הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ה – המצווה להרבות ילדים

המצווה להרבות ילדים – וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ

ה, א – מקור מצוות 'לערב'

משנה יבמות סא, ב: "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר (בראשית ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם".

ובגמ' שם סב, ב: "מתניתין דלאו כרבי יהושע; דתניא, רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו – ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר (קהלת יא, ו): בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים… אמר רב מתנא: הלכה כרבי יהושע".

ה, ב – תוקף מצוות 'לערב'

כתב הרי"ף (שם יט, ב, מדפי הרי"ף): "והא מילתא דרבנן היא, אבל דאורייתא, כיון שיש לו זכר ונקבה – קיים מצות פריה ורביה". וכ"כ הרא"ש יבמות (ו, ט); ריטב"א; ומאירי.

וכ"כ הרמב"ם (אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה, הרי הוא מצוּוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". וכ"כ ספר חרדים ז, ב: "אעפ"י שקיים אדם פריה ורביה שיש לו בן ובת חיים, מצוה מדברי סופרים שלא לבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, ואסמכוה אקרא: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ". וכ"כ רדב"ז א, קכו; חלקת מחוקק א, י; בית שמואל א, יד, וט"ז. 1

הרי שמצוות 'לערב' היא מצווה מדברי חכמים המחייבת להמשיך ללדת ילדים אחרי שיש לאדם בן ובת. אמנם כמה ראשונים כתבו שמצווה זו אינה ככל מצוות דרבנן, וכ"כ הרמב"ן (מלחמות ה', יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף): "ומיהו כיון דמצוה דרבנן היא כמנהג דרך ארץ, מדקא נסיב לה תלמודא בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, ולא הזכירו בזה איסור אלא 'ישא אשה' – מצוה דלכתחלה הוא, אין כופין ולא קורין עבריינא למי שאינו רוצה לעסוק בה; אבל מאשה לא יבטל לעולם, שאסור הוא לעמוד בלא אשה, והכתוב אומר (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ".

מעין זה כתב רש"י (ביצה לז, א) שיש בזה קצת מצווה: "דאית ליה אשה ובנים – שני זכרים לבית שמאי, או זכר ונקבה לבית הלל, ותו לא מיפקד כולי האי, כדאמרינן ביבמות (סא, ב), ומיהא קצת מצוה איכא, כדאמר בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת יא, ו)". בדומה לזה כתב ערוה"ש אה"ע א, ח: "אלא דזהו כעין הידור מצוה ומנהג דרך ארץ כמ"ש, ואם יש איזה עיכוב בדבר – אין כופין אותו לכך".

והראב"ד (השגות על הרז"ה, יט, ב, מדפי הרי"ף) כתב שזו עצה טובה: "אלמא אין בו לא איסור עשה ולא איסור לאו אלא כעצה טובה קאמר לה רבי יהושע, אבל לעמוד בלא אשה – איכא איסור, שמא יבא לידי הרהור עבירה".

ומספרי זמננו יש שעשו מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, וכ"כ בני בנים ב, לח, ובאיש וביתו יז, הערה ב. אמנם הרבה אחרונים העתיקו את דברי הרמב"ן בלי לציין שהוא חולק על הרי"ף ודעימיה, ומשמע שגם הרי"ף והרמב"ם שכתבו ש'לערב' היא מצווה מחייבת מדרבנן, מסכימים שמדובר במצווה קלה יותר. 1

ה, ג – אחר קיום פריה ורביה אין חובה לקיים כל עונה

מצוות 'לערב' קלה יותר גם מצד מצוות עונה, וכ"כ הרמב"ם (אישות טו, א): "האשה שֶׁהִרְשָׁת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה – הרי זה מותר. במה דברים אמורים? בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פריה ורביה, אבל אם לא קיים – חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר (בראשית א, כח): פְּרוּ וּרְבוּ". וכ"כ שו"ע אה"ע עו, ו.

והקשה בית שמואל (א, א) על הרמב"ם, שגם אחרי שקיימו מצוות פריה ורביה, איך מועילה מחילתה של האשה, הרי יש עליו חובה של מצוות 'לערב': "ואיני יודע מנא ליה לרמב"ם חילוק זה, דמהני מחילה שלה אחר הקיום פריה ורביה ולא מהני קודם שקיים פריה ורביה, דהא אפילו אם קיים פריה ורביה, מכל מקום חייב לקיים וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, אף על גב דכתבתי בסמוך מצוה 'לערב' אינו אלא מדרבנן, מכל מקום מנא ליה דמהני מחילה שלה".

ועיין לעיל הרחבות לפרק ב, יא, ח, שהבאנו שלט"ז ועוד אחרונים אכן לא מועילה מחילתה של האשה בשל החובה מדרבנן לקיים מצוות 'לערב' (אמנם גם לדעתם צריך לומר שיש גבול למצוות לערב שאז מהני מחילתה של האשה, עיין לקמן ו, א). אמנם לברכ"י, פת"ש, וערוה"ש, רק עבור קיום מצוות פריה ורביה מהתורה חובה לקיים כל העונות, אבל עבור מצווה מדרבנן, אם אשתו מסכימה, אינו חייב לקיים את כל העונות אלא רק חלקן. ולפי האחרונים הללו, מצוות 'לערב' קלה יותר.

ה, ד – מצווה להרבות בילדים בגלל ערך החיים

הרמב"ם הל' אישות טו, טז, חידש טעם למצוות 'לערב': "אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה, הרי הוא מצוּוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". והקשה הרמ"ך (הגהותיו שם): "והוא נתן בכאן טעם משום תוספת נפש אחת, וצ"ע". והנצי"ב בהעמק שאלה קסה, ג, כתב שלמד הרמב"ם מהסיפא של הפסוק, שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים (קהלת יא, ו).

ובספר הרב ביאר את טעמו של הרמב"ם: "חכמים הוסיפו כמצווה מחייבת שיוליד עוד ילדים. שתי סיבות לכך: א. ערכם העצום של החיים. ב. כדי להבטיח את קיום החובה מהתורה. הסיבה הראשונה: ערכם העצום של החיים שמתגלים בכל נפש ונפש, וכפי שמבואר בתורה שריבוי הילדים הוא מצווה וברכה… וזהו שכתב הרמב"ם (הל' אישות טו, טז): אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".

ה, ה – הבטחת קיום המצווה מהתורה

עוד ביאר הרב בספר שאחר קיום פריה ורביה מהתורה, חכמים קבעו כמצווה מחייבת להוליד עוד ילדים כדי להבטיח את קיום החובה מהתורה.

כתב בשאילתות דרב אחאי גאון (קסה): "ברם צריך למימר, אילו מאן דאית ליה בני, וידע בנפשיה דבר אולודי הוא, מי מחייב בפריה ורביה או לא. מי אמרינן כיון דאית ליה בני – הא קיים ליה פריה ורביה, או דילמא אף על גב דאית ליה, מיחייב למיעסק בפריה ורביה ואולודי בני, דלא ידע אי בני דינקותיה מצליחים אי בני דסיבותיה מצליחים".

והנצי"ב בהעמק שאלה אות ג, ביאר שלפי טעמו של השאילתות שמא ילדיו לא יצליחו (וכנראה הפירוש יצליחו להוליד ולהמשיך את זרעו), צריך לומר שיש כאן ספק דאורייתא. והוכיח מכמה מקומות בגמ' שיש ספק דאורייתא לחומרא גם בספק קיום מצוות עשה. ולכן גם אם יש לאדם ילדים, אם ברור לו שיוכל להוליד עוד, חובה מדין ספק דאורייתא להמשיך ללדת ילדים. אמנם אם הוא אינו יודע אם יוכל להמשיך להוליד, הרי שיש ספק ספקא ואינו חייב, שמא ילדיו הראשונים יצליחו, וגם אם לא, שמא הוא כבר לא יוכל להוליד. 1 וכל זה כתב הנצי"ב לדעת השאילתות, אבל כתב שלרי"ף ורמב"ם שהביאו טעמים אחרים, מצוות 'לערב' היא מצווה מדרבנן ולא ספק דאורייתא.

ה, ו – פירוש הפסוק בקהלת

באות הקודמת למדנו שהמצווה להרבות בילדים היא גם כדי להבטיח את קיום המצווה מהתורה. וכך פשט הפסוק בקהלת, כדלקמן.

רש"י (קהלת יא, ו) ביאר את המילים אֵי זֶה יִכְשָׁר – שמא ימות: "כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר – אם תלמידים ובנים שבילדותך יתקיימו לך או שמא לא יתקיימו אלא שבזקנותך. מצינו ברבי עקיבא שהיו לו עשרים וארבעה אלף תלמידים מגבת ועד אנטיפרת, וכולן מתו מפסח ועד עצרת, ובא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם (יבמות סב, ב). ולענין הבנים מצינו באבצן שלושים בנות שלח חוצה ושלושים הביא לבניו, וכולם מתו בחייו, ובזקנותו הוליד את עובד ונתקיים לו (ב"ב צא, א)".

וכ"כ רשב"ם (ב"ב צא, א, 'כדרבה'): "כדרבה בר רב הונא כו' – דקאמר שכל בניו של אבצן מתו בחייו, ומדקאמר אבצן זה בועז וכתב בבועז שנשא רות ואף על פי שהיו לו עדיין בנים הרבה, אשמעינן (יבמות סב, ב) שאם נשא אדם אשה בבחרותו ישא אשה בזקנותו, כמו שעשה אבצן דהיינו בועז, לפי שהיה ירא שמא ימותו בניו מאשתו ראשונה בחייו ולא יהיה לו זכר, וכתיב (קהלת יא, ו): בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, דמהכא נמי דרשינן ליה וכדמפרש קרא טעמא: כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וגו', אבל אי לא אמר לן 'אבצן זה בועז' הוה אמרינן אבצן לא נשא אשה אחרת ובועז נמי מעולם לא היו לו אשה ובנים עד שלקח רות". וכ"כ הרמ"ך בהגהותיו על הרמב"ם הל' אישות טו, טז: "ולערב אל תנח את ידיך, כי לא תדע הזה יכשר, דחייש למיתת הראשונים ונמצא שלא קיים מצוה".

ה, ז – חשש למיתת ילדיו הראשונים

בערוך לנר (יבמות סא, ב, 'בגמ' דלאו בת בנים') שאל: "כיון דפסק הלכתא לקמן דיש לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה, איך אמרינן דיש לו זכר ונקבה, נושא אשה דלאו בת בנים, ניחוש למיתה, שמא ימות אחד מהן, דהא למיתה לזמן מרובה לכו"ע חיישינן?" והמשיך: "ואם כן על כל פנים ישא אשה בת בנים עד שיהיו לו ב' זכרים וב' נקיבות, דאז לא חיישינן למיתה, דלמיתה דתרי לא חיישינן".

ומסקנת הערוך לנר היא שלא חוששים למיתה משני טעמים: א. אם ימות אחד מילדיו כשהוא עוד צעיר, עוד יוכל להתחתן עם אשה בת בנים ולקיים את המצווה. ואין לחשוש שימות אחד מילדיו כשהוא זקן, וכבר לא יוכל להתחתן עם אשה בת בנים, כפי שמצינו שלא חוששים למיתת שני ילדים שהיא מציאות רחוקה. ב. לא מצינו שחוששים למיתה אלא כשיש חשש שלא יוכל לקיים את המצווה, אבל כשכבר קיים את המצווה, לא חוששים שמא המצווה תתבטל ולא יוכל לקיימה שנית.

גם הרדב"ז ג, תקעה (סימן אלף ד) כתב במפורש: "דאיש שהוא מצוּוה על פריה ורביה, אם כבר קיים – לא כייפינן ליה שישא אשה בת בנים, ולא חיישינן שמא ימותו אלו".


  1. . ויש דעת יחידים שלא פסקו כרבי יהושע, ואחרי בן ובת אין חובה מדרבנן להוליד עוד ילדים, וכ"כ ריא"ז יבמות (פ"ו, ג, ו): "רבינו משה ביאר בפרק ט"ו בהלכות אישות, שאע"פ שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי היא מצוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח. וכבר ביארתי בקונטרס הראיות בראיות מכח שיטת התלמוד שאין הלכה כן, אלא הואיל וקיים אדם פרייה ורביה – רשאי ליבטל ולישא אשה שאינה בת בנים".
  2. . בערוה"ש א, ח, דייק מדברי הרמב"ם שהוא מסכים לרמב"ן: "ובכלל הענין לישא בת בנים, כתב הרמב"ן ז"ל דאין כופין אותו לכל הדעות, דלאו תקנה היא אלא כעין ישוב דרך ארץ, ואין מחמירין עליו כל כך. וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב שם: לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אא"כ קיים מצות פריה ורביה עכ"ל. ומבואר דאם קיים פריה ורביה יוכל לישא, אף את שאינה ראויה לילד, ואח"כ בסוף הפרק כתב: אף על פי שקיים אדם פריה ורביה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאלו בנה עולם, עכ"ל". עיין עוד אג"מ אה"ע ח"ד לב, ג.
  3. . כתב הב"ח (יו"ד רכח, כז) שחיוב 'לערב' הוא מדאורייתא. אמנם הריטב"א יבמות סב, ב, דחה אפשרות זו, וכ"כ בשו"ת חוט המשולש ג, טו. ונראה שכוונת הב"ח שמקיימים מצווה מדאורייתא בקיום מצוות 'לערב', אבל לא שיש חיוב מדאורייתא. במנחת חינוך סוף מצוה א, ומהרש"ם ו, אה"ע קלד, ג, כתבו שמצוות 'לערב' מדברי קבלה. ע"ע שדי חמד מע' ו, יד.

תפריט