א – עיקר מצוות עונה – שיא השמחה

א, א – שמחת עונה

מצוות עונה היא החיוב של האדם לשמח את אשתו ולגרום לה הנאה, ומקורות רבים לכך:

פסחים עב, ב: "אמר רבא: חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה (לשמח את אשתו – אפילו שלא בשעת עונתה, אם רואה שמתאוית לו, רש"י)".

כלה רבתי ב, יא: "מה יעשה אדם ויהיה לו בנים? ר' אליעזר אומר: יפזר מעותיו לעניים, שנאמר (תהלים קיב, ט): פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד, או יעשה חפצי אשתו. מה הם חפצי אשתו? ר' אליעזר אומר: יפתה אותה בשעת תשמיש, ר' יהודה אומר: ישמחנה בדבר מצוה, שנאמר (קהלת ח, ה): שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם. והרוצה שיהיו לו בנים בעלי חכמה, יפשפש במעשיו. מאי יפתה? אילימא לספר עמה, והא איכא דר' יוחנן בן דהבאי, אלא לאהבה ולחשקה".

בבא בתרא י, ב: "מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? רבי אליעזר אומר: יפזר מעותיו לעניים; רבי יהושע אומר: ישמח אשתו לדבר מצוה"^[1].

א, ב – עיקר המצווה להגיע לשיא התענוג והשמחה

בלימוד הסוגיה, ביאר מו"ר הרב מלמד בהרחבה מדוע מוכרחים לומר שעיקר המצווה להגיע לשיא התענוג, היינו לאורגזמה:

כפי שלמדנו, פירוש מצוות עונה שהאיש ישמח את אשתו, ולא זו בלבד אלא המצווה נקראת 'שמחת עונה' (פסחים עב, ב; ע"ז ה, א), בודאי שאין הכוונה לשמח את אשתו שמחה חלקית, אלא המצווה שיענג אותה עד שתגיע ממש לשיא השמחה, דהיינו לאורגזמה. ואמנם קשה למצוא מקורות שדיברו על כך בפירוש, אבל כך פשוט, שהאיש יספק וימלא את תשוקתה של אשתו (להלן ז, ב), ואין אפשרות לעשות זאת ללא שתגיע לשיא השמחה, וממילא זו עיקר המצווה. שכן בשעה שהאשה מתחילה להתענג, הרצון הטבעי להתענג גובר, וכאשר התענוג מגיע עד קרוב לשיאו, נוצרת בגוף ובנפש השתוקקות עצומה להגיע לשיא ולפורקן שעימו, וכשאינו מגיע – נותר תסכול עמוק. וכאשר זה חוזר וקורה שוב ושוב, נשים רבות יעדיפו לוותר על השמחה והתענוג שבתחילה, כדי להימנע מהדכדוך שאחר ההחמצה.

מעבר לזה, אם לא מדובר על הגעה לשיא התענוג, אי אפשר להבין מדוע טיילים חייבים בעונה כל יום, כאשר מבואר במפורש שהסיבה לכך היא לשמח את נשותיהם שמשתוקקות לכך. וכפי שכתב הראב"ד (שער הקדושה): "כי העונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה הן, שאינו רשאי למעט מהם אלא מדעתה". וכ"כ אוהל מועד (דרך יא, ב): "אין אדם רשאי למעט מהעונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה אלא מדעתה". וכ"כ הטור או"ח רמ. ולא מסתבר שאשה שלא מגיעה לשיא התענוג תשתוקק לבעלה מדי יום ביומו עד שבלא רשות מפורשת שלה, יחשב כמי שביטל מצווה מהתורה, כי לא שימח אותה. ולא זו בלבד, אלא שאפילו אם הבעל ירצה להפסיק להיות טייל ולהתחיל לעבוד כפועל, אינו רשאי לעשות זאת בלא רשות אשתו, מפני שעל דעת כך נישאה לו. ואף שמצבם הכספי ישתפר מאוד, אמרו בכתובות סב, ב: "רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות", כלומר חזקה על האשה שהיא מעדיפה קיום עונה כל יום על שיפור ברמת חייהם. וקשה מאוד להבין מדוע אשה שלא מגיעה לשיא השמחה תעדיף חיבור בכל יום על פני רווחה כלכלית.

כיוצא בזה למדנו בכתובות נא, ב, שחכמים התייחסו לתשוקה של האשה כשיא התענוג, ולכן "אמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, אפילו היא אומרת: הניחו לו, שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו – מותרת, מאי טעמא? יצר אלבשה".^[2]

א, ג – מקורות נוספים שהמצווה לענג עד שיא השמחה

וכך נראה מדברי רבי יעקב עמדין בסידורו (מוסך השבת, הנהגות ליל שבת, חדר המיטות ו, י): "וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו, ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאוה אליו (בקדושה ובטהרת דמיונה כמו כן), וזה יהא ניכר בנשימתה ובעיניה, ואז יאהבו זה לזה ויהיו בניהם פקחים, כי כפי מה שתהיה אהבתם זה לזה בשעת תשמיש כן יהיה פקחות הנער היולד וסכלותו. והטעם הוא לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאווה, והתאווה לא תהיה כי אם מקום הלב, ומקום הלב יחמו הדם וכל האיברים, ולפי רוב תאוותה תהיה חמימותה ויחמו שני הזרעים, זרע האיש וזרע האשה אשר מהם יברא הילוד, ולכן יהיה פקח כי הפקחות הוא מחום הלב ומחדוד המחשבות אשר במוח".

וכך נראה מדברי הרוקח (הל' תשובה יד): "ולאחר טבילתה ישמחנה ויחבקנה וינשקנה ויקדש עצמו מתשמיש המטה, ולא ינבל פיו ולא יראה בה דבר מגונה, אך ישעשע במשמושי' ובכל מיני חיבוק למלאות תאוותו ותאוותה שלא יהרהר באחרת כי אם עליה, כי היא אשת חיקו, ויראה לה חיבות ואהבות".

וכך נראה מגירסתו של רבנו אברהם מן ההר לנדרים צא, ב: "דהוה בדיחא – שהיתה שמחה בו למצוה בכל פעם פניה צהובין". כלומר, הסיפוק היה ניכר על פניה.

א, ד – בעבר והיום

ביאר הרב שככל הנראה בעבר נשים הגיעו לשיא תענוגן יותר בקלות, וגם יכלו להגיע ביתר קלות לשיא התענוג מהחיבור עצמו בלא ליטוף בדגדגן. וזאת על סמך שלוש עובדות שאנו יודעים שהיו שונות בעבר:

א. נשים הרגישו בפתיחת המקור בתחילת הווסת (שו"ע יו"ד קפג, א). כלומר היו מודעות יותר לגופן, ואולי זה מאפשר גם יכולת להקשיב יותר לתחושות ולהיענות לתשמיש.

ב. אנשים ישנו בעבר יותר שעות ביממה, שכן באופן כללי הלילה הוקדש לשינה. כלומר מעט לאחר שהחשיך אכלו, כמבואר בברכות ב, ב, ומיד לאחר מכן הלכו לישון עד סמוך להנץ החמה. ותלמידי חכמים נידדו שינה מעיניהם כדי לעסוק בתורה. וכיוון שישנו הרבה, באשמורת השלישית כבר יכלו בקלות להתעורר, ואשה מספרת עם בעלה (ברכות ג, א). ועל פי זה מובנים דברי הרמב"ם (דעות ד, ד) שדי לאדם בשמונה שעות, שמלשונו משמע שהתכוון שימעטו בשינה, ואילו כיום נדמה שהרחיב בשעות השינה, אלא שבזמנו היו רגילים לישון יותר שעות.

ג. המתח המלווה כיום את החיים גדול בהרבה, הן מפני שנשים רבות יוצאות לעבוד, והן מפני כלי התקשורת האישיים והציבוריים.

ואולי גם בעקבות חורבן בית המקדש נשתנה המצב לרעה, "דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר (משלי ט, יז): מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (סנהדרין עה, א). עוד אמרו (ב"ב ס, ב): "תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה; ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה: לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

א, ה – אשה מזרעת

עוד אפשר ללמוד מגמ' נדה לא, א-ב, שהאורגזמה היא ההזרעה של האשה, כדרך שזו ההזרעה של האיש. "אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחילה – יולדת נקבה, שנאמר (ויקרא יב, ב): אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר. תנו רבנן, בראשונה היו אומרים: אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחלה – יולדת נקבה, ולא פירשו חכמים את הדבר, עד שבא רבי צדוק ופירשו: אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ (בראשית מו, טו) – תלה הזכרים בנקבות, ונקבות בזכרים, וַיִּהְיוּ בְנֵי אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבֹּרֵי חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים (דהי"א ח, מ), וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים? אלא, שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה שיהו בניהם זכרים – מעלה עליהן הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים. והיינו דאמר רב קטינא: יכולני לעשות כל בני זכרים. אמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים – יבעול וישנה".

מרש"י משמע שהזרעת האשה היינו הגעתה לשיא השמחה: "יבעול וישנה – שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת, ונהי נמי דתזריע אחריו – תקדום הזרעתה בבעילה שניה". וכ"כ רש"י עירובין ק, ב: "יבעול וישנה – שמחמת ביאה ראשונה נתאוה האשה והולבשה תאוה,^[3] וכשבא ביאה שניה היא מזרעת תחילה, והיכא דהיא מזרעת תחילה – יולדת זכר".

וכ"כ אבודרהם (ברכות השחר): "אמר רבא הרוצה לעשות כל בניו זכרים – יבעול וישנה, פי' שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת תחלה". וכ"כ אוהל מועד (דרך יא, נתיב ב): "והזהיר לשהות על הבטן כדי שתהנה האשה ותזריע תחילה יהיה שכרו שתלד בנים זכרים". וכ"כ הלבוש או"ח רמ, ט: "אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאוותה ותזריע תחלה ותלד זכר". וכן עולה משו"ת תורה לשמה תקד. ^[4]

א, ו – הסברים שונים להזרעת האשה

אמנם ממקורות אחרים משמע שיש עוד שני פירושים להזרעת האשה:

א' סוג של ביוץ. ב' דם שמגיע מהרחם.

סוטה כה, ב: "אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת – בעקרה וזקינה, אבל איילונית – דברי הכל לא שותה ולא נוטלת כתובתה, שנאמר (במדבר ה, כח): וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע, מי שדרכה להזריע, יצאה זו שאין דרכה להזריע". ומשמע שמדובר על סוג של ביוץ, כלומר מנגנון שמאפשר הריון. אמנם אפשר להסביר, שאולי הכוונה שאשה איילונית, בנוסף לשינויים שיש בגופה משאר הנשים, גם אינה מגיעה לתענוג בחיבור, וזה מצביע על חסרון של הורמונים מסוימים, חסרון שפגע בהתפתחותה וביכולתה להוליד.

מהרמב"ן (ויקרא יב, ב) משמע שההזרעה היא הוצאת דם מהרחם: "אבל אמרם 'מזרעת', על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר, כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש, ולשניהם יקראו זרע. וכך אמרו (נדה לא, א): שלושה שותפין יש בו באדם, איש מזריע לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין, אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין. וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא".

וכ"כ רבנו בחיי (ויקרא יב, ב): "ומן המלה הזאת דרשו רז"ל (ברכות ס, א; נדה לא, א): אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה. והכוונה בלשון 'מזרעת' על זרע הנקבה שהוא דם הנדות כי האשה אין לה זרע, אבל הדם שלה שברחם הוא הזרע שלה והוא הנקרא אודם, וזרע הזכר הוא הנקרא לובן והאודם והלובן כל אחד מהם נקרא זרע, וכן אמרו רז"ל בסוף פרק המפלת (נדה שם): שלושה שותפין יש בו באדם, הקדוש ברוך הוא אביו ואמו, אביו מזריע לובן שממנו מוח וגידין ועצמות וצפרנים ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראית העין ושמיעת האזן ודיבור שפתים והילוך רגלים ודעה ובינה והשכל". וכ"כ חזו"א יו"ד קד, ג.

א, ז – הסבר פיזיולוגי לגבי אשה מזרעת והביוץ

על פי הידוע לנו, ניתן להסביר שמדובר על הביוץ, שהואיל ותאי הזרע הזכריים מהירים ואינם שורדים זמן ארוך, ולעומתם תאי הזרע הנקביים איטיים ושורדים זמן ארוך, כאשר הביוץ מתרחש ביממה שלפני החיבור, אזי תאי הזרע הזכריים מצליחים להספיק להגיע לביצית לפני כליונה, והיא יולדת זכר. וכאשר החיבור נעשה לפני הביוץ, הרי שתאי הזרע הזכריים מתכלים עד שהביצית מגיעה למקומה, והעיבור נעשה מתא זרע נקבי ששרד. אמנם יש גם מחקרים שמצביעים על כך שאין הבדל בין תאי הזרע הזכריים לנקביים, אבל כך שמענו מרופאים, ואף מאנשים רבים שהצליחו באופן זה להשלים את מצוות 'פרו ורבו'.

א, ח – הטעם שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר

לפי הפירוש שהזרעת האשה היינו הגעתה לשיא השמחה, ניתנו כמה טעמים נפשיים ורוחניים לכך שאם הקדימה להזריע תלד זכר.

כתב רבינו בחיי (ויקרא יב, ב): "ועל דרך חכמת הטבע אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, כי כשהאשה משתוקקת לבעלה ומתחממת בחשקו, כל רצונה ומחשבתה עליו ומציירת צורתו בלבה, ומתוך אותו חשק ממהרת ומזרעת תחילה, ובכח אותה המחשבה המצויירת בלבה תלד זכר שכנגד לבה ועיניה. וזהו ענין המקלות ליעקב אבינו (בראשית ל, לז), שהיה עושה בהן ציורין, והצאן כשהיו מתחממות היו מתעברות דוגמת אותן הצורות שהיו רואות בשעת תשמיש, ונשתוו בזה זכרים ונקבות. והוא הדין במין האדם, וכל שכן הוא, שהרי אם במין הבהמי יש לו כח בציור המחשבה, על אחת כמה וכמה במין השכלי, וכבר הזכרתי זה בענין המקלות. ומי שהוא יכול לכבוש את יצרו ומשהה את עצמו כדי שתזרע היא תחילה – קבל שכרו כי היא יולדת זכר מן הטעם הזה, וזהו שדרשו רז"ל (נדה עא, א) בפסוק (תהלים קכז, ג): הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן, אלו המשהין את עצמם על הבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחילה ויולדות זכר, וזהו שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן".

[2]. אפשר אולי לומר שחכמים דייקו שה'סוף' ברצון, ומשמע שמדובר על שיא התענוג. וכך נראה גם מהירושלמי (סוטה פ"ד ה"ד) לגבי תחילתה באונס וסופה ברצון: "כהדא איתתא אתת לגביה רבי יוחנן, אמרה ליה: נאנסתי. אמר לה: ולא ערב לך בסוף? אמרה ליה: ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביום הכיפורים שמא אינו רע לו ובסוף אינו ערב לו? וקבלה (והתירה רבי יוחנן לבעלה, פני משה)". (לביאור המעשה, עיין עלי תמר על הירושלמי שם). אמנם העיר הרב יאיר וייץ שהפשט הוא שהסיטואציה שהביאה לביאה היתה באונס, אך משהחלה הביאה – היה זה ברצון מתוך שנהנית. וכמו: תחילתו בפשיעה וסופו באונס, שהכוונה שהרשלנות הביאה למצב שרכושו של האדם הזיק, אך מעשה ההיזק כולו היה באונס. ולפי זה אין ראיה מלשון מהמילה 'סוף'.

[3]. תאווה זו מזכירה את הגמ' בכתובות נא, ב: "יצר אלבשה".

[4]. שם דן רבי יוסף חיים בשאלה של מי שאשתו פלטה זרע שלה לחוץ מתוך חיבוקים עם בעלה, ומשמע שהגיעה לשיא התענוג לפני שהיו יכולים לשמש, מפני שהנר עדיין דלק, והיה אז ליל שבת, והשאלה האם יש בזה הוצאת זרע לבטלה של האשה.

כך גם משמע מהרשב"ץ (מגן אבות ג, א): "וכן מה שאמר טיפה סרוחה, ולא הזכיר גם כן זרע הנקבה, שגם היא מזרעת בשעת תשמיש חלק בהולדה, שהרבה נשים הן מתעברות ולא הזריעו, שאין אותו זרע אלא כעין ריר היוצא מרוב התענוג ואם אינן מתענגות אינן מזריעות והן מתעברות, אבל העובר הוא הנוצר מזרע הזכר והדם המתקבץ בפי הרחם בשעת גמר תשמיש".