ב – כללי המצווה

פורסם בקטגוריה פרק א - מצוות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/14-01-02/

גדרי מצוות עונה וחשיבותה

ב, א – איסור לאו שבביטול המצווה

שמות כא, י: "אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". הרבה ראשונים מנו מצוות עונה כלאו, שאסור לגרוע מעונתה של אשתו. וכ"כ הרמב"ם (סה"מ ל"ת רסב): "הזהיר קונה אמה העבריה מענות אותה אם נשאה. רצוני באמרי מענות אותה, שיחסור אותה מזונה או כסותה או ימנע ממנה עונתה על צד העינוי וההכאבה. והוא אמרו יתעלה (שם): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וזאת האזהרה בעצמה תכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה בדבר מאלו השלושה דברים על צד ההכאבה והצער". וכ"כ בהל' אישות יד, ז; יב, ב. וכ"כ יראים קיז; חינוך מו; סמ"ג לאוין פא; שו"ת מבי"ט ג, קלא.

בהמשך נלמד שיש סוברים שיש בזה גם מצוות עשה, וביאר הרב בעל פה את דעת הסוברים שאין בזה אלא לאו: נראה שזו סברה כל כך ברורה ופשוטה, שאין צורך לצוות על כך במצוות עשה. וכפי שלמדנו לעניין ברכה לפני האכילה, שהואיל והסברה מחייבת לברך, אין צורך לצוות על כך בתורה (עיין ברכות לה, א), מפני שדרך ארץ קדמה לתורה, ונכון שהדברים שברורים מסברה ייעשו בלא ציווי, אלא בצו הנובע מהנשמה דרך המצפון. וכעין מה שביארנו (בספר א, 2) בדעת הסוברים שהחיוב של הבעל מהתורה הוא רק בעונה, וחכמים הם שהוסיפו לחייבו במזון ומלבוש, שמהתורה ברור שאיש שאוהב ומחויב לאשתו דואג לכל זה. אולם חכמים הוצרכו לחייבו במזונות וכסות, כדי לקבוע גדרים לבעלים שאינם מבינים את הסברה הפשוטה. וכן כאן, אף שלרמב"ם ודעימיה אין מצוות עשה לקיים עונה, מכל מקום המבטל עונתו עובר בלאו.

ב, ב – האם נענשים על ביטול לאו זה

כתב הרמב"ם אישות יד, טו, שהמורד על אשתו (היינו שאינו משמש עמה כדי לצערה, עיין לקמן ב, ח) אינו לוקה מפני שאין בו מעשה. ובשו"ת הריב"ש קכז, כתב: "אף על פי שאין לוקין על לאו של עֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו, מכל מקום מנדין אותו או מכין אותו, עד שיקבל עליו לקיימה". וכ"כ רמ"א אה"ע קנד, כ: "אבל מי שאינו מקיים עונה, יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש, כי אין זה כפייה, רק לקיים עונתו, וכן כל כיוצא בזה".

ב, ג – הסוברים שמצוות עונה היא גם מצוות עשה

יש שכתבו שבמצוות עונה יש גם מצוות עשה, וכ"כ הרשב"א (שו"ת החדשות ריד). וגם רס"ג (עשה עב) מנה מצוות וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע כמצוות עשה. וכ"כ אשכול (הל' צניעות כז), ובשו"ת הלכות קטנות (א, קלז). וכך משמע באוהל מועד (שער או"ה דרך יא, נתיב ב): "חייב אדם לשמח אשתו ולא יגרע עונתה". והר"י פערלא (בביאורו לספר מצוות לרס"ג), ביאר שלדעה זו למדו את מצוות העשה מהפסוק שלפני כן (שמות כא, ט): "כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ".

רבנו חננאל (פסחים עב, ב) למד מצוות עשה של עונה מהפסוק (דברים ה, כז): "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם". ויש שכתבו שמצוות העשה נלמדת מהפסוק (שם כד, ה): וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ. וכ"כ סמ"ק, שמנה מצוות ל"ת במצוות רעז-רעח, ובמצווה רפה, כתב: "לשמח את אשתו, כדכתיב (דברים כד, ה): וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח, יש בעשה זה לאו, שנאמר וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". וכ"כ ארחות חיים (הל' כתובות לו). וכ"כ בספר חרדים כ, ח: "מצוות עשה לקיים אדם עונתו, ואף כשאשתו מעוברת הוא מצווה במצוה זו, שנאמר וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ. ואיכא נמי בהא מצוות לא תעשה, דכתיב וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע".

במשכן ישראל ח"ב עמ' יג, כתב שגם לרמב"ם ודעימיה זוהי מצוות עשה הבאה מכלל לאו, שהרי זה עיקר משמעות לֹא יִגְרָע – לקיים את המצווה. ועיין באות הבאה בדברי הנצי"ב בהעמק שאלה. 1

ב, ד – מצוות עונה היא עיקר ויסוד הנישואין

לרוב הדעות והמפרשים מצוות עונה מדאורייתא, ומבוארת בכתוב (שמות כא, י): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, ונחלקו האם גם כסות ומזונות מהתורה. ויש דעת יחידים שהכתוב לא בא ללמד על מצוות עונה, ואע"פ כן ברור גם לדעה זו שעיקר ויסוד הנישואין הוא מצוות עונה, כדלקמן.

מכילתא דרבי ישמעאל (משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה ג): לפי רבי יונתן שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ – כולם מלמדים על החיוב לבעל להעניק בגדים לאשתו, והמזונות נלמדים מקל וחומר. ומניין לומדים חיוב העונה: "דרך ארץ מנין? אמרת קל וחומר, ומה דברים שלא נשאת עליהם מתחלה אינו רשאי למנע הימנה, דברים שנשאת עליהם מתחלה, דין הוא שלא יהא רשאי למנע הימנה!". כלומר, הכתוב לא צריך לכתוב שיש חיוב עונה, מכיוון שעיקר ויסוד הנישואין עבור מצוות עונה, ונחשבת "דברים שנישאת עליהם מתחילה".

וכ"כ בשאילתות (שאילתא ס), שלפי הדעה שכל הפסוק עוסק בכסות, "עונה לא צריכה קרא". והסביר בהעמק שאלה שם סוף אות א: "מיהו עונה לא צריכה קרא, ולא מקל וחומר דירושלמי דיליף מכסות, אלא אפילו לא כתיב כסות כלל הסברא נותנת שעל זה נשתעבד, והכל יודעין למה כלה נכנסה לחופה. וגם כי נאסרה על ידי בעלה להשיג הנאה זו ממקום אחר, ואם כן הוא גוזל הנאתה ממנה… שאין היא כשבויה אצלו למנוע ממנה תענוגיה, ועל כרחך נשתעבד לה לדרך ארץ".

עוד למדנו במשנה כתובות סג, א: "המורדת על בעלה – פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת…". ובגמ' שם: "מורדת ממאי?… מתשמיש – כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת, כי פליגי – ממלאכה". ומסביר שיטה מקובצת שם (ד"ה 'בשלמא'): "משום דתשמיש חמירא טפי, דהיינו מעיקר האישות". וכ"כ העיטור (מ – מרד, דף סח, א): "אבל אמרה מאיס עלי, כלומר לא בעינא ליה, כיוון שמרדה בעיקר האישות – לא כייפין לה שתעמוד עמו, ושומעין לבעל שאמר אם רצונה להתגרש תפסיד כתובתה מעכשיו ותצא". הרי שחיי אישות ומצוות עונה הם עיקר הנישואין.

וכ"כ אגרות משה אה"ע א, עט, שהעונה יסוד הנישואין (לגבי איש שאין לו גבורת אנשים ולא מצליח לבעול, וכך היה עוד לפני הקידושין, והשאלה אם אפשר לבטל את קידושיו): "והנה לכאורה כיון שברור ופשוט שזה שאינו ראוי לביאה שהוא בעיקר האישות, שלזה כלה נכנסה לחופה, והתורה קרא לזה ענוי, עיין ביומא דף עז, מקרא דאִם תְּעַנֶּה (בראשית לא, נ). ולשון הברייתא שהובאה בתוס' כתובות דף מח לרבי אליעזר בן יעקב שהקרא דשארה כסותה ועונתה קאי רק על חיוב כסות בלבד, למד חיוב מזונות מקל וחומר מכסות, וחיוב תשמיש מקל וחומר מכסות ומזונות, ומה דברים שלא נישאת עליהם לכתחילה אין רשאי למנוע ממנה, דברים שנישאת עליהם לכתחילה אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה, עיין שם. אם כן מפורש שרק בשביל תשמיש נישאת האשה. ואם כן פשוט וברור שאם אינו ראוי לתשמיש הוא מום היותר גדול לענין מה שנישאת האשה לו, דהא חסר בו העיקר שנישאת בשבילו, ואין צורך כלל להביא ראיות על זה".

ב, ה – שיעבוד בני הזוג לאישות

נדרים טו, ב: "האומר לאשה: קונם שאני משמשך – הרי זה בבל יחל דברו (אם משמש עמה, רש"י). והא משתעבד לה מדאורייתא, דכתיב (שמות כא, י): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע! באומר הנאת תשמישך עלי, והא לא קא ניחא ליה בתשמיש (ויכול לאסור הנאתה עליו והוי נדר, רש"י), דאמר רב כהנא: תשמישי עליך – כופין אותה ומשמשתו, דשעבודי משעבדת ליה (אשה האומרת קונם הנאת תשמישי עליך – כופהּ ומשמשתו, דלאו כל כמינה לאסור נפשה עליו, דהיא משועבדת לו להנאתו, רש"י), הנאת תשמישך עלי – אסור, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו".

כלומר, שני בני הזוג משועבדים זה לזה לתשמיש המיטה, ולכן כשאחד מבני הזוג נדר שהשני לא יוכל ליהנות ממנו בתשמיש – הנדר לא חל, שהרי הם משועבדים. אבל אם אחד מהם אסר על עצמו הנאה מהשני, אין השני יכול לכוף אותו ליהנות מדבר שאסור לו, וממילא הנדר חל.

והסביר הרשב"א (נדרים שם) שהשעבוד של בני הזוג זה לזה אינו רק בגלל מצוות עונה, אלא החיבור ביניהם הוא יסוד הנישואין ולשם כך התחתנו, ועל כן משועבדים זה לזה: "ואמר רב כהנא, תשמישי עליך כופים אותה ומשמשתו, שעבודי משעבדא ליה. והוא הדין לאומר לאשתו הנאת תשמישי עליך, שכופים אותו ומשמשה דשעבודי משעבד לה, והרי זה כאוסר עליה מה שהוא שלה. ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר, אלא משום דנשתעבדו זה לזה לכך, שעל ידי כך עמדו ונשאו. והיינו נמי דכי אמרינן באומר הנאת תשמישך עלי לא אקשינן עליה וכי מצות ליהנות ניתנו, כדאקשי רבא גבי הנאת סוכה עלי, משום דהתם אין אדם משועבד לסוכה אלא מחמת קיום המצוה בלבד ומצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הכא מלבד מה שהוא מצווה לעונה, יש עליו שעבוד. ועוד תדע לך, שהרי האשה אינה מצווה בעונה ואפילו הכי באוסרת הנאתה על בעלה לא חייל נדרה כלל, ואינה צריכה להפר מהאי טעמא דשעבודי משעבדי ליה".

וכ"כ הרמב"ם הל' נדרים יב, ט: "האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך – אינו צריך להפר, הא למה זה דומה? לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות. וכן הוא שאומר לה הנאת תשמישי אסורה עליך – לא אמר כלום, מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה, כמו שבארנו בהלכות אישות (יב, ב). אבל אם אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי – צריך להפר, ואם לא הפר הרי זה אסור לשמשה, שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו".

האריכו ראשונים ואחרונים בגדרי השעבוד של בני הזוג, אבל הכלל בזה שעונה ואישות הם יסודות הנישואין, ועל דעת זה מתחתנים, הן האיש והן האשה.

ב, ו – התנה על מצוות עונה

כתב בשו"ע אה"ע לח, ה, שהמקדש אשה בתנאי שלא יתחייב במצוות עונה – תנאו בטל: "התנה בשעת הקדושין שלא יהא לה שאר וכסות, תנאו קיים, ואינו מתחייב לה בהם. אבל אם התנה שלא יתחייב בעונה, תנאו בטל, וחייב בה. הגה: כל המתנה על מה שכתוב בתורה, ואינו ממון, תנאו בטל".

ביאר הפרישה שם יג: "ואין להקשות מאי שנא מאומר הרי זה קידושין על מנת שתאכלי חלב או חזיר, דאמרינן דהיא מקודשת (ע' גיטין פד, ב), דשאני התם כדקאמר טעמא, דאפשר לה שתאכל ותלקה לשעה, מה שאין כן במחילת עונה שעיקר אישות היא, ואם היא אסורה עליו לעולם, במאי תהיה מקודשת". עיין עוד קונ"א לבעל ההפלאה הל' קידושין לח, יב.

ב, ז – כל הדברים המשמחים כלולים במצוות עונה

כתב שו"ת מהר"ם מלובלין נג, 'ומעתה': "וגם היכא שהכלה איננה טהורה בשעת חופתה, ולא כלו ימי ספירתה עד אחר שעברו ימי שמחת הנישואין ונזדמנה טבילתה בליל שבת, היה נראה להתיר לה לטבול בליל שבת אע"ג דאין בועל בעילת מצוה עד אחר השבת, משום דאין הבעילה בלבד היא המצוה אלא כל מיני קריבות שאדם משמח בהם את אשתו הוי מצוה, דהא כל מיני קריבות הוויין לה שמחה". והובא להלכה בש"ך יו"ד סי' קצז, ג; תורת השלמים שם ו.

ב, ח – ביטול מצוות עונה

כתב הרמב"ם הל' אישות יד, ז: "אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה, ואם מנע כדי לצערה – עבר בלא תעשה שבתורה, שנאמר (שמות כא, י): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". וכ"כ שו"ע אה"ע עו, יא. עוד כתב הרמב"ם בספר המצוות ל"ת רסב: "הזהיר קונה אמה העבריה מענות אותה אם נשאה. רצוני באמרי מענות אותה, שיחסור אותה מזונה או כסותה, או ימנע ממנה עונתה על צד העינוי וההכאבה. והוא אמרו יתעלה (שם): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וזאת האזהרה בעצמה תכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה בדבר מאלו השלושה דברים, על צד ההכאבה והצער".

ובשו"ת המבי"ט ג, קלא, אחרי שהביא את הרמב"ם, דייק שאם מבטל מצוות עונה מסיבות אחרות, ולא כדי לצערה – אינו עובר על איסור: "נראה שאם לא לצערה, אלא מפני עסקיו – לא עבר". וכ"כ למעשה בשו"ת עמודי אש (כ, קונטרס בית הנשים כא), שאם לא כיוון לצערה, לא עבר על איסור.

ומרן הרב קוק (תחומין א, עמ' 9-10) כתב שאם לא התכוון לצערה, עובר על איסור דרבנן.

אמנם בשו"ת מהר"ם אלשיך נ, כתב שלכולי עלמא עובר על לאו וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע גם אם אינו מתכוון לצערה: "אין כוונת הרמב"ם לומר שאם ימנע אדם עצמו מתשמיש יותר מזמן הראוי לו, והיא מצטערת ומוחה בדבר, והוא אינו מכוין לצעוריה אלא לשמור הבריאות וכיוצא בזה, שלא יעבור הלאו מאחר שאינו מכווין לצערה. דהא כיון שהיא מצטערת והוא אינו חולה או אנוס עובר לאו הוא. אלא דעתו הוא על הסתם, שהיא אינה מוחה בדבר או כתב כן לאפוקי מאי דכתב אח"כ ואם חלה או תשש כחו כו', אבל לעולם דבבריא והיא מצטערת ומוחה כי נידון דידן והוא מונע עונתה, ודאי שעובר הוא בלי ספק, ואין שבועתו שנשבע לקיים מאמר הברורים חלה לבטל שבועת התורה בסיני שלא יגרע שארה כסותה ועונתה" (אמנם אם הוא חולה או אנוס – אינו עובר על איסור). עיין עוד משפטי שמואל סי' כב, עמ' קנח-קנט.

ב, ט – ביטול מצוות עונה מחמת חומרא

בשו"ת חתם סופר יו"ד קמט, הסתפק לגבי אשת חבר שראתה מראה מסופק, ושאלה לחכם והתיר, האם מותר לבעלה להחמיר על עצמו, או "דלמא לאו כל כמיניה להחמיר על עצמו להפקיע שיעבודו דנשתעבד לאשתו בעונה האמורה בתורה, והיא תשוב אמרי' אנא אמרי דאתרא קסמיכנא, ולא בעינא לאחמורא אנפשי טפי". ואחרי בירור ארוך בדין שינוי מקצוע והחפץ להיות תלמיד חכם, הסיק: "ומעתה נבוא לנידון דידן נמי, כיון שכן דרכן של פרושים שבישראל להיזהר מדבר שהורה בו חכם, נהי דבעת הנישואין לא היה מתנהג עדיין בפרישות, רק כשארי תלמידי חכמים, לא מצי למטען לא קבלית עלאי שתהיה חסיד ופרוש, אלא אמרינן כיון שנישאת לבחור רגיל הוא זה שעתיד להיות פרוש וחסיד, וזקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין וכו', וכשם שאמרו אשרי לנשותיהן של אלדד ומידד שזכו לנבואה, הוא הדין כל מדרגת מעלת עבודת השם – שמחה היא לאשתו, וכשצווחת אמרי' השתא הוא דאתרעי, ומעולם לא נשתעבד לה, זה הנלע"ד". והובא בפתחי תשובה עו, ד.

מרן הרב קוק (תחומין א, עמ' 9-10), כתב שמכיוון שאינו עובר על איסור תורה של וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע (שמות כא, י) אלא אם מכוון לצערה, אדם שרוצה לקיים מידת חסידות ולהחמיר על עצמו עובר על איסור דרבנן משום שאינו מכוון לצער את אשתו, לכן כל זמן שאינו יודע שהיא מקפדת – הרי זה ככל ספק מדרבנן ולקולא. אבל סייג שמתי שאין סרך מצווה (כשאין לחומרא יסוד בהלכה), יש לומר שהיא מקפדת.

ואם ידוע שהיא מקפידה, כתב מרן הרב קוק: "בידוע מקפדת, קשה להחמיר חומרא שהיא קולא, שעל כל פנים איסור דרבנן איכא (כשמבטל עונה שלא כדי לצערה) ומניעת שלום בית, ומצינו שהתירו מפני השלום לאכול פת פלטר למי שאינו רגיל בזה, שהוא ודאי דבר שהורה בה חכם, וחכמים רבים, בשביל כבוד אורח, דהיינו נמי דרכי שלום, וראוי להתיר בכהאי גוונא מפני שלום בית במקום קפידא, אלא אם יש באמת איזה ספק בדין לעצמו לפי עיונו. אבל כשאין הדבר כי אם מידת חסידות מפני ההוראה לבדה כפי הנראה דאי אפשר לדחות יסוד גדול השלום מפני זה. ומפני שאני כותב בנחיצה רבה איני מחליט דבר זה למעשה עדיין, אע"פ שהוא ברור לע"ד, וממילא… אם האשה מקפדת – הבעל אינו יכול לדעתי להחמיר משום מידת חסידות".


  1. . בנשמת אדם קמז, א, נשאל אם מותר לישון מחוץ לסוכה כשחל ליל טבילה באחד מלילי סוכות. והשיב שאם הוא מצטער מותר מדין מצטער שפטור מן הסוכה (סוכה כו, א). אבל אם אינו מצטער ורק אשתו מצטערת, אינו חייב לפקוד את אשתו, שהואיל והוא חייב בסוכה לא חל עליו הלאו של וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, ולא מצינו מצוות עשה של עונה. והוסיף: "הן אמת שמדברי הסמ"ק סימן רפ"ה כתב, ומשמע מדבריו להדיא, דעונה היא בכלל מצות וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ, אבל כל הפוסקים כתבו דדוקא בשנה ראשונה הוי מצות עשה דוְשִׂמַּח, ולפי זה כיון דיש עליו חיוב סוכה אין כאן מצות עונה כלל. ואם כן אם אינו מצטער, אף שהאשה מצטערת, יש לומר דחייב בסוכה. ואמנם אם נאמר דמותר לבעול חוץ לסוכה, וא"כ יש לומר שפיר דחל עליו לקיים עונה אם מתאוה לו, וכל שכן בליל טבילה, דהא אין לו שום טעם לפטור עצמו מזה, וכיון שכבר שכב אין צריך לטרוח לעלות, וצ"ע".

    אמנם לפי מה שלמדנו, דעת הסמ"ק היא לא דעה יחידה, והרבה ראשונים הגדירו מצוות עונה כמצוות עשה. ועיין בפניני הלכה סוכות ג, יא, 16, שלמעשה נפסק בבכורי יעקב ומ"ב תרלט, יח, שבלילות של מצוות עונה, אם אי אפשר לקיים המצווה בסוכה, אין לבטל את עונתו, ויש לקיים את המצווה בבית.

פורסם בקטגוריה פרק א - מצוות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן