הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד – גדרי קיום חובת המצווה בבן ובת

גדרי קיום חובת המצווה

ד, א – החובה מהתורה – בן ובת

משנה יבמות סא, ב: "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר (בראשית ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם". גמ' שם: "בית שמאי אומרים: שני זכרים. מאי טעמייהו דבית שמאי? ילפינן ממשה, דכתיב (דה"י א כג, טו): בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר (שכיון שהיו לו שני בנים פירש מן האשה, רש"י); ובית הלל? ילפינן מברייתו של עולם (אדם וחוה, רש"י). ובית שמאי לילפי מברייתו של עולם? אין דנין אפשר משאי אפשר (דאי לא איבראי חוה לא הוה נקבה אחריתי, אבל הכא מי שיש לו שני זכרים, נקבות הרבה בעולם, רש"י). ובית הלל נמי לילפו ממשה! אמרי לך: משה מדעתיה הוא דעבד (משום שכינה, ואסור לשאר כל אדם לעשות כן, רש"י); דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום: פירש מן האשה, ושיבר הלוחות, והוסיף יום אחד".

הרי שלבית שמאי צריך שני בנים, ולבית הלל בן ובת. אמנם בירושלמי (יבמות ו, ו) מבואר שגם לבית הלל יוצאים בשני בנים, אלא שהוסיפו שאפשר לצאת גם בבן ובת: "לא יבטל אדם מפירייה ורבייה כו'. בית שמאי אומרים: שני זכרים, שנאמר במשה (דה"י א כג, טו): גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר, בית הלל אומרים: זכר ונקיבה מברייתו של עולם, שנאמר (בראשית ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם. אמר רבי בון: לכן צריכה אפילו זכר ונקבה, דלכן היא מתניתא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל (דאם לא כן אלא דוקא זכר ונקבה קאמרי, אם כן הוי מתניתא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, ואמאי לא חשיב לה בעדויות, פני משה)".

יש ראשונים שכתבו שלכו"ע יוצאים בשני בנים, ולבית הלל אפילו בן ובת, וכדברי הירושלמי. ולדעתם אין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, וכ"כ הרי"ד (פסקי הרי"ד יבמות סא, ב), וההשלמה (יבמות ו, יא. וכן הביא בשמו המאירי). ועיין זוהר במדבר קמח, א.

אמנם רוב הראשונים כתבו שהלכה כבית הלל ויוצאים ידי חובה דוקא בבן ובת. וכ"כ תוספות (יבמות סב, ב, 'וכל'); רמב"ם (אישות טו, ד; פיהמ"ש יבמות ו, ז); רשב"א (סא, ב, 'ובית הלל'; ועיין שו"ת ג, שלט); ריטב"א (סא, ב, 'מתניתין'), בשם גאון; מאירי (סא, ב, 'ב"ש'); ר"א מן ההר (סב, א); ריא"ז (יבמות ו, ג, ב). והרשב"א והריטב"א דייקו זאת מהגמ', וז"ל הריטב"א: "ותדע, דאם איתא דמודים בית הלל בשני זכרים ולרבותא נקט זכר ונקבה, מאי האי דפרכינן להו בגמרא דלילפו ממשה, דהא אינהו מודו במאי דעבד משה, אלא ודאי כדאמרן". וכ"כ קרן אורה יבמות סא, ב. 1

וכ"כ למעשה שו"ע אה"ע א, ה: "כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצוות פריה ורביה".

עיין עוד שו"ת אבני נזר (אה"ע א); יבי"א (ז, אה"ע ב); תבואות שמ"ש (אה"ע יט).

ד, ב – רבי יוחנן (הרב בראל שבח)

מפשט הגמרא בברכות ה, ב, עולה כי לרבי יוחנן היו עשרה בנים ומתו כולם בחייו. וכן עולה מזוהר חדש (קח, ב): "רבי יוחנן הוה דרש: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ וגו' (קהלת יא, ו) – צריך להתעסק בעולם הזה בפריה ורביה בבחרותו ובזקנותו, דלא ישתביק מיניה, אע"פ דאיהו סבא לא יסלק גרמיה. מאי טעמא? כי לא תדע איזה יכשר הזה או זה וגו'. רבי יוחנן קשישו יומוי ותקיפו עינוי מלאסתכלא וחולשא תקיף עלוי (רבי יוחנן היה זקן ובא בימים, וכבדו עיניו מהלסתכל, וחולשה תקפה אותו), קם ואמר: מה אנא לעלמא דאתי, דקא הוי לי בנין ומיתו (מה אני לעולם הבא, שהיו לי בנים ומתו). אמרו ליה: רבינו, מימך אנו שותים (אנו תלמידך שנחשבים כבניך), כמה בנין את שבקת דאתקיפו לך לעלמא דאתי (כמה בנים אתה מניח שיחזקו אותך להגיע לעולם הבא)! לא נח דעתיה. עד שהאיר הקב"ה את עינוי דחד סבא קם ואמר: עליך רבי יוחנן, דאת סבא וחולשא תקיף (וכבר אינך יכול לעסוק בפריה ורביה), עליך ועל רבי חזקיה, דאיהו עקר, אמר קרא (ישעיהו נו, ד-ה): כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וכו' וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת, נח דעתיה דרבי יוחנן, אמר ליה תנוח דעתך כמו שהנחת את דעתי".

אמנם היו לרבי יוחנן בנות, שכן מצינו בקידושין עא, ב: "זעירי הוה קא מישתמיט מיניה דרבי יוחנן, דהוה אמר ליה נסיב ברתי". ובנותיו חיו עד למותו, כפי שעולה מירושלמי קידושין ג, ב: "רבי יוחנן דמיך (שכב על ערש דווי), פקיד לבנתיה דיהוון עבדן כרשב"ל".

אלא שיש מסורת ביד הגאונים שהיה לרבי יוחנן בן נוסף מלבד עשרת הבנים שמתו. כ"כ בתשובת הגאונים הרכבי, סימן תט: "דין גרמא דעשיראה ביר (ברכות ה, ב). אמרו עשרה בנים… ואמרו כי נשאר רב מתנה, והוא בן רבי יוחנן, ושלחו רבי יוחנן אצל שמואל לבבל ללמוד תורה". וכ"כ ר' ניסים גאון על הגמרא בברכות ה, ב: "דין גרמא דעשיראה ביר – פרשו רבינו שרירא ורבינו האיי חמודו ז"ל, רבי יוחנן קבר עשרה בנים זכרים, וכי העשירי שבהן נפל לתוך יורה גדולה שהיתה רותחת ריתוח קשה, וחזק ונמס בשרו ונמק, נטל רבי יוחנן עצם של אצבע קטנה שלו וצררה בסדינו והיה מנחם בה אחרים, ואית דאמרי כי נשאר לו בן אחד ושמו רב מתנה, ושיגרו מארץ ישראל לבבל ללמוד תורה לפני שמואל". וכן עולה מחולין קלז, ב: "כי סליק איסי בר היני אשכחיה לרבי יוחנן דקא מתני ליה לבריה רחלים" (ונראה שזהו הטעם שרש"י שם משנה את פשט הגמרא ומפרש "אשכחיה – רבי יוחנן לאיסי בר היני". עוד ניתן לומר שזה היה קודם שמתו כל בניו).


  1. . יש שרצו לומר שבית שמאי מודים שאפשר לצאת ידי חובה בבן ובת, וכ"כ הרשב"א בשם רש"י (לפי גרסתו), וכ"כ זרע יצחק יבמות שם. אמנם כפי שהוכיחו הרשב"א והריטב"א מהגמרא, לבית שמאי יוצאים בשני בנים דוקא, ולבית הלל בבן ובת דוקא. וכן הוא ברש"י לפי גרסתנו. וכ"כ ערוך לנר יבמות שם.

תפריט