ג – המצווה הכללית והחובה הפרטית

פורסם בקטגוריה פרק ה - פרו ורבו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

המצווה הכללית והחובה הפרטית

ג, א – מקור מצוות פריה ורביה

בכמה מקומות בתורה מצינו שנאמר לפרות ולרבות. אצל אדם הראשון, בראשית א, כח: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". ואצל נח ובניו, בראשית ט, א: "וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". ועוד אצל נח, בראשית ט, ז: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ".

באופן פשוט מה שנאמר לאדם הראשון, והפסוק הראשון מפרשת נח, נאמרו לברכה בלבד, ואילו הציווי של פרו ורבו נלמד מפרק ט פסוק ז. וכן כתבו הרבה ראשונים, כ"כ רש"י (פסוק ז): "לפי פשוטו הראשונה לברכה, וכאן לצווי" (לפי פירוש הרא"ם, ועיין גור אריה למהר"ל), וכ"כ רמב"ן (בראשית ט, ז). וכ"כ תוס' (יבמות סה, ב, 'ולא') שמה שנאמר לאדם הראשון נאמר לברכה ולא למצוה. וכ"כ אבן עזרא (בראשית א, כח), ורד"ק (שם).

ויש אומרים שמה שנאמר לאדם הראשון הוא גם ציווי, וכ"כ בספר החינוך (מצווה א) שהביא את הפסוק מאדם הראשון כמקור לציווי: "יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה, שנאמר (בראשית א, כח): וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ". וכ"כ מלבי"ם (בראשית א, כח), שהפסוק נאמר גם לברכה וגם לציווי: "מצד כח הטבעי אמר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, שברכם שיפרו וירבו ושימלאו את הארץ… וכל זה על הצד שברך אותם אלוהים, אבל מצד שהאדם בעל בחירה ויצדק אצלו הצווי, כתיב: וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים, שאמר להם על צד המצוה פְּרוּ וּרְבוּ, הוא צווי שיעסקו בפריה ורביה ושימלאו את הארץ".

וכ"כ הנצי"ב בהעמק דבר (בראשית א, כח): "וַיְבָרֶךְ, וַיֹּאמֶר – המאמר בא גם לברכה, גם בא לציווי ואזהרה שיעסקו בפריה ורביה כדי שֶׁיְקוּיָּם בהם הברכה, משום הכי כתיב: וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים". וכך עולה מאור החיים א, כח: "וַיֹּאמֶר וגו' – צוה אליו לפרות ולרבות, שהגם שבירך אותם שיהיה מין האנושי קיים, לא מפני זה יתרשלו מלפרות ולרבות". 1

ג, ב – המצווה הכללית – 'לשבת יצרה'

משנה גיטין מא, ב: "מי שחציו עבד וחציו בן חורין – עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל; בית שמאי אומרים: תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם! לישא שפחה אי אפשר – שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר – שכבר חציו עבד, יבטל?! והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ! אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי".

מגילה כז, א: "אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה… תלמוד – שהתלמוד מביא לידי מעשה, אשה נמי – לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה, יח)".

הרב הגדיר בספר שמעבר לחובה הפרטית לפרות ולרבות, שגִדרה להוליד בן ובת (עיין לקמן ד, א), ישנה מצווה כללית לפרות לרבות כדי ליישב את העולם, והיא נלמדת מלָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. וביאר הרב (הערה 2): "מצווה כללית פירושה יסוד ומגמה בתורה, שעדיין אין בה גדרי חיוב, אלא ערך וייעוד, שאדם מצווה להזדהות עימו ולהשתדל לקיימו ככל יכולתו".

וכ"כ רבי יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא כלל יג: "הנה במצוות פריה ורביה נמצאים שני העניינים האלה, דבעצמותה היא מצוה מחויבת מה' יתברך במאמרו פְּרוּ וּרְבוּ, ככל המצוות שנאמרו בלשון חובה, עשו כך וכך, ומצד זה היא אך מצוה מחויבת בינינו לבין המקום לבד. אבל בקרא לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה, יח), גילה הכתוב דתכלית העולם שתהיה מיושבת מבני אדם, ואם כן מזה הכתוב נודע שיש חיוב על כל אדם עבור תיקון העולם לפרות ולרבות".

וכן מובא בספר נחלת אליהו (דושניצר, עמ' רנב) בשם ר"ח מבריסק: "שמעתי מהגר"י נימן בשם מרן הגה"ג רשכבה"ג מבריסק ז"ל שתירץ על קושית התוס' בדף יג, א, ומסכת גיטין גבי חצי עבד וחצי בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכו', והקשו שם בתוס' אמאי נקט קרא דלָשֶׁבֶת יְצָרָהּ ולא נקט קרא דפרו ורבו שכתוב בתורה, אבל קרא דלָשֶׁבֶת יְצָרָהּ הוא מדברי קבלה. עוד הקשו, והא כל משחרר עבדו עובר בעשה, ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך (עיין לעיל א, ב, בדברי התוס'). ותירץ דקושיא אחת מתרצא בחברתה, דלא נקט קרא דפרו ורבו דהויא מצווה פרטית על כל ישראל בפני עצמו, ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. אבל שֶׁבֶת הוי מצווה כללית על כל ישראל שיחזקו את הישוב וקיום העולם, וגם האדון של העבד חייב במצוה זאת, לכן מותר לשחררו משום דאתי עשה דשבת ודחי עשה דלְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ (ויקרא כה, מו)".

וכ"כ הרב זרח ורהפטיג (זריחת השני ב"ב יג, א): "ונראה לי להסביר כי פרו ורבו הוא ציווי המחייב את האדם הפרטי שלא קיים עדיין פריה ורביה, ואחר שהוליד בן ובת, כבר קיים את המצווה, ואינו מחוייב בזה יותר. ואילו לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ זוהי מצווה המחייבת את הפרט ואת הכלל, שעל כל ישראל לדאוג לקיום האומה והעולם, ואע"פ שגם היא גדורה בגדרי החיוב של פרו ורבו, מכל מקום עניינה ותוכנה הוא דאגת הכלל לכך שהיחיד יקיים את המצווה של פריה ורביה, לפיכך נובע מתוכה הדין שמוכרים ס"ת בין של יחיד ובין של ציבור כדי להשיאו אשה. ולכן גם כאן, שהמדובר הוא בכפיית האדון לשחרר את העבד כדי שישא אשה, מסמיכה דין זה על הפסוק דלֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, המחייב את הציבור, ובכלל זה גם את האדון, לדאוג לכך כי עבד זה יוכל לישא אשה".

ג, ג – בכל ילד שנולד מקיימים מצווה מהתורה

מצוות 'לשבת יצרה' מתקיימת בכל ילד שנולד, שהרי בכל ילד שנוסף מגמת התורה של יישוב העולם מתקיימת. וכ"כ הרמב"ן במלחמות ה' (יבמות כ, א, מדפי הרי"ף): "ולעולם הוא מוכר ספר תורה ואפילו יש לו כמה בנים משום לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, והא קא עביד שבת". וכ"כ תוס' (גיטין מא, ב, 'לא'). וכך משמע מר"ש קלוגר (האלף לך שלמה אה"ע ב): "הנה נראה לי להוכיח מן הש"ס דאף אם אשה מצוּוה על שבת, מכל מקום די אם יש לה בן אחד או בת אחת, ואין צריך זכר ונקבה". כלומר, בכל ילד מקיימים מצוות שבת.

וביאר הרב בספר (הערה 2) שמצוות 'לשבת' אינה רק ציווי מדברי הנביאים, אלא בכל ילד שנולד מקיימים מצווה גדולה מהתורה: "על המצווה הכללית וערכה העצום למדנו מיד בסיום פרשת הבריאה ומיד לאחר המבול. וסמכו אותה חכמים על הפסוק בישעיהו (מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, וקראו לזה בקיצור 'לשבת'. אבל אין הכוונה שתוקף המצווה מדברי נביאים בלבד, אלא שהנביא פירש עניינה, שהיא יסוד היסודות, שכל העולם כולו נברא למענה, ובה האדם משתתף עם הקב"ה בקיום העולם בצד הממשי של החיים, כאשר השותפות הרוחנית היא בלימוד התורה".

וכ"כ הרב זילבר (בירור הלכה תליתאה אה"ע א, ח), שאפילו אם יש לו בן ובת מקיים מצווה מהתורה של פריה ורביה בכל ילד נוסף. והביא כמה ראיות: א. במשנה ברכות (טז, א) אמרו שחתן פטור מקריאת שמע משום שעוסק במצווה, ופירש הרמב"ם שעוסק במצוות פרו ורבו; והקשה הצל"ח איך לא חילקו בין אם קיים פריה ורביה ללא קיים, הרי לנו שאפילו אם קיים, בכל ילד נוסף ממשיכים לקיים מצווה מדאורייתא של פריה ורביה. ב. קידושין מא, א, מצוה בו יותר מבשלוחו, וכתבו הראשונים שהמצווה היא פריה ורביה, והקשה המקנה למה לא חילקו בין אם כבר קיים פריה ורביה לאם עוד לא קיים, ולפי מה שלמדנו מתורץ העניין, שבכל ילד נוסף ממשיכים לקיים מצוות פריה ורביה מהתורה.

 

וכ"כ הרב רפאל אהרן יפהן (בהערותיו לחידושי הריטב"א, הוצאת מוסד הרב קוק, יבמות סב, א, הערה 901), בדעת השאילתות: "ולכן נראה לי יותר לומר בדעת השאילתות דאף דבבן ובת קיים פריה ורביה ונפטר מחיובו, מיהו בכל בן נוסף קיים מצווה מן התורה משום פריה ורביה, דבן ובת הוא שיעור למטה".

וכן משמע מהגדרת המצווה בספר המצוות לרמב"ם (עשה ריב): "שציוונו לפרות ולרבות ולכוון לקיום המין", ולא פירט שהמצווה דווקא בבן ובת.

ג, ד – מחלוקת תנאים אם נשים חייבות בפריה ורביה

משנה יבמות סה, ב: "האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם הוא אומר (בראשית א, כח): וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ".

גמ' שם: "מנא הני מילי? אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון, אמר קרא (שם): וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, איש דרכו לכבוש, ואין אשה דרכה לכבוש. אדרבה, וכבשוה תרתי משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: וכבשה כתיב. רב יוסף אמר, מהכא (בראשית לה, יא): אֲנִי אֵ-ל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה, ולא קאמר פרו ורבו… אתמר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, וחד אמר: אין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. תסתיים, דרבי יוחנן הוא דאמר אין הלכה… מאי הוה עלה? תא שמע, דאמר רב אחא בר חנינא אמר רבי אבהו אמר רב אסי: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דקיסרי (והיא תובעתו לגרשה לפי שלא היו לה בנים, רש"י), ואמר: יוציא ויתן כתובה; ואי סלקא דעתך לא מפקדה, כתובה מאי עבידתה? דלמא בבאה מחמת טענה. כי ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמי, אמרה ליה: הב לי כתובה, אמר לה: זיל, לא מיפקדת (ואם רוצה את לצאת אין לך כתובה, רש"י), אמרה ליה: מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך אתתא (בזקנתה מה תהא עליה, רש"י)? אמר: כי הא ודאי כפינן. ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמר לה: לא מיפקדת, אמרה ליה: לא בעיא הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה (עץ שתשען עליו לעת זקנתה ואם תמות יקברנה, רש"י)? אמר: כי הא ודאי כפינן".

הרי שלרבי יוחנן בן ברוקה נשים מצוּוֹת בפריה ורביה כמו אנשים. ואילו לחכמים פטורות מחובת פריה ורביה. והלכה כחכמים, וכ"כ שו"ע אה"ע א, יג. אמנם אם אשה רוצה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את הכתובה. וכ"כ שו"ע אה"ע קנד, ו. 1

ג, ה – הטעם שנשים פטורות מחובת המצווה

כתב המשך חכמה (בראשית ט, ז): "לא רחוק הוא לאמר, הא שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' ודרכיו – דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז), ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל. ומכל דבר האסור, לא מנעה התורה בסוגה ההיתר, כמו שאמרו פרק כל הבשר (חולין קט, ב). ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה, וקודם הזהירה וחייבה לאכול. וכן לא מנעה המשגל מכל בניה לבד ממשה רבינו, לפי שלו היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו… ואם כן, נשים שמסתכנות בעיבור ולידה, ומשום זה אמרו מיתה שכיחא, עיין תוספות (כתובות) פג, ב ד"ה 'מיתה שכיחה', לא גזרה התורה לצוות לפרות לרבות על האשה. וכן מותרת לשתות כוס עקרין, וכעובדא דיהודית דביתהו דרבי חנינא, סוף הבא על יבמתו (יבמות סה, ב). רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש. ומצאנו לרחל שאמרה (בראשית ל, א): הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". 1

ג, ו – מצוות הנשים בפריה ורביה

משנה קידושין מא, א: "האיש מקדש בו ובשלוחו, האשה מתקדשת בה ובשלוחה". גמ' שם: "האשה מתקדשת בה ובשלוחה. השתא בשלוחה מיקדשא, בה מיבעיא?! אמר רב יוסף: מצוה בה יותר מבשלוחה".

וביאר הר"ן (קידושין טז, ב, מדפי הרי"ף) שלמרות שאשה פטורה מחובת פרו ורבו יש לה מצווה לסייע לבעלה: "אשמעינן מתניתין דמצוה בה יותר מבשלוחה, דאף על גב דאשה אינה מצוה בפריה ורביה, מכל מקום יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו". וכ"כ נימוקי יוסף (שם). מעין זה כתב המאירי (קידושין שם): "ואף על פי שאינה מצוות על פריה ורביה, מכל מקום המצוה נעשית על ידה, ועוד שאע"פ שאין בה עשה גמור אינה נפקעת ממצוה לגמרי".

והיש"ש (קידושין ב, א) הקשה על הר"ן וכתב שיש לאשה מצווה בפריה ורביה ולא רק מצווה לסייע לבעלה: "על כן נראה, אף על גב דאינה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום מצוה איכא לגבה, דומיא דמחריך רישא (לכבוד שבת, בקידושין שם), אטו מחוייב למחריך רישא, אלא מצוה איכא".

ובקרבן נתנאל (על הרא"ש קידושין ב, א), ביאר שאמנם האשה פטורה מחובת פריה ורביה, אבל היא מצווה על לשבת יצרה, וכ"כ המקנה בתירוצו הראשון, ועיין באות הבאה (עיין עוד במקנה ובמרומי שדה לתירוצים נוספים).

עוד כתב רש"ר הירש (בראשית א, כח) שאשה נשואה יש עליה חיוב פריה ורביה: "מצות פרו ורבו ניתנה לשני המינים כאחד. הן על שניהם לשתף פעולה בלב אחד כדי לקיים ייעוד זה של האדם. אך שומה על האדם לרכוש נכסים, בטרם יקים את ביתו; ומצוה זו – כיבוש הארץ לצורך מטרות האדם – מוטלת בעיקרה רק על האיש, ולפיכך: מצות הנישואין והקמת הבית אמורה במישרין רק לאיש, ורק לו היא נתונה כמצוה ללא תנאי; ואילו לאשה היא ניתנה כמצוה שבתנאי, והיא חלה עליה רק משתילָוֶה אל אישהּ".

ג, ז – מצוות 'לשבת יצרה' לנשים

רבים כתבו שאשה מצווה ב'לשבת יצרה', וכ"כ קרבן נתנאל והמקנה (קידושין מא, א, עיין אות הקודמת). וכ"כ בית שמואל אה"ע א, ב: "יש לומר דלהשיא יתומה נמי מוכרים ספר תורה לקיים לשבת יצרה, דאשה נמי מצווה על שבת". וכ"כ מ"א קנג, ט. וכך עולה מדברי התוס' (ב"ב יג, א, שנאמר; גיטין מא, ב, 'לא').

אמנם יש אומרים שמצוות לשבת יצרה אינה מצווה נפרדת מפריה ורביה, וכ"כ תורה תמימה (בראשית א, סה): "יש פוסקים שכתבו דאף שאין האשה מחויבת במצות פרו ורבו, בכל זאת חייבת במצות לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה, יח), והיא מצוה דרבנן [עיין באה"ע סי' א'], וזה יצא להם משום דחשבו מצות פריה ורביה ומצות לשבת יצרה לשתי מצות, אבל לא ידעתי מהיכי תיתא לומר כן, כי בודאי פשוט הדבר, דהא דלשבת יצרה הוא רק ביאור וטעם למצות פריה ורביה, וא"כ בפטור עיקר המצוה יפול גם הטעם, ובאמת ברמב"ם לא מצאתי כל רמז למצות לשבת יצרה, וכנראה ס"ל דאשה פטורה ממצות פריה ורביה פטור מוחלט ואפילו מדרבנן". 1

ובספר כתב הרב, שהמצווה הכללית של פריה ורביה שייכת לאיש ולאשה כאחד: "והמצווה הכללית שייכת לגברים ולנשים כאחד, ומה שנפסק להלכה שנשים אינן חייבות במצוות פרו ורבו, הכוונה רק לצד החובה הפרטית, אבל המצווה הכללית, שהיא יותר חשובה, שייכת לגברים ולנשים כאחד. ולכן בשעת הצורך מוכרים ספר תורה כדי להשיא אשה כמו איש (מ"א קנג, ט; א"ר יב; מ"ב כד)". ועיין לעיל ג, ב.

עיין ערוה"ש אה"ע א, ד – לשונו מובאת בהערה. 1 ועיין עוד שו"ת בנין ציון קכג.

ג, ח – כלל הנשים חייבות בפריה ורביה

יש שכתבו שאמנם כל אשה פטורה מחובת פריה ורביה, אבל כלל הנשים חייבות. והעלה סברה זו הריטב"א (שו"ת מג): "והכא נמי נהי דאתתא לא מפקדה אפריה ורביה שתהא לה שכר כמצוה ועושה, אפילו הכי אית לה מצוה שראוי להתירה מפני כן. וזה אני שואל מהיכן יש עליה מצוה זו, דהא לא ממצות פרו ורבו אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן ברוקה, ולא משום לשבת יצרה, כדמוכח ביבמות דאמרינן לה זילי דלא מפקדת אפריה ורביה, ולא שמעינן לה כלל אלא בטענה דחוטרא לידה ומרה לקבורה… אלא אם כן נאמר כי היא מצוה אמטולתה, שהיא מצווה ולא סגיא בלאו דידה, ותהא מצוה כללית על כל הנשים ולא פרטית על אשה אחת, דאי היא לא ניחא לה, הא איכא כמה נשי דאיפשר לקיומי בהו מצוה".

וכ"כ אגרות משה (אה"ע ד, כט): "אפשר שאף שאשה פרטית לא נצטותה על מצות פריה ורביה, איכא על עצם נשי דישראל חיוב דפריה ורביה, וניחא בזה מה שבסוף חזקת הבתים (ב"ב ס, ב): תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות קשות ורעות ומבטלת ממנו תורה ומצות, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם כלה, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והקשו התוס' דהא כתיב פרו ורבו, ודחקו לתרץ דהוא רק שלא יולידו אלא בן ובת. ולשון זה הוא לא מדויק כל כך, דאינו ביד האדם שיוליד רק שני ילדים ואחד מהם זכר ואחרת תהא נקבה. או איפכא, דרובא דאינשי אינו כן אלא מולידין שני זכרים וגם יש דשלושה ויותר עד שנולדה לו בת, או שתי בנות ויותר עד שנולד להם בן, שאם כן לא יתמעטו כל כך. ואין לומר על זה בלשון כלה, אך שמכל מקום מתרצי התוס' לא שיתמעטו אלא שלא יתרבו כל כך, שגם זה שייך להחשיב בשם כליה מאחר שאינו מתרבה בריבוי גדול. ולכאורה היה להם לפרש דהכוונה הוא דהנשים יגזרו על עצמן שלא ינשאו לאינשי שהן הא אינן מצוות במצוות עשה דפריה ורביה וממילא לא יהיו להאינשי נשים להוליד מהן, ולא יהיה על האינשי שום איסור דהא הם אנוסים, אלא צריך לומר דכלל הנשים מחוייבות בפריה ורביה, שלכן לא היה כח לאסור בכלל כל הנשים, ורק כל אשה פרטית בפני עצמה יכולה לאסור על עצמה, שא"כ אפשר שהוא דוקא כשיודעת שעוד הרבה נשים איכא שירצו להנשא, לכן הקשו התוס' שפיר והוצרכו לתירוץ הדחוק".


  1. . ובאור החיים בראשית ט, ז, כתב: "פְּרוּ וּרְבוּ – הוצרך לומר להם כן, הגם שאמר להם ביציאתם: צא וגו' אתה ואשתך וגו', אין זה אלא רשות ולא מצוה, ובאה המצוה כאן מאת הבורא לפרות ולרבות. וצריך לתת לב למה חזר פעם ב' לצוות ולומר בסמוך וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ ולא הספיק בפעם אחת, ונראה כי פסוק אחד בא למצוה ופסוק ב' בא לחובה".
  2. . עוד למדנו בתנחומא (פר' נח יח): "ילמדנו רבינו, מי הוא המצווה על פריה ורביה, האיש או האשה? כך שנו רבותינו: האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית א, כח), אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה. תדע לך שכן הוא, שהרי הרבה חיזק אברהם לישא אשה ליצחק בנו, שכן הוא אומר (בראשית כד, ב-ד): וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ וגו', וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם וגו' כִּי אֶל אַרְצִי וגו', הרי אברהם חיזק על פריה ורביה, וכן יצחק שלח ליעקב, שנאמר (שם כח, ב): קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל, שלחו ליקח אשה ההוגנת לו".

    כלומר, גם לרבי יוחנן בן ברוקה חיוב האיש חזק יותר מחיוב האשה. וכך מובא בפסיקתא זוטרתא (נח ט, א): "וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. אחד הזכר ואחד הנקבה מצווה בפריה ורביה, אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה, שכן מצינו באברהם אבינו, דכתיב (בראשית כד, ז): וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי".

  3. . ועל פי זה ביאר את דרשת הפסוקים: "ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף פרק הבא על יבמתו (סה, ב) דאין נשים מצוות בפריה ורביה, מהכא: אֲנִי אֵ-ל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה (בראשית לה, יא), ולא קאמר "פרו ורבו". היינו דבאדם וחוה שברך אותם קודם החטא שלא היה לה צער לידה, היה מצות שניהם בפריה וברביה, ואמר להם פְּרוּ וּרְבוּ (שם א, כח). אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה, והיא רוב פעמים מסתכנת מזה, עד כי אמרו בשעה שכורעת לילד קופצת אשה ונשבעת שלא תזדקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן (נדה לא, ב). לכן בנח, אף דכתיב (בראשית ט, א): וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, הלא כתיב קודם (שם): וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, אבל נשיהם לא הזכיר, שאינם בכלל מצוה דפרו ורבו. וביעקב קאמר פְּרֵה וּרְבֵה, וזה נכון. ובמהרש"א סנהדרין נ"ח הניח זה ב'ויש ליישב', וכוון לה, ודו"ק".
  4. . אמנם כתב שלמעשה יש למכור ס"ת גם להשיא יתומה: "אך עם כל זה יש לקיים חדושם של המג"א ובית שמואל אף כי לא מטעמם, והוא על פי מ"ש בגיטין לט, א, דמשום חשש הפקר התירו לשחרר שפחה, אף כי עוברים בזה על עשה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ, יעו"ש, וכן ביתומה עניה יש לחוש לזה, מכיון שאין מי שידאוג לה ולהשגיח על תום דרכה מוכרין גם ס"ת כדי להשיאה".
  5. . ערוך השולחן אה"ע א, ד: "יש מהגדולים שכתבו שהאשה, אף שאינה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום חייבת בלשבת יצרה. ואין עיקר לדברים הללו, דכל עיקר מצות פריה ורביה הוא מטעם שבת, כמ"ש בסעי' א', והנשים כיון שלא נצטוו על פריה ורביה ממילא דלא נצטוו על לשבת יצרה, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהבאנו בסעי' ג' ומכל הפוסקים שאין שום חיוב מוטל על האשה… והן אמת שרבותינו בעלי התוס' כתבו דאשה שייך נמי בשבת (גיטין מא, ב; וב"ב יג, א), אבל אין כוונתם שמחוייבות בשבת אלא דשייכות בשבת, ובודאי כן הוא, שגם הן מרבים בישובו של עולם וקרא דלשבת יצרה אינו צווי אלא סיפור דברים דהקב"ה ברא עולמו לשיתיישבו בה בני אדם וגם נשים בכלל… וזה שכתבו שם דלשבת יצרה מצוה רבה הוא, אין הכוונה דהוא מצוה המוטלת על אדם זה, דהמצוה היא פריה ורביה ומי שנצטוה עליה, אלא משום דטעם פריה ורביה הוא משום שבת כמ"ש, ורצון הקדוש ברוך הוא להרבות ישוב עולמו, לכן מחוייבים בית דין לראות שלא יהיה עיכוב בדבר הגדול הזה, אף מי שלא נצטוה על פריה ורביה".
פורסם בקטגוריה פרק ה - פרו ורבו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן