ד – התיקון לחטא

תיקונים להוצאת זרע לבטלה

ד, א – תעניות תשובה

כתב הרוקח (הל' תשובה כ): "מי שהשחית זרע בחשק תאותו – יתענה ארבעים יום, וישמור נפשו ולא יראה פני אשה, ולא בבגדיה השטוחין על הכותל, ולא להריח בבשמים אשר עליה, ולא לעמוד במטה שאיש ואשתו שכבו שם והוא כאילו עומד בכריסה של אשה, ומכל ייחוד".

ולעיל (ג, ה) הובאו דברי השל"ה (שער האותיות קדושת הזיווג שמט), שכתב: "והיה הדבר נקל אם לא היה עושה החטא הזה רק פעם אחת, אבל בעוונותינו הרבים מי שהורגל בחטאת נעורים במעשה כעורים, ובא לכלל הוצאת זרע לבטלה, הן מחמת הרהורו בתאוה, או ניאוף בידים ששפשף ידו באברו וכיוצא בזה, ועשה כן הרבה פעמים, והוא צריך לעשות תשובה החמורה הנזכרת לעיל סך פעמים כפי פעמים שעשה העבירה, ואז יכלו שנותיו, והתשובה לא תכלה על הרוב" (עיין תורה לשמה תיב).

בדורות הללו, אין נוהגים כ"כ להרבות בתעניות של תשובה (עיין הרחבות לפניני הלכה ימים נוראים פרק ב, ט, ו-ז), ועל כן הובאו תיקונים נוספים לעוון זה, כפי שיבואר לקמן.

ד, ב – לתקן במה שפגם ולשמח את אשתו

ויקרא רבה כא, ה: "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה (משלי כד, ו). רבי נתן ורב אחא בשם רבי סימון אמר: אם עשית חבילות של עבירות – עשה כנגדן חבילות של מצות. עֵינַיִם רָמוֹת (משלי ו, יז) – וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (דברים ו, ח); לְשׁוֹן שָׁקֶר – וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם (דברים יא, יט); (וְ)יָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי – וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ (דברים ו, ח); לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן – וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה – הוי רץ אחר מילה שהיא בין ברכים; יפיח כזבים עד חמס – וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' (ישעיהו מג, יב); וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים – בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים לד, טו)".

וכ"כ הרב בספר: "התיקון הראשון והעיקרי הוא כמובן תיקון הברית, היינו שיתקשר האיש אל אשתו באהבה גמורה. שאמרו חכמים (ויק"ר כא, ה), באיבר שאדם חטא, בו עליו להוסיף מצוות. היינו שיתאמץ מאוד לשמח את אשתו בכל העונות שהוא חייב בהן, וכשיש התנגשות בין מה שמשמח אותו לבין מה שמשמח את אשתו, ישים את תאוותו בצד וישתדל לשמח את אשתו ככל יכולתו" (וכ"כ בצדקת הצדיק קכד, המובא באות הבאה).

ד, ג – תיקון הברית על ידי מצוות פרו ורבו

כתב ר' צדוק (צדקת הצדיק קכד): "איסור דהוצאת זרע לבטלה הוא בכלל מצוה דפריה ורביה… ולכן על ידי מצות פריה ורביה בכוונה הראויה לשם ה', יוכל גם כן לתקן מה שחטא באיסור זה ולקלוט אותן טיפין לקדושה, כי כל לאו הבא מכלל עשה, העשה הוא תיקון הלאו. וגם בלאו הכי אמרו בויקרא רבה (כא, ה) כי באבר שעשה בו חבילות עבירות – יעשה בו חבילות של מצוות, עיין שם. וכן כאן באותו אבר חבילות מצוות – היינו פריה ורביה ומצות עונה".

וכ"כ הרב בספר: "וכן יהדר במצוות פרו ורבו, להוליד בנים ובנות ככל שכוחו וכוח אשתו מאפשרים להם. ובלבד שלא יתקוטט על זה עם אשתו, שכבר למדנו שהתיקון הראשון הוא לשמח את אשתו ככל יכולתו. אלא שאם יזכה מתוך שמחת עונה להדר במצוות פרו ורבו, יזכה לתיקון גדול. במקום מה שהשחית והמית – ירבה חיים. במקום חטא האנוכיות – יקדיש עצמו לטובת גידול ילדיו וחינוכם לתורה ומצווות".

ד, ד – שמירת הברית היא לא ביטול התשוקה אלא התרוממותה

אפשר היה לתמוה על שני התיקונים הראשונים, שהרי אם חטא ביצר זה – צריך לכובשו לגמרי, ואיך אפשר לומר שהתיקון הוא גילוי היצר ביתר שאת על ידי מצוות עונה ופריה ורביה?

ביאר מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, שכט): "עוצם הקדושה היא הגברת התשוקה האלוהית ואור הרוחני ברצון האדם וטבעו, עד שהחפץ של הקודש והמגמה האלוהית יהיה יותר עמוק בנפש מכל הרצונות הטבעייות. ומי שבא עד למדה העליונה, שהחפץ האלוהי הוא גדול ומכריע בקדושתו גם את הנטייה המינית, זהו צדיק דנטיר ברית. והכרעה זו באה לא בדרך עקירת הטבע הרוחני והגופני, כי אם ברוממות אל התעודה השכלית, המוארה באורה האלוהית".

עוד ביאר מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, שנו) על העלאת הרצון בתיקון הברית: "עיקר תיקון פגם הברית הוא קידוש הרצון והארתו הברורה, עד שהרצון היותר חזק מצד הטבע הגופני, שיש לו שורש בקדושה חזק מאד מפני הופעת החיים שבו, שהוא הרצון של נטיית המין, אור הקדושה שופע בו כל כך עד שהצד הקדוש שבו הוא הרודה בחיים וממשיך את פעולתו והופעתו. והצד של החול, וקל וחומר של הטומאה שבו, הוא בטל לגמרי לצד הקודש, ואז באמת לא יקרב נגע באהלו, ונעשה צדיק משומר מכל מוקש, וכשהרצון עולה במדרגה עליונה של קודש כזאת, אז הוא מתברר גם מכל מדות רעות ומכל מעשים רעים שבעולם, אפילו מהדברים היותר קלים שהאדם דש אותם בעקביו".

ד, ה – התשובה הטהורה מחזירה את האדם אל החיים

עוד כתב מרן הרב קוק (אורות התשובה יד, ל): "דוקא מתוך התשובה האמתית הטהורה צריכים לשוב אל העולם ואל החיים, ובזה משיבים את הקדושה על מכונה וממליכים את השכינה בעולם".

כלומר, התשובה הטהורה מחזירה את האדם לחיים, דהיינו לשמחה עם אשתו, שזה גילוי עצום של חיים, וכמובן להרבות חיים חדשים בעולם, על ידי מצוות פריה ורביה.

ד, ו – לימוד תורה בשקידה כתיקון לפגם הברית מר' צדוק

צדקת הצדיק אות קכג: "ועל ידי לימוד תורה ביגיעה ניתקן עוון דהוצאת זרע לבטלה, כי אמרו ז"ל בנדה (יג, א) דחייב מיתה, ובודאי כל דברי חכמים לרחם על הבריות ולהמשיך טובה וחיים לעולם. וכוונתם במקום שאמרו חיוב עונש על האדם, היינו שבעונש זה מתכפר, כמו שאמרו (סנהדרין מז, ב) בחייבי מיתת בית דין דמיתתם כפרתם. כי ראו שקשה למצוא כפרה [וכמו בעוון זה רחמנא ליצלן], ומצאו לו מקרא מן התורה שמחייב עונש כך. וממילא על כרחך שבעונש זה מתכפר, כי אם לא כן למה ייענש, כנודע, שהעונש הוא כדי להתכפר. ולכך פעמים נגזר על האדם בשביל הוצאת זרע לבטלה שלא יהיה לו בנים וכיוצא, שהוא מארבעה דברים שנקרא מיתה בפרק קמא דעבודה זרה (ה, א), ועל ידי דברי תורה שממית עצמו על דברי תורה, שזה נקרא גם כן מיתה, כדרשת חז"ל (ברכות סג, ב) על פסוק אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט, יד), ואז נתכפר לו בזה גם כן דוגמת מיתה [ולכן אמרו (תמיד לב, א) מה יעשה אדם ויחיה – ימית עצמו]. ודברי תורה נקרא עץ החיים, כמו שאמרו ז"ל (ריש סדר אליהו רבה פרק א), ומיתה נקרא דרך ארץ, כמו שנאמר (מל"א ב, ב): אָנֹכִי הֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, ולכך מיתה הוא דרך להגיע לחיי עולם, שדרך ארץ הוא דרך עץ החיים, כמו שנתבאר לעיל (אות קכא). וכן מי שממית עצמו על דברי תורה – זהו הדרך לעץ החיים, דהיינו דברי תורה, ומתקן בזה מה שפגם בדרך ארץ".

וכ"כ בצדקת הצדיק צז: "תיקון למוציא זרע לבטלה הוא עסק התורה, כמו שאמרו (קידושין ל, ב): בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, ואמרו (סוכה נב, א): הקדוש ברוך הוא קראו רע, והיינו בעוון דדור המבול דהיינו מוציא זרע לבטלה… וכמו שמובא (זוהר בראשית נז, א), ובריש פרק כל היד (נדה יג, א), דנקרא רע זה היצר רע ברא הקדוש ברוך הוא, וכמו שנאמר (מיכה ד, ו): וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי, ולכן ימצא זה גם בחלום, שדבר זה ניכר שאינו מפעולת אדם. ותבלין הוא למתק המאכל, היינו להפך הרע לטוב מאוד, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ט, ז) – זה יצר הרע, שעל ידי דברי תורה נמתק…", עיין שם כל דבריו.

עוד כתב ר' צדוק (שם קו): "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל (גיטין מג, א), והמכשלה דדברי תורה מביאה לידי קרי, רחמנא ליצלן, כמו שכתבתי במקום אחר על פסוק (שמות ב, י): כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ, כמו שנתבאר לעיל (אות עו) מענין דור המבול, וכמו שאמרו (ברכות יד, א): וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע (משלי יט, כג) – המשביע עצמו מדברי תורה וכו', ומינה להיפך. ואחר כך, על ידי זה – (וְ)חֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח (ישעיהו נג, י), כמו שנתבאר לעיל, ועומד על דברי תורה, כמו שנתבאר במקום אחר מענין יוסף שידא". עיין שם המשך דבריו.

ד, ז – עוד על לימוד תורה כתיקון לעוון הוצאת ז"ל

כתב בשו"ת מהרש"ם א, נח: "ואני מצאתי בזוהר רות אות י"ב וז"ל: ואף דעביד עובדין בישין ואוליד בנין בישין בסטרא דמסאבא כד אושיד זרעיה לארעא, אבל בתיובתא שלימתא ואוליף אורייתא כולא – ימחל ליה, עכ"ל. ומזה מוכח דמה שאמר בזוהר פרשת ויחי דלא מועילה תשובה לחטא זה, היינו בלא לימוד התורה. ועיין בראשית חכמה פ"ב משער התשובה מהזה"ק פ' נשא, דבצירוף לימוד תורה מיקרי תשובה עילאה, ע"ש ותבין". (עיין עוד שו"ת מנחת יצחק א, קטו).

עיין לקמן ז, ח, על תועלת הלימוד בשקידה, שבכוחו להסיר הרהורי עבירה.

ד, ח – ללמד תלמידים ולקרב רחוקים

צדקת הצדיק קכו: "מאן דמזכי לחייביא מועיל גם כן לתקן זה. שהוא נקרא לוקח נפשות, וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לט, יד) על פסוק (בראשית יב, ה): וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, שהוא כאילו עשאם, ונפש משיב את הנפש. ¹ ולכן אמר דוד המלך ע"ה באותו מזמור (תהלים נא, טו): אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וגו', רק הקדים (שם יד): הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, כי אי אפשר לחייב לזכות את החייב, ואמרו יבוא טהור ויכפר על הטהור, ואמרו (שבת לב, א): מגלגלין זכות על ידי זכאי. רק צריך מקודם תשובה ורחמים שישיב לו השם יתברך רוח קדושה שבנפש הישראלי, ואז אחר כך לתקן הקודם ולהוציא נפשות עשוקות יוכל על ידי זה דאֲלַמְּדָה וגו'". עיין עוד צדקת הצדיק אות קטז.

ד, ט – צדקה לעני הגון

צדקת הצדיק קכה: "צדקה לעניים גם כן מועיל לתקן עוון הוצאת זרע לבטלה. ובכלל, לכל מה שאמרו ז"ל חייב מיתה – מועיל צדקה, כמו שנאמר (משלי י, ב): וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת, וכמו שאמרו ז"ל פרק קמא דבבא בתרא (יא, א), ולעוון זה ביחוד, דעל ידי שמחיה נפשות, ואמרו ז"ל שם: כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובכלל העולם גם כן אותם נפשות עשוקות מחיים ממש. ובלבד שיהיה לעני הגון, דבלאו הכי אין מועיל, דהוא קצת מעין דוגמא דחטאו, שמשפיע חיים למי שאין ראוי, וכמו שנאמר בירמיה (יח, כג) שקילל לאנשי ענתות: וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם – הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדאיתא סוף פרק קמא דבבא קמא (טז, ב). והיינו כי הם החטיאו לירמיה בהוצאת זרע לבטלה כנודע (עיין חלקת מחוקק אה"ע א, ח)… וקיללם שיכשלו במדה כנגד מדה, דלא רצה לקללם שיכשלו בחטאו, דזה גורם רעה לכל, כנודע בזוהר, מה שאין כן בזה".

ד, י – במה שאדם חטא – בו נמצא תיקונו ביותר

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק מט: "כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר – הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו הדבר נקי ובר לבב. ולכן אמרו בויקרא רבה (כא, ה) שבאבר שבו חטא – בו יעשה מצוות. ואין זה רק תיקון לעבירה הקודמת – מדה כנגד מדה, אבל הוא גם תיקון נפשו בפרט. כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי, אשר בו נתייחדה נפשו בפרט ואין לה חבר, כנודע מאמר הקדמונים על מאמר חז"ל (שבת קיח, ב): אבוך במאי זהיר טפי. ועל כזה אמרו (גיטין מג, א): אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל, שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר לתקן אותו דבר. הלא תראה, אחז חתם התורה, כמו שאמרו בחלק (סנהדרין קג, ב), ובמדרש (בראשית רבה מב, ג) שמנע תינוקות של בית רבן אמר אם אין גדיים וכו', לפי שהוא היה כלי מוכן להוליד חזקיה שהיה מרביץ תורה ביותר, כדאיתא סוף פרק קמא דבבא קמא (יז, א) ופרק ב' דסנהדרין (כ, א), ועד שלא נמצא עם הארץ בימיו, כדאיתא בחלק (שם צד, ב), עיין שם ממש ההיפוך".