנבראים התחתונים, לא יהיה מציאות שלם עד שישא אשה אליו, כמו שהתבאר למעלה (תפארת ישראל פרק טז). ודבר זה התבאר בחבור באר הגולה (באר החמישי פרק ד; עיין לקמן ו, יד-כד). וכאשר יש להם זיווג ביחד, הרי הוא שלם על ידי זיווג שלהם. והאדם הוא השלמת העולם, ולפיכך ראוי השמחה בזיווג שלהם, המורה על המציאות… וכאשר אין כאן שמחה, כאילו אין כאן מציאות שהוא בשלמות בעת הזיווג. ולכך הוא עובר בחמשה קולות, כי הקול המורה על יציאת הדבר אל הפועל, כמו שידוע מעניין הקול. וחמשה קולות מורה על מציאות שלם, עד שמציאותו מתפשט בכל צד (לארבעה צדדים ולאמצע)…

א, ח – הנישואין מגלים את האחדות

ורבי אבהו אומר שהוא כאילו הקריב תודה וכו'. ביאור זה, כי התודה הוא שיש בו חמץ ומצה (ויקרא ז, יב-יג), ואין לך קרבן שיש בו חמץ ומצה כמו קרבן זה. אף על גב שלא היה קרב על מזבח, מכל מקום 'קרבן' נקרא. ולכן אמרו (ויק"ר ט, ז) כל הקרבנות יהיו בטלים לעתיד, חוץ מקרבן תודה. מפני שיש בו חמץ ומצה, שהם שני דברים חלוקים שאין זה כזה. להודיע כי כל הכוחות אשר הם מחולקים, הכל הוא אליו יתברך… ודבר זה יהיה לעתיד, כי יהיה השם יתברך אחד ואין זולתו. ולכך קרבן תודה לא יהיה בטל, כי קרבן תודה מורה כי כל חלופי וחלוקי המציאות אל השם יתברך…

ולכך אמרו המשמח חתן וכלה כאילו הקריב קרבן תודה. כי החתן והכלה ב' מציאות מחולקים, שזה איש, וזאת אשה, ולכך הם מחולקים לגמרי. וזיווג שלהם הוא מן השם יתברך, אשר הוא מזווג אותם, ומוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה (תהלים סח, ז; עיין לקמן א, יא). ובפרק אלו מגלחין (מו"ק יח, ב): בתורה בנביאים בכתובים שזווג האדם מה'… וזה מורה כי כל חלופי המציאות, כמו שהם זכר ונקבה, הם אל השם יתברך…".

א, ט – בניין שלם

ומה שאמר כאילו בנה חורבה אחת מחרבות ירושלים. פירוש, כי הזווג של חתן וכלה, על ידו שלמות בנין האדם, שהיה נחשב קודם בנין חסר, נחשב עתה בנין שלם. ודבר זה נחשב כמו בנין חורבות ירושלים. כי הזווג הזה של חתן וכלה הוא בנין אלוהי. ולכך אמר מי שמשמח חתן וכלה, עד שהבנין הזה בשלמות, נחשב כבנין חרבן ירושלים, שהוא בנין אלוהי…

א, י – זוכה לתורה

ואמר שאם היה משמחו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות. כי כבר אמרנו (ד"ה וביאור זה) כי התורה נתנה בה' קולות מפני שהיא סדר האלוהים שנתן לעולם, ומשלים כל העולם, כמו שהתבאר. ולכך מי שמשמח חתן וכלה להשלים זווג חתן וכלה, עד שיש כאן מציאות שלם, והאדם נחשב כל העולם, כמו שהתבאר למעלה כי האדם צורת כל העולם, וכן התורה צורת כל העולם, וכאשר משמח חתן וכלה, שזהו השלמת האדם, אשר הוא כל העולם, ולכך זוכה לתורה שהיא מציאות שלם של כל העולם גם כן, שלכך נתנה התורה בה' קולות, כמו שהתבאר…". ע"כ מהמהר"ל.

א, יא – הזיווג מן השמיים

מועד קטן יח, ב: "אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים – מה' אשה לאיש. מן התורה – דכתיב (בראשית כד, נ): וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר, מן הנביאים – דכתיב (שופטים יד, ד): וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. מן הכתובים – דכתיב (משלי יט, יד): בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת".

בראשית רבה סח, ד: "מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו? אמר לה לששת ימים, כדכתיב (שמות כ, י): כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. אמרה לו מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה, הקדוש ברוך הוא יושב ומזווג זיווגים: בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני. אמרה לו, ודא הוא אומנתיה? אף אני יכולה לעשות כן! כמה עבדים כמה שפחות יש לי, לשעה קלה אני יכולה לזווגן. אמר לה, אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף, הלך לו ר' יוסי בר חלפתא. מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות, אמרה: פלן יסב לפלונית ופלונית תיסב לפלוני, וזיווגה אותן בלילה אחת. למחר אתון לגבה דין מוחיה פציעא, דין עינו שמיטא, דין רגליה תבירא, אמרה להון מה לכון, דא אמרה לית אנא בעי לדין, ודין אמר לית אנא בעי לדא, מיד שלחה והביאה את רבי יוסי בר חלפתא, אמרה לו לית אלוה כאלוהכון, אמת היא תורתכון נאה ומשובחת, יפה אמרת, אמר, לא כך אמרתי לך, אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף".