ג – שתי הבחינות שבחטא

פורסם בקטגוריה פרק ד - שמירת הברית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

הסברים לחומרת העוון

ג, א – חומר עוון הוצאת ז"ל – מניעת התקרבות לה'

בתקנת השבין (טו, י) ר' צדוק מבאר את מה שאמרו בזוהר ושו"ע שעוון הוצאת זרע לבטלה חמור מכל העבירות: "אפשר מכל עבירות שכיוצא בו קאמרי, שאין עליהם אפילו איסור לאו מפורש, ולא מהחמורות מהם". אמנם הביא שמשמע מהזוהר בפרשת ויחי (ריט, ב) שהוצאת זרע לבטלה חמורה מרצח ממש (עיין לעיל ב, א, לשון הזוהר), והקשה: "אבל הוא דבר שלא ניתן להיאמר, שיהיה איסור זה חמור משפיכת דמים ממש שחייבין עליו מיתה, ובההיא אפילו מלקות ליכא. ורוצח ייהרג ואל יעבור, ובההיא פשיטא דלא אמרינן ייהרג ולא יעבור, ומותר לצורך רפואת גופו".

והוכיח ר' צדוק (טו, יא-יב) ממקומות רבים בזוהר שהחומרה בעוון זה היא מצד הטומאה שבו, שהוא מרחיק את האדם מהשכינה ומהמעלות העליונות: "הנה עם כל תוקף הטומאה שבעוון זה, לא אמרו בזה ענשי גיהנם חמורים ביותר מבשאר עבירות, רק כל חומר שבו בהעדר המעלה דראיית פני שכינה, ומניעת הכניסה למדריגות עליונות… ובפרשת ויקהל (ריד, סוף ע"ב): דלית חובא דקשיא קמיה קוב"ה כהאי וכו', על חובא דא כתיב: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' וגו'. הנה בכאן פירש שקושי חטא זה מכל העבירות הוא קמיה קוב"ה דוקא, דמייתי על זה קרא דבעיני ה', דלא נמצא כן בחטא אחר, וכן בער נאמר: רַע בְּעֵינֵי ה', ובכל הני דוכתי בזוהר הקדוש מייתי גם כן מקרא הנ"ל, וכלפי עיני ה' דייקא, עוון זה חמור ורע יותר מהכל.

ויש לומר לפי זה שפיר, דדוקא הוא נגד כל העבירות כולם בענין הטומאה המרחקת מפני שכינה וכלפי שמיא דוקא, אבל מצד האדם בעולם הזה ואפילו מצד עולם המלאכים, ודאי כל העבירות שהחמירה תורה באזהרתם ובעונשם הם חמורים יותר… אבל חומר עוון זה הוא רק בעיני ה' לבדו, ולענין ההתקרבות לפניו יתברך".

ג, ב – חומרת עוון הוצאת ז"ל – הגאווה והאנוכיות

בספר, הרב הוסיף לבאר עוד צד בחומרת העוון: "חטא זה מבטא את שורש כל הרעות, את שיא התאווה האנוכית שפוגעת באופן העמוק ביותר באמונה בה' ובאהבת הבריות. שכבר למדנו, שהפירוד הוא יסוד הקלקול שבעולם. הוא מתחיל בריחוק שבין הבורא לנבראים ונמשך לפירוד שבין הברואים. ולכן מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא "כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח; ספרא שם), שעל ידה מתקנים את העולם כולו. ורק בין בני הזוג מצוות האהבה והאחדות מתקיימת בשלימות, ותמציתה בחיבור שבמצוות עונה. וזה עניינו של יצר החיים הזה שבין איש לאשה, שעל ידו בני הזוג פורצים את חומת האנוכיות, ומתקשרים זה אל זה באהבת אמת, והשכינה שורה ביניהם, וחיים וברכה נמשכים על ידם ממקור החיים ועד סוף כל הדורות. ומנגד, כאשר אדם משתמש ביצר החיים הזה כדי לספק את תאוותו, הוא משחית את יסוד חייו. במקום שירבה על ידו אהבה בינו לבין אשתו, הוא מאבדו לבטלה בתאווה אנוכית. לכן מהצד הפנימי, חטא זה חמור כל כך, מפני שהוא מבטא את האנוכיות, הגאווה והתאווה של האדם, ומנתק אותו מייעודו הגדול, להתקשר באמונה לה' ולהוסיף אהבה, ברכה וחיים לעולם".

כיוצא בזה כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק קכא) שאיסור השחתת זרע נלמד מדרך ארץ, כלומר מהמידות היסודיות של האנושות: "רק הניחה תורה דבר זה, ללמוד דבר זה ממצוות בני נח, דמוְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב, כד), כמו דמיעטה אשת חברו, הכי נמי כל שלא באשתו. וכל מצוות בני נח הוא מכלל דרך ארץ שקדמו לתורה, וכן דבר זה גם כן מדרך ארץ, דיש לידע מעצמו שאינו מדרך ארץ לעשות כן, וכן הבעלי חיים אין עושים כן, ואין לצאת מישוב העולם".

תשובה על עוון הוצאת זרע לבטלה

ג, ג – תשובה על עוון הוצאת זרע לבטלה מהזוהר

בזוהר בראשית ריט, ב, משמע שאי אפשר לשוב בתשובה על עוון הוצאת זרע לבטלה: "תנן: אמר רבי יהודה לית לך חובא בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי, ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי (אין לך עוון בעולם שאין לו תשובה חוץ מזה, ואין לך חוטאים שלא רואים פני שכינה חוץ מחוטא זה), דכתיב (תהלים ה, ה): לֹא יְגֻרְךָ רָע – כלל".

אמנם בזוהר בראשית סב, א, משמע שתשובה מיוחדת מועילה אף לעוון זה: "תא חזי: כל חטאוי דבר נש, כלהו חבלותא דיליה תליין בתשובה. וחטאה דאושיד זרעא על ארעא ומחבלא ארחיה ואפיק זרעא על ארעא מחביל ליה ומחביל ארעא (כל חטאי האדם וכל הההשחתה שלו תלויים בתשובה. והחוטא ששופך זרע על הארץ, ומשחית דרכו ומוציא זרע על הארץ, משחית את עצמו ומשחית הארץ), ועליה כתיב (ירמיהו ב, כב): נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי, וכתיב ביה (תהלים ה, ה): כִּי לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע – בר בתשובה סגי (חוץ מתשובה גדולה)". 1

ודנו המפרשים והפוסקים איך יתכן שלא תועיל תשובה לעוון זה, שהרי אין דבר העומד בפני התשובה. ואף מהזוהר עולה שמועילה תשובה גדולה. סברות רבות נאמרו להסביר את הזוהר, כמבואר בסעיפים הבאים.

ג, ד – תשובת עוון זה קשה

בראשית חכמה (שער הקדושה פרק יז), כתב: "ונראה לי לתרץ שהכוונה הוא שאין הדבר תלוי בתשובה תתאה כשאר הפוגמים, שתחילתם בשובם הוא בתשובה תתאה, דהיינו בסור מרע, מיד הם מקובלים… והטעם, מפני שהחטא הזה הוא בצדיק ובשכינה כאחד כדפרשנו, ולכן כיוון שהשכינה קָטֵגוֹרוֹ אינו מקבלו בתשובה… וכן כתב החכם כבוד הרב רבי יהודה חלגואה ע"ה בספר צפנת פענח, שהכוונה באמרו שאין לו תשובה, פירוש – שתשובתו קשה עד מאד, ואין מספיקין בידו לעשות תשובה, מפני שצריך סיגופים הרבה וילאה בעל תשובה ולא יעשה מה שראוי לעשות, זהו שאין לו תשובה".

ועוד הוסיף: "ועתה יתורץ זה באופן אחר, כי כל תשובה צריך התשובה באבר שבו חטא, אבל החטא בברית אינו תלוי בתשובת הברית לבדה כמו לישא אשה, אבל צריך תשובה תקיפא כאילו פגם כל איבריו כדפרשנו… הכלל: שאין לך דבר שלא יתוקן בתשובה, ומה שפרשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה הוא שתשובתו קשה, ואף זה מכלל קושי התשובה, שמראים לו שאינו תלוי בתשובה, ואין לך דבר שעומד בפני התשובה" (ועיין כל דבריו שם שהאריך בזה).

אולם ר' צדוק בתקנת השבין (טו, כ) הקשה על הראשית חכמה: "וכל זה אינו מספיק ליישב גוף הדבר שהחמירו בתשובת עוון זה כל כך, והוא נגד ארבעה חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש (יומא פו, א), דכפי מה שכתבתי, לפי דעתי אין צריך לכפרת עוון זה סיגופים וייסורים ממרקים כלל, ואין בו חומר לכל היותר משאר מצוות לא תעשה לעניין כפרה".

ג, ה – ריבוי והרגל בעוון זה מכבידים על סדרי התשובה

השל"ה (שער האותיות, קדושת הזווג שמט) הסביר: "והנה נודע, שלכל עבירה יש ארבע תשובות שסידר הרוקח (הלכות תשובה ב-ז), תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת המשקל, תשובת הכתוב. ואם יש עונש מיתה, צריך לעשות לו סיגופים השווים למיתה. והמוציא זרע לבטלה – חייב מיתה (נדה יג, א). וכבר סידרו הרוקח והאלוהי האריז"ל סדר התשובה לחטא זה. ואלו ואלו דברי אלוהים חיים, כי תשובה מועיל לתקן הפגם שפגם, למשל בעולם העשייה או היצירה. ואם רצה לתקן ביותר, אזי צריך תשובה ביותר, וכולי האי ואולי. ואמנם שיתקן במה שסר מטוב ונעשה רע, כי נעשה רע בעיני ה', בודאי צריך כהנה וכהנה. והיה הדבר נקל אם לא היה עושה החטא הזה רק פעם אחת, אבל בעוונותינו הרבים מי שהורגל בחטאת נעורים במעשה כעורים, ובא לכלל הוצאת זרע לבטלה, הן מחמת הרהורו בתאוה, או ניאוף בידים ששפשף ידו באברו וכיוצא בזה, ועשה כן הרבה פעמים, והוא צריך לעשות תשובה החמורה הנזכרת לעיל סך פעמים כפי פעמים שעשה העבירה, ואז יכלו שנותיו, והתשובה לא תכלה על הרוב.

וזהו שרמז בזהר (ח"א סב, א; ריט, ב) שאין לעוון זה תשובה, מחמת שהעושה כן הוא מלובש בתאוה הרעה הזו, ועושה כמה פעמים בלי ערך, כי אין מונע לו כמו שיש לו מונעים בעבירה אחרת הנגמרת על ידי אחר, כגון הבא על הערוה, שאם היא לא תרצה, אז הוא לא יחטא, וגם לפעמים מניח בשביל מורא בני אדם. מה שאין כן בהוצאת זרע לבטלה, בעונותינו הרבים, העבירה היא בידו לעשות בהסתר בכל אימת שרוצה, על כן שגור בה. ואם כן בהתחרטו אחר כך, אף שעושה תשובה, אין התשובה נגמרת לרוב פעמים שמחויב לעשות תשובה זו. על זה ידוו כל הדויים, ויתפלש באפר, ויבכה ויצעק, ויעשה כרבי אלעזר בן דורדיא ששם ראשו בין ארכבותיו וכו', כדאיתא במסכת עבודה זרה (יז, א)".

גם את הסברו של השל"ה דחה ר' צדוק בתקנת השבין (טו, כ): "וזה ודאי אין מספיק, אפילו נודה לגוף צורך הסיגופים לקבלת תשובתו, מכל מקום דברי הזוהר מבואר דמדברים מגוף חטא זה בעצמותו, ולא מצד ריבוי הפעמים, שזה אפשר גם בחטאים אחרים שהורגל כמה פעמים. וכן בחטא זה ששב וניחם מיד אחר פעם הראשון ולא חטא יותר, ובזוהר הקדוש לא חילקו בין פעם אחד להרבה, ואין נראה כלל דאתי מכח ריבוי החטאים".

ג, ו – הסבר רבי צדוק הכהן מלובלין

תקנת השבין (טו, לח): "ועל כל פנים כפי מה שהבינו כולם דדברי הזוהר דאין לו תשובה, היינו לגוף מחילת העוון והכפרה, ודאי הוא דבר תמוה וזר, וכל מה שכתבו בזה הם דברים דחוקים ורחוקים. וכל שכן כפי פשטות הלשון דאין לו תשובה כלל, דזה ודאי דבר שאי אפשר, דהרי איסור אשת איש ודאי חמור מיניה, וכמבואר גם כן בספר חסידים המובא בחלקת מחוקק ובית שמואל ונזכר לעיל. ומעשה דוד בבת שבע שהיה באשת איש, אמרו (ע"ז ד, ב) שלא היה ראוי לכך אלא להורות תשובה שאם חטא יחיד וכו', עיין שם. הרי דגם לאשת איש החמור מהני תשובה, וכל שכן לזה. אבל כפי מה שכתבתי לעיל בתשובה שסידרו רוקח והאר"י, דאינם לעכב הכפרה רק לדורון, וכל אחד כפי מדריגתו כנ"ל, נראה לי פשוט דגם הזוהר כוונתו לעניין הריצוי דדורון, שיתרצה לגמרי לעלות וליראות פני ה' במדריגות עליונות כצדיק גמור שומר הברית שלא חטא מעולם.

ובכל העבירות הוא כן, דבתשובה גמורה מאהבה זדונות נעשו כזכויות ועליהם חיה יחיה, והיינו אחר התשובה הראויה והבאת הדורון אח"כ – חוזר להיות מקורב ובן בית כבתחילה בעוז יותר, מאחר שגם העבירות עולים לחשבון מצוות. ועל זה אמרו בזוהר, דבעבירה זו לא מהני תשובה להיות כזכויות וכמקדם לגמרי, אפילו אחר כל הדורונות. והרוקח והאר"י דיברו כפי מדרגתם מהני תשובת כל אחד לאותה מדריגה שהשיג שיועיל. ומעלת רבי שמעון בר יוחאי בהשגתו ומה שגילה לחבריא שלו גבוהה מכולם, כידוע מזוהר הקדוש מה שאמר על עצמו, וכן על כל בני דורו שאמר שלא יהיה כדרא דא ושלא יתגלה עוד כן עד ביאת המשיח. וכפי השגת מדרגתם אמרו שבחטא זה אין תשובה מועיל, שיוכל להגיע למדרגה גבוהה כזו שאין יכול להגיע לזה אלא צדיק גמור שומר הברית שלא פגם מעולם כלל". 1

ג, ז – להלכה מועילה תשובה גם לעוון זה

רבי יעקב עמדין (מטפחת ספרים א, דף כ) כתב שאמנם לפי פשט דברי הזוהר אין אפשרות לחזור בתשובה, אולם לא קיימא לן כזוהר.

וכ"כ אגרות משה (או"ח ד, קטז), והוסיף שגם תיקוני התשובה המוזכרים בספרים אינם מעכבים: "בדבר חטא ניאוף ביד ורגל והוצאת זרע לבטלה, שהרבה פעמים שב וחזר לאולתו, ועתה שב ממש ורוצה לידע סדר תשובה. הנה ממכתבך ניכר שתשובת המשקל הוא עיכוב בתשובה, וח"ו לחשוב זה, כי אדרבה הרבה דברים מעיקרי התשובה כהא דהשבת גזל הקלו בכמה דברים מפני תקנת השבים, עד שבזמן רבי תיקנו שלא יקבלו מהם כלל בהחזירו (ב"ק צד, ב), ולהרמב"ם פ"א מגזילה הי"ג הוא תקנה לדורות, וכל שכן שהוא אסור לומר שתשובת המשקל שהוזכר אפילו ברוקח יהיה עיכוב לתשובה, דהיה זה מניעה לשבים שעל הרבה דברים מהם אי אפשר לקיים כלל תשובת המשקל שנאמר שם. ומי לנו גדול מאלישע בן אבויה שהיה מתנאים הגדולים, רבו של רבי מאיר ומהנכנסים לפרדס, שבשביל הבת קול דאמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר (חגיגה טו, א) לא חזר בו, ולכן ברור שהרוקח לא כתב זה אלא לצנועין ותלמידי חכמים גדולים שיודעין שאין זה עיכוב בתשובה כלל, אלא לאלו הרוצים להחמיר על עצמן למרק חטאם ושמין עצמן שלא ימנעו מתשובה בשביל זה, וכשיראו שקשה עליהם יפסקו מזה. וגם ברור שהוא דוקא כשלא יפסידו בשביל זה מלימודם ומקיום מצות המצוין". 1

ג, ח – הבטחון והשמחה אפילו מהרהורי תשובה

כתב מרן הרב קוק (אורות התשובה ז, ו): "צריכים להעמיק מאד באמונת התשובה, ולהיות בטוח, שבהרהור תשובה לבד גם כן מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחילה. וקל וחומר כשכבר בא ההרהור לידי הסכמה של תשובה, וכשהוא מחובר בתורה וחכמה ויראת שמיים, ומכל שכן כשהתכונה של האהבה האלוקית פועמת בנפשו. וירצה את עצמו, וינחם את נפשו הנהלאה, ויחזקה בכל מיני חיזוקים שבעולם, כי דבר ה' הוא כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם (ישעיהו סו, יג)".

ג, ט – אין מניעה לחזור בתשובה גם מדברים המעכבים את התשובה

עוד כתב מרן הרב קוק (אורות התשובה יד, ג): "כשבאים לשוב בתשובה, צריכים לדעת שאין שום מניעה בדבר. אפילו אותם כ"ד הדברים המעכבים את התשובה (עיין רמב"ם הל' תשובה פרק ד), תכף כשמבקשים ובאים לשוב עליהם – שוב אינם מעכבים. ואין לבטל שום נטייה של תשובה, לא קטנה שבקטנות, מפני שפלותה, לומר שאין הרעיון הקטן ראוי לפי מידתו שהאדם משער את עצמו, ולא את הרעיון היותר גדול, לומר שהוא גבוה מערכו. כי הכל עולה ומצטרף ביחד לקומה שלמה ועולם מלא של תשובה, שהוא יקר גדול וקדום מכל העולמות האחרים".

ג, י – התיקון העמוק לדברים המעכבים את התשובה

עוד כתב מרן הרב קוק (אורות התשובה טו, ח): "כשהאדם שב בתשובה, ואיננו מניח את תשובתו, אע"פ שיש בידו דברים המעכבים את התשובה, שנדמה לו שאינו יכול לשוב עליהם, ומכל מקום הוא אוחז ברעיון התשובה, סוף סוף יבוא גם כן לשוב מאותם הדברים המעכבים את התשובה. ואז תהיה אורת תשובה למפרע גדולה מאד, ומתוך יציאתה מן המצר, מתוך העיכובים הגדולים, תפעל בכח עז וחזק מאד, ותהיה מהמינים הנבחרים של התשובה, החותרים את המחתרת לקבל את תשובתם של בעלי התשובה שאינם ראויים להתקבל, כמנשה וחבריו. וכשם שבמקום שבעלי תשובה עומדים, שם אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כן במקום שבעלי תשובה ששבו – אף על פי שבידם הדברים המעכבים את התשובה – עומדים, אין בעלי תשובה פשוטים יכולים לעמוד שם, שהם נחשבים לגבי אותם בעלי תשובה, שבאו לשוב ובידם הדברים המעכבים את התשובה, כמו צדיקים גמורים לגבי בעלי תשובה".


  1. . מילים אלו: "בר בתשובה סגי" אינן בכל גירסאות הזוהר. בראשית חכמה שער הקדושה פרק יז, כתב שיש נוסחאות: "בר בחילא דתיובתא תקיפא" (חוץ מכוחה של תשובה חזקה).
  2. . יעויין עוד במה שביאר ר' צדוק (צדקת הצדיק קט; קיא), שעוון הוצאת ז"ל מתגבר מאד בימות המשיח, וממילא קשה יותר לשמור את הברית בקדושה.
  3. . לעניין כפרה על החטא הסיק האג"מ: "ודאי שהוא מחלוק הב', דכפרה שבתשובה גמורה מתכפר ביוה"כ. אבל מכל מקום מן הראוי וטוב לתשובה להתוודות בכל לילה קודם שינתו על חטא זה, ולומר בפה מלא איך שמתחרט על מה שחטא ומקבל שלא יחטא יותר כל ימיו. וגם להתענות בשנה ראשונה פעם אחת בשני חודשים, ובשנה שניה פעם אחת בג' חדשים ובשנה שלישית שני פעמים. ואין להחמיר בתעניות אלא תרבה בלימוד התורה, שזהו העצה היותר גדולה שלא להביא לידי הרהור, כדאיתא ברמב"ם בפכ"א מאי"ב הי"ט ובסוף פכ"ב עיין שם".

    ועיין הרחבות לפניני הלכה ימים נוראים פרק ו, י, א-כ, שנתבארה באריכות סוגיית כללי מדרגות הכפרה.

פורסם בקטגוריה פרק ד - שמירת הברית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן